המרכז היהודי, פאלו אלטו, קליפורניה
יושבים בפאלו אלטו על המים, פייסבוק מימין, גוגל משמאל, אפל מלפנים, מיקרוסופט מאחור. ויהודים, המוני יהודים. אמריקנים וישראלים, רפורמים וחרדים, דתיים וחילונים, גרים ומולדים. לכל אחד סיפור משלו כיצד הגיע לעמק הסיליקון. כל אחד והמיקום שלו בסקאלת ההמשכיות היהודית, ויחסי האהבה־אדישות־שנאה שלו למדינת ישראל. בקיצור, יהודים.
הררי מילים ומיליוני דולרים נשפכו בשנים האחרונות על קשרי יהדות ארה"ב וישראל. משרד התפוצות וקרנות פרטיות משגרים בזה אחר זה משלחות בכירים וצעירים, עיתונאים וסלבריטאים, אל ומשני צידי האוקיינוס במטרה לחזק את ההיכרות והערבות ההדדית. הביקורים מולידים מאמרים וקשרים, תובנות ורעיונות. אך דווקא בעיצומו של המאמץ הגדול נולד משבר חסר תקדים. מתווה "הכותל הרפורמי", אי ההכרה בגיורים והקרבה בין ישראל לטראמפ, מרתיחים את הצד הליברלי־דמוקרטי־שמאלני־לא אורתודוקסי, שהוא הרוב של יהדות ארה"ב.
המתיחות הקשה הזו עמדה באוויר בכנס Z3. האות Z על שום Zionism (ציונות), 3 על שום אנו בדור השלישי שלה, שנערך בשבוע שעבר בפאלו אלטו. יותר מ־1,000 איש שילמו במיטב כספם כדי להקדיש יום דיונים ארוך לנושא שעבורנו כישראלים מובן מאליו, אך שם בסן פרנסיסקו נפיץ וטעון. בחלק הזה של העולם הזעם כה רב עד ששימוש במונח "ציונות", שלא לדבר על תמיכה ממשית בישראל, גורם לאנשים לנתק קשרים זה מזה. כך שנכונותה של הפדרציה היהודית בפאלו אלטו לשלב ידיים עם מכון ראות ומכון גשר, ולהביא לכאן על חשבונם מהארץ עשרות משתתפים ודוברים (בכללם, גילוי נאות, הח"מ), אינה מובנת מאליה.
"כל ישראל ערבים זה לזה"; "למרות הכל אנחנו משפחה" - חזרו ואמרו לפחות חלק מהדוברים באוהל שהוקם בלב המרכז הקהילתי. אלא שגם זמירות חדשות נשמעו במפגש. "יש שני ציון. פעם חשבתי שזה כמעט חילול השם לומר כך, אבל היום אני מבין שזו המציאות", אמר השר לשעבר יוסי ביילין. לדידו של ביילין - וזו גם היתה הנחת העבודה של מארגני הכנס - ציונות אין פירושה רק קימום החיים היהודיים בישראל, אלא לפחות באותה מידה, קידום החיים היהודיים באמריקה. "בבל וירושלים", לא כפשרה מחויבת המציאות אלא כאידיאל נכסף.
הצהרה חריפה אחרת השמיע שותפי לפאנלים, עיתונאי "הארץ" חמי שלו. "לאור התנהלותה של ממשלת ישראל, יהודי ארה"ב צריכים להפחית למינימום את הקשר עם מדינת ישראל. לא להגיע לנתק מוחלט, אבל גם לא הרבה מעבר לכך".
דווקא הקולגה השלישי לדיון, דיוויד ברוקס מ"הניו יורק טיימס", הסתייג מהדברים וסיפר כי בצד הביקורת שלו על ישראל, בנו בחר לשרת בצה"ל. "אנשים פשוט לא רוצים לשמוע יותר על ישראל", סיפרה אחת מהפעילות שארגנו את הכנס. "אני יוזמת אירועים בקמפוס, אבל ההיענות מוגבלת מאוד. קשה להגן על ישראל", הוסיפה סטודנטית מאוניברסיטת סטנפורד הסמוכה. "המילה הרווחת ביותר בהקשר של ישראל היא אפרטהייד", ציינה מישהי שלישית.
"אתגר נוסף שמוצב בפני הקהילה היהודית הוא ה'אינטרסקטואליות' (בעברית, הִצְטָלְבִיוּת או בריתות מיעוטים)", הסביר ערן שישון, מנכ"ל קבוצת ראות. "זוהי תופעה חברתית שלפיה קבוצות מיעוטים ואוכלוסיות שמרגישות מופלות, כמו השחורים וקהילת הלהט"ב, מגבירות את שיתוף הפעולה שלהן נגד מה שהן תופסות כדיכוי אימפריאליסטי של הממסד הלבן. מאז המהומות בפרגוסון ב־2014 הקבוצות האלו אימצו סדר יום אנטי־ישראלי חריף, הכולל תמיכה בתנועת החרמות ובארגונים פרו־פלשתיניים. ישראל הרי נתפסת בעיניהן כמפעל קולוניאלי לבן ומדכא.
"רוב הצעירים היהודים האמריקנים הם ליברלים שמזדהים עם סדר היום של קבוצות אלה. ולכן תמיכת מוסדות הקהילה היהודית בישראל לא רק מרחיקה צעירים ליברלים יהודים מישראל, אלא גם מאיימת לפורר את הלכידות של הקהילה היהודית בארה"ב".
תומך בססטוס־קוו. הרב האייר (משמאל) עם כתבנו
אוניברסיטת ברקלי
ה"אינטרסקטואליות" נולדה ברשת האוניברסיטאות של מדינת קליפורניה, אשר אחת מהן היא קמפוס ברקלי, הממוקם מעברו השני של מפרץ סן פרנסיסקו. ברקלי נחשבת למקום עוין במיוחד כלפי ישראל. סטודנטים יהודים התלוננו כאן לא אחת על אווירה אנטישמית. הצעות להחרים את ישראל עולות פה שוב ושוב. ארגונים פלשתיניים ויהודיים, אולטרה־קיצוניים, פורחים בקמפוס כמו היער הירוק שמסביב.
בין בתי עץ מתקופת הכיבוש האמריקני, ברקלי נראית פסטורלית מתמיד. בהתחשב בעשרות מעשי טבח שאירעו בקמפוסים בארה"ב, מוזר שאין כאן לא מאבטחים ולא גדר שיפרידו בין העיירה ברקלי לבין האוניברסיטה שכמו מהווה המשך טבעי שלה. במעלה ההר בית הספר למשפטים, ליד בית מרטין לותר קינג, שם מתקיימות ההפגנות הקבועות, אחת מהן כמובן נגד ישראל. אחת לשנה מתקיים כאן בשדרה מיצג המראה את חיילי צה"ל הורגים כביכול ערבייה הרה במחסום.
אלא שהשבוע לאיש כאן אין פנאי או חשק לפוליטיקה. בספריות, בבתי הקפה וגם במועדון הילל, הכל טומנים את ראשם בספרים. "בשבוע הבא בחינות סוף הסמסטר, ככה שלא תראה יותר מדי", אומר לי ג'ארד זונרייך, סטודנט צעיר להנדסת חשמל ומדעי המחשב, שהגיע מצידה השני של אמריקה, מניו ג'רזי.
זונרייך פעיל בתא שנקרא "התקווה", המביא מעת לעת מרצים פרו־ישראלים. כשאני שואל מה המגמה כלפי ישראל בשלוש השנים שהוא כאן, תשובתו שהאווירה דווקא השתפרה קלות. בין תומכי ישראל ומתנגדיה מתקיימים מאבק ומעקב תמידיים, בכלל זה דרך הרשתות החברתיות. בזמן האחרון, זו תחושתו, נהיה קל יותר. "לאחרונה אפילו הבאנו רב שדיבר בעד ההתנחלויות ונגד מדינה פלשתינית, שזה דבר שפעם לא היה אפשר לומר אותו".
לוס אנג'לס
600 ק"מ דרומה משם, בלוס אנג'לס, הריכוז היהודי השני בגודלו בארה"ב בן 600 אלף איש. לאורכן של שדרות פיקו נמתח המרכז האורתודוקסי של העיר, עם בתי ספר ובתי כנסת, מסעדות ומקוואות. בקצה המערבי של הרחוב, מוזיאון הסובלנות, הידוע גם בשם מרכז שמעון ויזנטל, שבראשו עומד הרב מרווין האייר.
בארץ מוכר האייר כרב של טראמפ, שכן לפני שנתיים לא היה אפשר לפספס אותו מדקלם בטקס ההשבעה של הנשיא את "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני". אבל האייר הוא הרבה יותר מזה. במשרדו עמוס הספרים, תמונותיו עם אובאמה ועם שועי עולם, שערי עיתונים אמריקניים ובינלאומיים שבהם כיכב, ואפילו מכתב מפרנק סינטרה שבו הוא שפך את מרור ליבו לאחר עוד נאום אנטישמי של מנהיג "אומת האסלאם", לואיס פרחאן.
כדי להכניס אותי לנקודת מבטו, האייר אמנם בן 80 אך נמרץ כבן 30, מספר על מפגש שקיים עם תלמידיו אצל דוד בן־גוריון בשדה בוקר בתחילת שנות ה־70. "בן־גוריון אמר להם שבזכות ההורים שלהם בתפוצות קמה מדינת ישראל, ושהוא מודה להם על כך. אבל הוסיף שלדעתו 'יום יבוא וגורל יהדות התפוצות יהיה תלוי במדינה היהודית'. אני חושב", הוסיף האייר, "שהיום הזה הגיע. כי כל הרנסנס של החיים היהודיים, בכלל זה כאן באמריקה, לא היה קורה ללא מדינת ישראל".
כיוון שכך, האייר משוכנע שאין ממש באיומי הרפורמים והקונסרבטיבים להתרחק מישראל. "לא יהיו גירושים. אני לא מכיר רב רפורמי או קונסרבטיבי רציני שבאמת מתכוון להתנתק מישראל. אחרי השואה, הקישקעס של אף יהודי לא יאפשרו לו לתת גט לישראל. נכון שיש מחלוקות, אך זו רק רטוריקה והגזמה כטקטיקה של משא ומתן, כיוון שהם רוצים הכרה". הוא עצמו "מאמין שצריך לקרב מתוך אהבה ובבית הכנסת שלי עלו לתורה מי שידעתי שאמא שלהם אינה יהודייה", אך חושב שישראל לא צריכה לשנות את הסטטוס קוו הדתי בגלל שהתפוצות באמריקה דורשות זאת. "לו הייתי רפורמי, הרוצה שישראל תכיר בגיור שלו, הייתי יוזם עלייה המונית לארץ כדי שיהיו שם מספיק אנשים שיצביעו למפלגות הנכונות וכך ישתנה אופי הרבנות", אומר האייר בסרקזם, משום שברור לו שעלייה כזו לא תקרה. "אי אפשר להחזיק את המקל משני הקצוות, גם לגור באמריקה וגם לדרוש שינוי מדיניות בישראל".
גם הרב סטנלי דיוויס, מבכירי התנועה הרפורמית באמריקה, חושב כך אלא שלשיטתו, הקצוות הם הפוכים. "'אין לי ארץ אחרת' ואל תגיד לי שאקבל את זכויותיי רק כאשר יהיה לי רוב בכנסת, כי גם למיעוט יש זכויות. מדינת ישראל חייבת לתת למיעוט שמבקש להינשא ולהתגרש בדרך שלו, את האפשרות החוקית לעשות זאת. כיהודי, איני רוצה להיות סוג ב' במולדת שלי. אפילו רה"מ אמר שישראל היא הבית של היהודים בכל מקום. אם כך, ואפילו שאני גר בסנטה מוניקה, מותר לי לומר שיש בעיה בבית שלי. ואם ישראל היא הבית של כל היהודים, אינך יכול לומר לי 'תדבר רק אחרי שתעשה עלייה'.
אחרי עשור בישראל, דיוויס נאלץ מסיבות בריאותיות לחזור לאמריקה וכיום מתגורר בסנטה מוניקה לחוף האוקיינוס האטלנטי. אחד המהלכים המכריעים שקידם בחייו הגדושים היה הגדרת העלייה לארץ ישראל כמצווה על פי היהדות הרפורמית. הוא עצמו שולל את תפיסת "שני ציון", ודווקא משום כך לא מוכן להישאר אדיש כלפי מה שמתרחש בציון האחת והיחידה.
"חלקים נרחבים מחיי הקדשתי להפגנות", הוא אומר, ומספר על פרקים בחייו במאבקים נגד מלחמת וייטנאם, בעד זכויות השחורים בארה"ב ולמען שחרור יהודי בריה"מ, תוך שהוא יודע שהוא מסכן את חירותו ואת חייו. "אעשה כל מה שאני יכול כדי לשנות את תוצאות הבחירות. כיהודים, החיים כאן ומדברים על ישראל בגוף ראשון רבים, יש את הזכות לעשות זאת. כשם שליהודים תומכי הימין בישראל מותר להזרים כסף והשפעה על השיח בישראל, כך מותר גם ליהודים ליברלים לעשות".
את התחזיות על גוויעת היהדות הלא אורתודוקסית בארה"ב הוא קוטל. לדבריו, האופן שבו הדור הצעיר חי את יהדותו פחות ממסדי מבעבר, אבל "חניכי קורס הרבנים שלנו - המספר שלהם הולך וגדל, כי יש יותר ויותר אנשים שרוצים להיות מחויבים ליהדות, לאו דווקא לבית הכנסת או לקהילה. התנועה הרפורמית תוססת וחיה וכך גם התמיכה שלה במדינת ישראל".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו