סרט האימה "מקוללים" יצא לפני מספר שבועות לקולנוע, ועוסק בשלושה חיילים שמשרתים ביחידה מובחרת. הם יוצאים לניווט במדבר ומגלים שהמקום רדוף. תרגיל הניווט הסטנדרטי ליד יישוב בדואי נטוש ממלחמת העצמאות הופך למסע אפל שנוגע בקשר שבין אדם למקום שבו הוא חי, לאנשים שחיו בו לפניו ולפחד הגדול מעצמו ומהם.
העלילה מתרכזת באביב (עמית רהב), צלם צבאי שמצטרף לתרגיל ניווט של חיילי גבעתי כדי לצלם סרט תדמית. הוא מוצמד לשני לוחמים – תומר (דניאל גד), חייל מופנם שחולם לצאת לקצונה, וברחש (נמרוד הוכנברג) שמתפקד על תקן החייל הליצן שרק מחפש להריץ צחוקים. כדי לשפר את המיומנויות, מפקד הצוות שלהם שולח אותם לנווט באזור לא מוכר, ליד יישוב בדואי שהתושבים שלו עזבו במהלך מלחמת העצמאות.
החיילים מזלזלים בשמועות על קללה שרובצת על האזור ויוצאים לדרך. המדבר הגדול מתעתע בהם וכך גם סדרת אירועים מוזרים שמתרחשת ושמערערת את הביטחון המופרז שלהם. המתח והפחד גורמים להחרפת העוינות שהייתה בין החיילים מלכתחילה, והעלילה הולכת ומסתבכת. פתאום הם מגלים שהדבר הכי מפחיד שהם יפגשו בדרך זה בכלל את עצמם. מדובר על מותחן אימה פסיכולוגי שמהלך על הקו הדק של אימה על טבעית ביחד עם האימה והפחדים המורכבים שבמעמקי נפש האדם.
את התסריט המעניין כתבו יואב שוטן-גושן, בת זוגו איילת גונדר גושן ועירד רובינשטיין. שוטן-גושן ורובנשטיין שירתו יחד ביחידת החילוץ 669. לא מדובר בפעם הראשונה שבה יואב ואיילת מתעסקים בצה"ל, שכן בעבר יצרו יחד את הסדרה המצליחה "כיפת ברזל".
את הסטורי שלנו כבר בדקתם היום? הצטרפו כאן לאינסטגרם של ישראל היום
"יצרנו את הסרט על רקע החוויות שלנו בצבא", מספר שוטן-גושן. "צריך להבין שהאימונים ביחידה 669 מורכבים במיוחד, וכוללים גם משימות ניווט במקומות שונים במשך כחצי שנה. הרבה פעמים אתה הולך לבד, ובזמן הזה פוגש את עצמך בצורה הקשה ביותר – בלי פילטרים או הסחות דעת. אתה מול עצמך נטו. בגלל המצב, שהוא על גבול ההזיה או הפרנויה, אתה מתחיל לדמיין דברים".
יואב שוטן-גושן ועירד רובנשטיין // צילום: יהושע יוסף
בשיחות שערכו היוצרים עם לוחמים, הם גילו שמדובר בתופעה מוכרת. "אחד מדמיין את הקול של אבא שלו שבוקע מתוך מכשיר הקשר, אחר חושב שיש ילד שהולך אחריו ומכווין אותו. יש גם פחדים. לפעמים, במהלך הניווט, אתה נתקל בכלב או חיה אחרת ויורה בהם כדי שלא ינשכו אותך. צריך להבין, זאת חוויה מאוד קשה ללכת לבד בחום לוהט או בקור מקפיא. תנאים קיצוניים במיוחד. אתה הולך לבד במדבר באמצע הלילה, בקושי רואה משהו ומנסה לתמרן ולהגיע ליעד. אתה סוחב משקלים כבדים על הגב, ישן בקושי ארבע שעות בלילה, ונמצא כל הזמן בכוננות ובאימונים".
שוטן-גושן מציין כי הם לא עשו חיים קלים לשחקנים במהלך צילומי הסרט. "אפשר לומר שהם די סבלו, כי מדובר בתנאים די קיצוניים. הם ממש נהיו חולים, ודחפנו להם אקמול ותרופות שונות כדי שיתפקדו. אחרי שנגמרו הצילומים הם היו חולים איזה שבוע. אחד אחד מהבמאים אמר שזה היה ממש קשוח ושזה הסרט הכי קשה שהוא עבד עליו מבחינת הצילומים למרות שהוא עשה כבר כמה סרטים".
הסרט צולם במשך חודש בלבד, וכדי לעמוד ביעד היה הצוות מצלם עד שלוש לפנות בוקר, הולך לישון וקם בשבע לסצנות אחרות. "השחקנים בקושי ישנו וממש חוו את התסריט או כמו שהיינו בצבא. הצילומים היו בכל מיני מקומות במציאות ולא באולפנים אלא ממש בשטח ולכן הקושי"
ז'אנר סרטי האימה, בניגוד לז'אנרים אחרים, לא ממש מוכר בישראל. "אני חושב שלא נעשה עד היום בישראל סרט אימה שעוסק בצבא. היו כמה כאלה, ששילבו מימד קומי וצחוק ביחד עם דרמה ופחד – כדוגמת "מסווג חריף", "בשר תותחים", "מורעלים" ועוד. אנחנו רצינו בפעם הראשונה לעשות סרט שכולו עוסק באימה ובדרמה – שהמתח יהיה שם כל הזמן".
היוצר מציין שהתגובות שהוא מקבל מגוונות. "חלק טוענים שמדובר ממש בסרט מפחיד, ואחרים אומרים שזה לא ממש". במקביל, ישנן טענות בנוגע לעמדה הפוליטית שמביע הסרט, זאת מכיוון שהמיקום – כפר בדואי נטוש ממלחמת העצמאות, מרמז על גירוש בדואים לכאורה. "חלק טענו שאנחנו סרט ימני כי אנחנו מציגים את הקללה של הזקנה הערבייה שמשפיעה על הלוחמים ולכן צריך להעניש אותם. אחרים אומרים שזה סרט שמאלני כי אנחנו מראים כביכול את מה שעשינו לערבים במלחמה ולכן קוראים לזה הנכבה. כל אחד והחוויות שלו".