בגדול, אנחנו לא אוהבים שמרחמים עלינו, זו אף פעם לא סיבה לגאווה, אבל כשאומרים לי "וואי מסכנה, את כל היום את עובדת, מתי את ישנה?" זה מה-זה עושה לי נעים, כמו מחמאה.
שהרי להיות "וורקהוליקית" זה סטטוס לא רע. זה מעיד עלייך שאת חרוצה, מלאת אמביציה ועסוקה. זה סקסי, זה עוצמה, זה 2018, זה "תראו אותי, אין לי זמן לנשום, איפה המשאית עם המדליות". אם את גם אמא, אז ראויה להדליק משואה.
מאז שאני זוכרת את עצמי, אני עובדת כמו חמור. לא בשביל כסף, או בית גדול, אין לי אף אחד מהם. אני פשוט חייבת תשובה טובה לשאלה "אז מה את עושה?" כי בעיניים שלי, אולי גם שלכם, הקריירה היא תעודת הזהות שלי. במילה אחת היא מסכמת את הכישורים והיכולות שלי, היא קובעת אם אני אדם מצליח, משפיע ומרוויח. אם אני מובילה או מובלת, אם אני ממוצעת או מיוחדת. היא קובעת מה אני שווה. אז אני מעמיסה ומעמיסה.
לא נולדתי כזאת, אגב, זה קרה ברגע אחד - בכניסה למבחן הריצה בקורס הקצינים. המפקד אמר לי "תתחילי הכי מהר שאת יכולה ותגבירי קצב כל הזמן." מצחיק. לא עצרתי מאז.
לא מזמן, בשעת ערב של יום חול, הטלפון צילצל. הייתי באמצע התארגנות ליציאה, שלחו אותי לצלם כתבה בדרום והמונית כבר צפרה. על הקו היה מפיק סדרת הכנסים שאני מנחה, לא עניתי, מיהרתי. אחזור אליו מהדרך חשבתי. אבל הנודניק לא הפסיק לחייג. עניתי לשיחה עצבנית ואנטיפתית - "זה דחוף?! מה קרה?!" אבל הקול הנחמד מעבר לקו הופתע מהשאלה: "היי מעייני, איפה את? כולם הגיעו ורוצים להתחיל".
קפאתי לשנייה ואז הבנתי. "אוי לא... אוי לא... אוי לא..." מלמלתי. תפסתי את הראש ולא האמנתי. שכחתי. הייתי אמורה להנחות כנס ענק באותו הערב, ואני איננה. רציתי שהאדמה תבלע אותי, כל כך התביישתי.
שבוע לקח לי להתאושש מהאירוע הזה, הביטחון שלי התרסק וכך כל מה שנגעתי בו התחרבש כמו כדור שלג. לא הפסקתי לשאול את עצמי איך זה קרה לי, להאשים, להתאכזב. לא רק מהברז שדפקתי, אלא מהעובדה שאני כנראה לא מולטי כפי שחשבתי.
ועכשיו מה? האם אני מסוגלת להוריד משהו מסדר היום? האם יש סיכוי שאסרב להצעה הבאה שתבוא? ומה יקרה כשיהיו לי ילדים, ייתכן שאשכח להוציא אותם מהגן? מפחיד אותי להודות שכן, אבל מפחיד אותי עוד יותר - לוותר.
כי החברה שלנו כל כך מתגמלת "וורקוהוליקים" עד שאני תוהה אם הגענו לנקודת "אל חזור". למקום שבו נשים ואנשים לא יכולים להרשות לעצמם להרפות. שוב, לא בשביל כסף ובית גדול, אלא בשביל לא להרגיש לוזרים בעולם שבו הקריירה מגדירה וקובעת הכל.
ברגעים אלה ממש הבית מטונף, המקרר ריק, החברות יצאו בלעדי ואסיף (הבנזוג) מחכה כבר שעה בספה ממול לתשומת לב. אבל אני? כותבת עוד טור. לעזאזל.
שבת שלום.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
