נס החנוכה בזמן החילוץ מעזה: "משהו קרה שם מעבר לדברים הרגילים"

עשור אחרי מבצע "עופרת יצוקה" שהחל במהלך חג החנוכה, הסכים רס"ר (מיל') זיו ביטון, לוחם יחידה 669, לשתף את אתר חיל האוויר בנס האישי שלו. במבצע חילוץ מיוחד מרצועת עזה, ביצע רס"ר (מיל') ביטון הליך כירורגי בחושך כמעט מוחלט והציל את חייו של לוחם שהפך לימים לחברו הקרוב.

"משהו קרה שם בזמן הטיסה. זה היה מעבר לדברים הרגילים, עד היום אני לא יודע להסביר את זה בצורה ברורה", פותח רס"ר (מיל') זיו ביטון, לשעבר לוחם ביחידה 669 (יחידת החילוץ והפינוי הקרבי בהיטס). ינואר 2009, השבוע השלישי למבצע "עופרת יצוקה". כוחות חי"ר של צה"ל נלחמים בעומק רצועת עזה. רס"ר ביטון וחבריו מיחידה 669 תופסים כוננות לילית לחילוץ בטייסת 124 ("החרב המתהפכת") בבסיס פלמחים. זוהי השנה ה-25 לשירותו במילואים ביחידה. 

"זו שגרת לחימה ולעיתים יש פצועים שדורשים חילוץ. לשמחתנו, לא היו הרבה פצועים במצב קשה במהלך המבצע כולו, כך שכל אחד מאנשי המילואים ביחידה גויס לשבוע עד עשרה ימים וחזר הביתה", מפרט רס"ר (מיל') ביטון. "סביב השעה שתיים בלילה קיבלנו התראה. ידוע לנו שיש ארבעה פצועים, אך לא ידוע לנו מה מצבם". הצוות רץ למסוק, הטייסים מתניעים ותוך כדי הטיסה אוספים פרטים על האירוע: כוח רגלי נפגע ממטען ויש ארבעה פצועים בצפון הרצועה, אחד במצב אנוש עם בעיית נתיב אוויר ושלושה אחרים במצב קל עד בינוני.

עוד במדור חיילים

• סכין הקומנדו נמצאה אחרי 73 שנה: "הדהים אותי שהבעלים בחיים"

• קצין הגיע לדייט במטוס קרב – והודח

• צבאות העולם מנסים "לפתות" גיימרים

הזמן משחק פה תפקיד משמעותי. "השטח רווי איומים והטייסים בקשר מבקשים עוד פרטים: מאיפה אפשר להיכנס לשטח ומתי לעבור את הגבול. אנשי צוות האוויר במסוק בוחרים נקודת חבירה לכוח הקרקעי, על קו המים בצפון הרצועה", נזכר רס"ר (מיל') ביטון. הכוח הקרקעי מסיע את הפצועים בנגמ"שים לאזור החבירה. "אנחנו מבינים בקשר שמתחוללת שם דרמה לא קטנה עם פצוע במצב קשה שנאבקים על חייו. איתי במסוק נכח רס"ן (מיל') א', הרופא הבכיר, ונערכנו לגרוע מכל". השניים סיכמו ביניהם כי רס"ר (מיל') ביטון הפרמדיק יטפל בפצוע במצב הקשה, מכיוון שזה מנוסה בטיפולים הקשורים לבעיות נתיב אוויר. במקביל, יטפל רס"ן (מיל') א' בשאר הפצועים.

מסוק החילוץ ממתין באוויר ומחכה לרגע שבו יוכל להיכנס לשטח הרצועה. כלי טיס של חיל האוויר מגיעים לאזור לפני המסוק ומוודאים ששטח המנחת פנוי לנחיתה ושאין איומים מסביב. ברגע שמתאפשר, צוללים הטייסים לעבר הנקודה. "אנחנו נוחתים בחשיכה מוחלטת. בסדר מופתי ובמהירות מכניסים לנו את הפצועים למסוקים, כך שהפצוע במצב הקשה נכנס אחרון על מנת שייצא ראשון כשנגיע לבית החולים", מסביר רס"ר (מיל') ביטון. הצוות סוגר את דלתות המסוק וממריא מיידית לכיוון ישראל. "יש עדיין חשיכה מוחלטת במסוק. אני לא מבין מה קורה מולי ומנסה לגשש בזהירות. אני מבחין שאנחנו רחוקים מהחוף, מדליק אור אדום פנימי ורואה את הפצוע בפעם ראשונה", מתאר רס"ר (מיל') ביטון. "פצוע במצב קשה מאוד עם פגיעה דרמטית בפנים, בלסתות, בגולגולת ובצוואר. אני רואה שהיו ניסיונות להנשים אותו עם צינור הנשמה שלא צלחו בשל אופי הפגיעה".

"השטח רווי איומים". רס"ר (מיל') זיו ביטון // צילום: באדיבות המרואיין

רס"ר (מיל') ביטון לא רוצה לבזבז זמן יקר ומחליט לבצע במסוק הליך כירורגי שנקרא "קוניוטומיה" (פיום קנה), על מנת להכניס ללוחם את צינור הנשימה. "אני מבצע חתך ומכניס את הצינור לקנה הנשימה של הפצוע. אלה רגעים קריטיים", משחזר רס"ר (מיל') ביטון. "אני מתחיל להנשים אותו, ולשמחתי - הפעולה מצליחה. אנחנו לא מבצעים דברים כאלה בדרך כלל בזמן טיסה. אחרי כמה שניות נוספות אני מצליח להנשים את הפצוע בפעם הראשונה בצורה טובה והדופק שלו חלש מאוד. מהרגע שהוא הידרדר וקרס היו כ-15 דקות שבהן הוא לא נשם".

רס"ר (מיל') ביטון מחבר את הפצוע למוניטור ולציוד נוסף שבודק את ריווי החמצן בדם. לאט-לאט הוא מבחין בסימנים ראשונים של התאוששות, והדופק הולך ומתחזק. אך הטיפול המבצעי-רפואי לא נעצר כאן. לאחר בדיקה כללית, רס"ר (מיל') ביטון מזהה פגיעות רסיסים לאורך כל גוף הפצוע. הוא ושאר אנשי הצוות מכניסים לגופו של המטופל מנות דם ותרופות הרגעה, ומנשימים אותו עם חמצן בלחץ גבוה, כל זה בזמן טיסה משדה הקרב לבית החולים בילינסון. "אלו היו 17 דקות של טיסה, 17 דקות שבהן נלחמנו על חייו. זו לא קלישה, זו הייתה מלחמה עיקשת. כשקיבלנו אותו אלינו, הוא היה למעשה כמעט מת".

המסוק נוחת בבית החולים וסביבו אמבולנסים רבים. הפצוע במצב הקשה מורד ראשון מהמסוק ומגיע למיון, שם מחכה לו צוות הטראומה של בית החולים. "אני זוכר את הרגע הזה היטב. נכנסנו לבית החולים אחרי שטסנו בחושך, מתנדנדים מצד לצד, ופתאום הקרקע יציבה, החדר מואר ואני רואה את הפצוע באור חזק. הכל היה הרבה יותר ברור פתאום והתמונה הייתה קשה מאוד", משתף רס"ר (מיל') ביטון. "צוות המיון לקח נשימה עמוקה, לפני שהחל לטפל בו. הרבה אנשים חשבו שאין לו סיכוי לשרוד. הסברתי לצוות הטראומה את כל מה שעשינו עד אותו הרגע. השלמנו את המעבר לבית החולים, קיפלנו את הציוד וחזרנו לטייסת".

"צוות המיון לקח נשימה עמוקה לפני שהחל הטיפול". רס"ר (מיל') ביטון ואהרון קרוב // צילום: באדיבות המרואיין

לאחר שצוות המסוק חזר לבסיס פלמחים והסדיר דופק, חזרו הלוחמים לכוננות לקראת החילוץ הבא. "התיישבנו וניסינו לעכל את מה שעברנו. לאורך 12 שעות קיבלנו דיווחים על ההליכים שמבוצעים בפצוע, ניתוחים קשים מאוד עם הרבה דימומים. ידענו שהוא עדיין בסכנת חיים, אבל חי", מגלה רס"ר (מיל') ביטון. "בערב למחרת ראינו בחדשות את הסיפור של הפצוע. אני זוכר את הכתבה הזו. סיפרו שהפצוע התחתן ויומיים אחרי החתונה חזר לפלוגה שלו ונכנס לעזה. הבנו את הסיפור האנושי העצום שעומד מאחורי הפציעה הזו, וזה רק ריגש אותנו עוד יותר. התפללנו שכל המאמצים יצליחו ושהוא ישרוד. החל מרגע זה ואילך עקבנו אחריו כל יום, כל הזמן. כל יום שמענו מבית החולים שהוא מתקדם ומשתפר, ואחרי עשרה ימים הוא חזר להכרה. לא האמנו".

כשרס"ר (מיל') ביטון ורס"ן (מיל') א' סיימו את הסבב שלהם בכוננות, הם הלכו לבקר את הפצוע, שהתגלה כאהרון קרוב. "נכנסנו אליו לחדר בבית החולים. הוא חיכה לנו שם עם עיניים פקוחות, עדיין מחובר למכונות אחרי ניתוחים. הוא היה במצב לא פשוט, אבל בהכרה. זה היה אחד הימים המרגשים בחיי", מספר רס"ר (מיל') ביטון. "מרגע זה ואילך נוצר החיבור עם אהרון. המשכנו ללוות אותו שבועות וחודשים לאחר מכן, ונוצרה חברות בינינו. הוא השתקם ואחרי כחצי שנה השתחרר מבית החולים וחזר לחיים רגילים".

מאז הקים אהרון משפחה והמשיך לספר על שיקומו שנים אחרי. "הקרדיט על השיקום הוא לגמרי שלו. אנחנו רק עזרנו לו קצת בשדה הקרב להישאר איתנו ולא ללכת", קובע רס"ר (מיל') ביטון. "לכל אדם יש רגע בחיים שבו הוא נדרש לתת את כל כולו וזה היה הרגע שלי. לשמחתי זה היה בשביל להציל את הבחור הזה. עבדתי שנים רבות בתחום והכל היה בשביל הרגע הזה שבו הייתי צריך לתת את כל מה שיש לי ב-17 הדקות הללו. אף פעם לא שאלו אותי אם אני מאמין בניסים. אני מאמין שברגעים מסוימים, עם ההדרכה וההכוונה הנכונה, יש את העזרה הקטנה הזו שמגיעה מלמעלה, משמיים. יש כאלה שיקראו לזה נס ואחרים יקראו לזה ניסיון חיים".

אפילו שעברו כמעט עשר שנים מאז אותו אירוע יוצא דופן, הוא ממשיך ללוות את רס"ר (מיל') ביטון. "אני מודה שעד היום אני חושב על מה שקרה שם. המקרה הזה הוא משהו שממשיך איתי לכל החיים. אני חושב עליו פעם בכמה ימים ונזכר ברגעים הללו. הסיפור הזה נצרב אצלי עמוק במוח ובלב".

העדכונים הכי חמים ישירות לנייד: בואו לעקוב אחרינו גם בערוץ הטלגרם החדש שלנו!

 

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו