ללדת באהבה

שירה. שישה ילדים. את הראשון ילדה בגיל 23, שנה אחרי החתונה. את האחרון בגיל 38, כי אבא שלה גסס בבית החולים ואמרו לה, מהר תעשי ילד, שאבא יספיק להיות סנדק בברית. 

דפנה. ארבעה ילדים. כי משפחה זה ארבעה. שישה סביב שולחן זה סט של צלחות. 

גילי. שני ילדים. אם יקרה משהו לאחד מהם - חס וחלילה, כן, אנחנו גרים בישראל - שלא נישאר עם ילד אחד, גלמודים. 

חלי. תשעה ילדים. כי אמא שלה מהשואה, אמרה תמיד שילדים זו הנקמה בנאצים. ואמרו שהחמישה השניים יותר קלים לגידול. באמת היה יותר קל עם האחרונים, למרות שילדה אותם אחרי הדיכאון. ברוך השם.

עידית. שישה ילדים, כי אחרי שאח שלה נפל במלחמה צריך למלא את החלל. 

עטרה. שלושה ילדים. כי זה ממלא את המושב האחורי באוטו. 

נעמה. ארבעה ילדים. כי הדמוגרפיה לרעתנו. 

רעות. ארבעה בנים. כי קיוותה לבת. 

קרן. שבעה. כי זה מה שמקובל ביישוב. חוץ ממי שלא נפקדת, לא עלינו. 

עינת. חמישה. כי גדלה בבית של שישה אחים, ובעלה גדל בבית של ארבעה, וחמישה זה הממוצע.

מירב. חמישה ילדים כי זה נגד עין הרע.

מעיין. שניים. פחות מזה זו לא משפחה.

אלונה. חמישה ילדים. לא יודעת למה. כי עוד היתה צעירה. 

החמישית אהובה מאוד. לא היתה מחזירה לחנות. מה פתאום. היא גאה בה כל כך, ולא מתחרטת. אבל כשאין עננים ויש לה נסיעה ארוכה היא חושבת, לא על הילדה, על התפקיד, "אמא לחמישה". אולי עם ארבעה היתה יכולה להיות להם אמא טובה יותר, או שהיה לכל אחד מהם קל יותר, או שזה פשוט גדול עליה. 

*  *  *

כשהתחתנתי לא דיברו על תכנון משפחה במגזר הדתי. מועד הבאת הילד הראשון היה אוטומטי: יום החתונה פלוס תשעה ירחים. הרווחים בין הילדים היו עניין פרטי, בערך. אבל הילד הראשון היה עניין של הקהילה והמדינה. 

נישאתי בגיל 20. זה היה מוקדם מאוד עבורי להיות אמא. בשש השנים הראשונות אחרי החתונה מנעתי היריון. הספקתי ללמוד, לעבוד, לגדול, לגלות. הבכור נולד ביום הנישואים השישי. אחריו הגיעו עוד שלושה ברצף. בשש השנים שבהן היו ידיי ריקות מתינוק ועל ראשי מטפחת, הנשמות הטובות לא הפסיקו לנסות לסייע: המליצו על מעיין בגליל, על קמעות, שאלו מה שם אמי לתפילות. כשנמאס לי מהשאלות ומהלחשושים, כתבתי. 

בינואר 2003, כמעט ארבע שנים לאחר נישואיי, פרסמתי מאמר בביטאון המתנחלים "נקודה" - מה שהיה אז כיכר השוק המרכזית של הציונות הדתית. תחת הכותרת "או חוה או אישה" התוודיתי שהסיבה שעדיין אין לי פרי בטן היא רצונית. הצעתי לבחון את העיתוי לקפיצה מ"זוג" ל"משפחה": "תנו לי להיות אישה לאישי ואישה לנפשי בטרם אהפוך לאם", כתבה הצעירה החכמה שהייתי. ביקשתי להפעיל שיקול דעת אינדיבידואלי בהחלטה להביא ילד לעולם. מהלך כה גורלי לא יכול להתרחש במקרה אלא בזמן הנכון לאישה, לזוג, לתינוק.

עשו ממני קציצות. הדביקו עלי את התואר "זאת שלא רוצה ילדים". הגיבו שאני אגואיסטית. ילדותית. שאני מפספסת את הייעוד שלי. גיליון פברואר 2003 של "נקודה" הוקדש כולו, מכריכה לכריכה, לתגובות למאמר של הסטודנטית בת ה־24 מהמאחז רחלים שכתבה מתוך רחמה. 

*  *  *

עברו 16 שנים. בסופרמרקט פגשתי לאחרונה בחורה בת 22 שאני מכירה את הוריה. היא נשואה טרייה ועל ראשה מטפחת. בעלה בכיפה גדולה וציציות. שאלתי למעשיהם. סיפרו שחזרו מטיול של כמעט שנה במזרח, ובשנה הבאה הם מתחילים ללמוד תואר ראשון, היא מוזיקה, הוא לוגיסטיקה, ואחר כך מתכננים ילדים. את המשפט האחרון אמרה באגביות שהנידה משב חום ליד מקרר החלב בסופר. 

הייתי כמעט לבד בבחירה שלי אז. היום זה לגיטימי. מותר להתחתן מוקדם וללדת אחר כך. מותר להתחתן מוקדם וללדת מוקדם. אפשר לדחות את הילד הראשון כדי להתחזק כזוג ולהתעצב כאישה. 

עוד לא מדברים על מספר הילדים. בישראל הרוח היא כמה שיותר. יש אזורים בארץ שבהם השכנה מימין והשכנה משמאל הן הסרגל התת־הכרתי לילודה. משפחה גדולה היא משימה קלה יותר כשכולם סביבך באותה הסירה. הנורמה הקהילתית דוחפת אל הילד הבא. פריון הוא עניין מידבק. אין אישור להיאנח בקול כשאת אמא לשלושה וסביבך בגן השעשועים אימהות לשישה ולשמונה. 

ויש אזורים בארץ שלהפך. שהשכנות לא יולדות. אנשים שגרים בסביבה שבה אין הרבה ילדים, נוטים לוותר עליהם לגמרי. זו כותרת של מחקר אמיתי. וגם בו יש היגיון.

בואו נחליט שזה לא עניינו של איש מלבד בני הזוג. הסוגיה שנחשבת לאישיו לאומי היא פרטית מאוד. אל תשאלו את החברים "נו, מה עם ילד שלישי?". אולי היא עוברת טיפולים. אולי לא בא להם כרגע. אל תשאלי את כלתך, בתך, אחייניתך. אל תגידי לה שארבעה ילדים זה כיף. אולי אין לה כוחות. פיזית או נפשית. אולי זה לא בא לה בקלות והיא לא רוצה לשתף. אף אישה לא דומה לרֵעוּתה באנרגיות שלה. 

אל תחַשבו עוד כמה זמן נשאר לה ללדת. אל תיתנו לה טיפים. אל תגידו להם "הכי כיף לגדל אותם צפופים", "תביאו לה אחות", "שלא תצטערו", "חמישה זו חבורה", "את לא נהיית יותר צעירה". יש ילדים נשכחים שנולדו מתוך אינרציה. 

בואו נחליט, אנחנו הנשים, להחליט. לקבל החלטה על כל ילד וילד בכובד ראש. לרצות, ברצייה אקטיבית, בכל ילד. להתחבט ולהתלבט כמו שמתחבטים ומתלבטים לפני חתונה. לא כדי לייצר סריה, לא בגלל סט הסכו"ם, לא בגלל השואה, לא בגלל שנחמד ללדת באביב.

לברר שאנחנו מבקשות אותו, את הילד הבא, בכל ליבנו. להשקיע מחשבה על משיכת נשמה מתוך שק הנשמות לפחות כמו המחשבה שהשקענו בבחירת מקום מגורים או קניית דירה. לשאול את עצמך אם את רוצה בילד או בילדה האלה, שממתינים בשמיים, או שאת רוצה להספיק עוד ילד לפני השבתון/ צריכה ללדת "כדי שלא תצטערי". 

לוודא עם עצמך, לבדך, שאת מבקשת להיות אמא ל־X ילדים, ומסוגלת. להתבונן על הכוחות שיש לך, למנות אותם, ולבחור להקדיש כוח לילד הבא. ללדת הרבה, ובכיף, אבל מתוך בחירה מודעת. להביא חיים מהסיבות הנכונות.

emilya@israelhayom.co.il(איור: בת־אל בן חורין)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו