בית הכנסת מגן דוד בקריית שמונה, לפני כחודש. נטלי דהן (44) אוחזת את נווה מאיר, הנכד הראשון המשותף שלה ושל מאיר, בעלה הדייג שנעלם בכנרת לפני 15 שנים וחצי ומאז נחשב לנעדר. זהו טקס ברית המילה של התינוק, וקשה לומר אם הדמעות שזולגות מעיני סבתו הנרגשת הן דמעות של אושר או של כאב.
יומיים אחרי הולדתו של נווה מאיר התגלו בכנרת שרידי גופתו של טייס חיל האוויר סגן יקיר נווה ז"ל, שמטוסו התרסק באגם ב־1962. האם הטרייה, ליפז, שהיתה בת שנתיים וחצי כשאביה נעלם במעמקים, מספרת כי ידעה כל שנותיה שהשם שתיתן לבנה הבכור יכיל בתוכו גם את שמו של האב.
"כל השנים חשבתי שאקרא לו 'אליאור מאיר', אבל בלידה עלה לי פתאום השם 'נווה'. אפילו לא ידעתי מה שמו המלא של הטייס הנעדר. רק למחרת הלידה, כשהתחילו פרסומים שמצאו את גופתו של הטייס, נפל לי האסימון. תמיד אמרתי לאמא שלי שימצאו את אבא אחרי שהבן הבכור שלי ייוולד. עכשיו אני מאמינה שזה לא מקרי. אני מאמינה שאם מצאו את גופת הטייס אחרי 56 שנים, קל וחומר שימצאו את גופתו של אבא שלי".
"השומר כבר מכיר אותי"
בני משפחת דהן מזדהים עם בני משפחת נווה ומברכים אותם על כך שמצאו את גופת יקירם, אך בה בעת מרגישים שהטרגדיה האישית שלהם נשכחה מלב הציבור, ושאינם זוכים ליחס הולם מהרשויות.
כמו בני משפחת נווה, גם נטלי דהן מעולם לא ויתרה על התקווה לאיתור גופתו של בעלה, וגם היא רוצה להאמין שסופה של התעלומה קרוב מתמיד. אך בהיעדר מבצע חיפושים רשמי ומתמשך מטעם המשטרה, היא מנסה להתחקות אחר גורלו בכוחותיה הדלים.
"השומר כבר מכיר אותי", היא אומרת ומחייכת במבוכה, אחרי שהשומר בכניסה לבית ההארחה הצלייני של כנסיית הלחם והדגים מהנהן לה לשלום. מאז תחילת הקיץ האחרון מתמידה נטלי ומגיעה כמעט מדי יום לחוף שנחשף למרגלות בית ההארחה הזה, בעקבות ירידת מפלס הכנרת לאחד משיאי השפל שידע אי פעם.
"מתחילת הדרך הרגשתי שמאיר שלי נמצא באזור הזה של הטבחה. כשמאיר טבע לפני 15 שנים, נחל הטבחה, הנשפך לאגם, היה מלא במים וצמרות העצים בצבצו מעל המים. בכל שנה ירדתי לכאן כדי לחפש אותו בעצמי, אבל בכל פעם הגישה לחוף היתה בלתי אפשרית. החוף והנחל היו מלאים במים ובצמחייה עבותה.
"השנה, נסיגת המים חשפה את החוף והצמחייה התייבשה. הייאוש שלי התחלף בתקווה שאולי הפעם, דווקא בזכות ירידת המפלס, נצליח למצוא את מאיר בעצמנו כי המדינה הפסיקה לחפש אותו והפקירה אותו. מאיר נעלם לפני 15 שנים וחצי ושכחו אותו. הפקירו אותו כמו כלב במים. אנחנו לא ננוח ולא נשקוט עד שהעוול הזה יתוקן".
ב־14 השנים האחרונות מתגוררת דהן בדירת עמידר צנועה בקריית שמונה, שאליה עברה עם ילדיה אחרי היעלמות בעלה. לאורך השנים התפרנסה כמטפלת בקשישים ובבעלי מוגבלויות. "עבדתי המון זמן במוסד של אוטיסטים. היה לי קשה", היא אומרת, "אבל גם כיף. העבודה איתם נתנה לי סיפוק ברמה של זכייה בפיס. היום אני עובדת כסייעת בגני ילדים. אני לא יודעת איך להסביר את זה, אבל אני נהנית לעבוד עם חסרי ישע. אני עובדת איתם מכל הלב".
גופתו של מאיר דהן טמונה במעמקי הכנרת, אבל נוכחותו ניכרת בכל פינה בבית שמעולם לא חי בו. על הכוננית שבסלון מונחים כמה צילומים שמהם מציצות עיניו השחורות החודרות. בתמונה אחת נטלי ומאיר רוקדים מאושרים ביום חתונתם. באחרת מאיר צמוד לאמו, המחזיקה בזרועותיה את בן התינוק - הבן הבכור המשותף שלו ושל נטלי.
"הוא נתן לי בית אמיתי, דבר שלא היה לי בחיים". נטלי ומאיר דהן מתחת לחופה
בארון שבחדר השינה של נטלי שוכבת כבר כמה שבועות תיבה מרופדת בקטיפה אדומה, ובתוכה עצם קטנה. את העצם מצאה לאחרונה, באחת הפעמים שבהן ירדה לערוץ נחל הטבחה עם בן זוגה האחרון (שממנו נפרדה בינתיים).
"היו שם ריח של דגים מתים ועשבייה יבשה. התחלנו קצת לחפור, נשרטנו, והשמש ישבה לנו על הראש. כל הזמן נשאתי תפילה בליבי, 'בורא עולם, בבקשה, כוון אותי'", היא שחזרה בגרון חנוק מדמעות כשירדתי איתה לשטח. "פתאום התחלנו לראות פה נורה של סירת דייגים, ושם ענף שאליו קשורה שארית של בד. לי זה היה נראה כמו שריד מבגד של דייגים. מצאתי גם עצם. אני לא יודעת אם היא של בעל חיים או של אדם, אבל אשלח אותה לבדיקה. ביום שמאיר טבע הים היה סוער, היו זרמים חזקים. אני חושבת שאולי הוא נסחף לחוף הזה והסתבך בשיחים. יש לי תקווה שזאת תהיה העצם שתביא לתפנית חיובית".
"השנים המאושרות בחיי"
היא גדלה במשפחה בת שבע נפשות בטבריה. את מאיר הכירה עוד בילדותה, כשמשפחתו גרה בשכנות. גירושי הוריה היו האירוע הראשון שטלטל את חייה, וכבר מגיל 10 נדדה בין פנימיות. בגיל 18 חזרה לטבריה וכעבור ארבע שנים נישאה למאיר - היא היתה אז בת 22 והוא בן 29.
שניהם היו אז כבר גרושים עם ילדים מנישואים ראשונים. מאיר היה אב לדנה (כיום בת 31) ולעדן (29), ונטלי היתה אמה של צליל (כיום בת 26). יחד הביאו לעולם את בן (היום חייל בן 20) ואת ליפז (18). "ומאיר היה הראשון שנתן לי בית", היא מספרת לי, "סוף כל סוף הרגשתי שיש לי משפחה. תשע השנים שבהן היינו יחד היו המאושרות בחיי".
17 במארס 2003 היה היום שבו החל הסיוט המתמשך של משפחת דהן. החורף באותה שנה היה סוער ורווי גשמי ברכה. מפלס הכנרת עלה בארבעה מטרים וחצי, פי שלושה מקצב עלייתו בשנה ממוצעת. ביום שני, ערב חג פורים, בסביבות 16:00, התארגן מאיר, אז בן 36, לצאת לדוג בכנרת. "הוא עבד כחשמלאי וכמתקין מזגנים, ומדי פעם היה יוצא לדוג להשלמת הפרנסה. גם באותו ערב הוא יצא לדוג בכנרת, כדי להביא אוכל לילדים שלנו", משחזרת נטלי.
"באותו זמן התארגנתי לצאת לתענית אסתר בבית הכנסת. אני זוכרת שצליל צעקה לו בבכי: 'אבא, אל תלך, היום הכנרת תהרוג אותך'. היא היתה נסערת, נעלה את הדלת וזרקה את המפתחות שלו מהחלון. בתגובה הוא צחק ואמר לי, 'בואי תראי מה צליל עשתה, תראי מה היא אומרת'. היא בכתה, 'אני אוהבת אותך, אבא, אל תלך'".
מאיר יצא מהבית ב־16:45 לכיוון מעגן הדיג של טבריה, שם פגש את חברו הדייג אלי מרק (31), והשניים יצאו בסירת דייגים לכנרת. למחרת, בסביבות השעה שמונה בבוקר, נראתה סירתם בפעם האחרונה באזור כפר נחום - הטבחה. כעבור שעתיים היה אמור מאיר להצטרף לנטלי לסבב מסיבות חג הפורים בגנים של ילדיהם.
"מאיר היה אמור לחזור הביתה כבר בבוקר, לפני המסיבות בגנים. הילדים ישנו איתי בחדר, ואני התעוררתי ב־06:45. איך ששמתי את היד על המזוזה קרה לי משהו. פתאום ראיתי את הכנרת סוערת, את הסירה, את אלי מרק נופל ואת מאיר אחריו. חשבתי שזאת סתם מחשבה רעה, אבל התחושה הקודרת לא עזבה אותי.
"לא היה לי טלפון, אז יצאתי לטלפון הציבורי והתקשרתי לאחותי, שגרה בקריית שמונה. היא מייד קלטה בקול שלי שקרה משהו. אמרתי לה, 'אני לא יודעת, אני מחכה למאיר'. מהר מאוד התחילו לרוץ שמועות במרכז המסחרי, ליד הבניין שגרנו בו, על סירה שנעלמה בכנרת. כאן התחיל הסיוט.
"אלי, אחיו של מאיר, לא ענה לי, ובדרך לא דרך הגעתי לאחותו פאני. היא אמרה לי, 'תרדו לכנרת, הסירה של מאיר נעלמה'. עוד לפני שקיבלנו את ההודעה הרשמית ישבנו שם במזח, על הסלעים, זועקים ובוכים".
אנשי השיטור הימי ויחידת הצוללנים המתנדבים של המשטרה סרקו את האגם, ובמיוחד את הרדיוס הקרוב לכפר נחום, שם נצפתה הסירה בפעם האחרונה. חמישה ימים אחר כך נמצאה הסירה בקרקעית האגם, שקועה בעומק כ־40 מטר, באזור כפר נחום. רשת הדייגים נמצאה מסובכת במנוע הסירה, אבל לא נמצאו גופות, ולא נמצאו פריטים אישיים שיספקו רמזים בנוגע למקום הימצאם של שני הדייגים.
כעבור כמה ימים הופסקו החיפושים. המשטרה הסבירה אז למשפחות ולתקשורת שהחיפושים יופסקו, מאחר שאין בידיה הציוד המתאים למשות גופות מהעומק הרב. השוטרים הימיים הסבירו כי מי הכנרת בעומקים הללו עכורים מאוד ונטולי חמצן, והלחץ האטמוספרי הגדול עלול לסכן את הצוללנים המתנדבים. עוד נאמר שרק בידי חיל הים נמצא סונאר (מכשיר איתור באמצעות תהודת גלי קול; ע"ח) שמתאים לחיפוש בתנאים הייחודיים של הכנרת.
"המשטרה אמרה שאין לה ציוד מתאים כדי למשות את מאיר, וכשפניתי לצה"ל כדי לבקש שיקצו את הסונאר לחיפושים, הם אמרו לי שהוא נועד רק לחיפוש אחרי חיילים", אומרת נטלי. "כמה שצעקנו איך מפרידים בין דם לדם, אף אחד לא התייחס אלינו. אני שואלת גם היום, למה גופה של טייס שווה יותר מגופה של דייג?"
חוסר האונים שלה מול המערכת שסירבה להעמיק את החיפושים אחר בעלה, המבטים מלאי הרחמים שהופנו אליה והכנרת שהשתקפה אליה מכל מקום בעיר הכאיבו לה מדי. בן, שהיה בן 5, נעדר תכופות מהבית, ובסופם של ימים רבים מצאה אותו אמו על שפת הימה, מבטו נעוץ באופק, כמו תר בעיניו אחרי אביו. וכך, מובסת ומושפלת, לקחה נטלי את שלושת ילדיה ועזבה את טבריה כעבור פחות משנה.
"ומה עם מאיר שלי?"
ובעוד איש אינו מחפש אחר בעלה וחברו, עקבה דהן בקנאה אחר המבצעים השנתיים לחיפוש גופתו של סגן יקיר נווה, מדריך הטייס שמטוסו התרסק בכנרת ב־1962. כבר ב־2001, כשנתיים לפני היעלמות הדייגים, חידש חיל האוויר את החיפושים אחר גופתו של נווה. החיפושים חודשו על רקע מציאת שרידי הצוללת "דקר", שהעניקה תקווה חדשה למשפחה ולחיל, ובעקבות מציאת זנב מהמטוס של נווה על ידי דייג שעבר באזור.
נטלי (במרכז), עם הילדים בן וליפז והנכד נווה מאיר. "אם מצאו את גופת הטייס אחרי 56 שנים, קל וחומר שימצאו את גופתו של אבא שלי", אומרת ליפז
למבצע, שהסתיים השנה במציאת הגופה, קרא צה"ל "יקיר הים" ("יקיר הכנרת", תשבש נטלי שוב ושוב בכאב את שם המבצע במהלך השיחה, "ומה עם מאיר שלי, הוא לא יקיר הכנרת?"). החיפושים נערכו מדי שנה במרכז ובדרום הכנרת ובוצעו על ידי ענף חקירת תאונות בחיל האוויר, היחידה למשימות תת־מימיות של זרוע הים והיחידה לאיתור נעדרים - ובעזרת אותו סונאר תת־מימי שלא נעשה בו שימוש במהלך החיפוש אחר הדייגים.
"הכל פתוח וחשוף"
רק אחרי בקשות חוזרות ונשנות מצד משפחות הדייגים הנעדרים ומצד עיריית טבריה, בקיץ 2004, התרצה משרד הביטחון והשאיל את מכשיר הסונאר של חיל הים לחיפוש אחר דהן ומרק. "שר הביטחון דאז, שאול מופז, הגיע לביקור בעיריית טבריה. אמרתי לו, 'אדוני, איך מפרידים בין דם לדם? צה"ל משקיע משאבים אדירים בחיפוש אחרי טייס שנעלם לפני עשרות שנים, וכאן יש שני דייגים נעדרים שהחיפושים אחריהם נפסקו כבר אחרי שבוע'", מספר איתן עובד, שהיה בזמנו חבר מועצת העיר טבריה ושימש לימים אחד הממונים על פרויקט החיפושים אחר הדייגים.
השימוש בסונאר אכן הביא לתוצאות מיידיות: בספטמבר 2004 מצא צוות החיפושים המחודש את ארגז הכלים של השניים, וכן שכמייה ומעילי דובון שזוהו על ידי משפחות הדייגים. כמה ימים אחר כך, במרחק כשני קילומטרים מהסירה, זיהה ציוד הצילום התת־מימי של חיל הים גופה שלמה לבושה בבגדים. וכך, ב־20 בספטמבר 2004, שנה וחצי אחרי שנעלמו השניים בין הגלים, נמשתה מהמים גופתו של אלי מרק.
מציאת הגופה גם סייעה למחפשים לנסות לשחזר את השעות האחרונות בחיי שני הדייגים. "זה מקום שנקרא 'עמק הרוחות', כי עוצמת הרוחות שם היא הכי חזקה בכנרת", מסביר עובד. "הכל פתוח וחשוף, ואין הרים גבוהים שבולמים את הרוח כמו באזור טבריה או המושבה מגדל. לכן הוא גם נחשב לאחד המקומות הכי מאתגרים לגלישה בכנרת. מהירות הרוח שם יכולה להגיע גם ל־40 קשר (כ־75 קמ"ש; ע"ח).
"ביחד עם אלי, אחיו של מאיר, שהיה בעל הסירה, ערכנו תחקיר ובעקבותיו אנחנו מעריכים שבזמן שהסערה התחילה, הרשתות היו בתוך המים. נוהל החירום אומר שבמצב כזה צריך לחתוך את הרשתות ולהתנתק מהן. אם לא עושים את זה, הרוח החזקה מסובבת את הסירה והרשתות מסתבכות סביבה והופכות אותה.
"מאיר ומרק היו כנראה עייפים אחרי לילה שלם ללא שינה, והם נכנסו ללחץ ולמצוקה מהסערה. הרוחות היו מטורפות, היה קר מאוד, והם נתקעו באחד המקומות הכי עמוקים בכנרת. אני מעריך שהם ניסו לשחות, נלחמו, אבל הסיכויים שלהם לשרוד במזג אוויר כזה, במצב הפיזי שבו היו ובמיקום הספציפי, היו אפסיים.
"אלי מרק כנראה טבע ראשון, כי הוא לא ידע לשחות. את הגופה שלו מצאנו במרחק לא יותר מדי גדול מהסירה, כנראה בגלל הרוחות והזרמים, שמתחזקים במיוחד בעומקים האלה. מאיר ידע לשחות, ולכן אנחנו חושבים שהוא נסחף למרחק גדול יותר. אני מאמין שהיינו ממש קרובים גם לגופה של מאיר, אבל אז נגמר התקציב החד־פעמי שהוקצה לחידוש החיפושים בעקבות הפנייה שלנו - ומשרד הביטחון לקח בחזרה את הסונאר".
שוב ניסתה נטלי להיאבק, למחות ולפעול לחידוש החיפושים - ושוב נכשלה. שנתיים אחרי מציאת גופתו של מרק, באוקטובר 2006, החליט בית הדין הרבני בטבריה להתיר אותה ממעמד של עגונה. "התירו אותי מהעגינות, אבל זה לא שחרר אותי", היא מסבירה. "כל עוד מאיר שבוי במעמקים ולא הובא למנוחת עולמים, גם אני עדיין שבויה.
"אני מרגישה שעדיין יש לי מחויבות כלפי מאיר", היא מסבירה. "שאני הפה של הנשמה הזאת. אני לא יכולה לשכוח אותו. הוא נתן לי בית אמיתי, דבר שלא היה לי בחיים. החיים שלי לא היו קלים. עברתי המון דברים עד שהגעתי לפינה שלי, לאהבה הזאת, לנחלה שלי. והנה שוב הכל נגדע. זה המעט שאני מחויבת לעשות למענו. אני לא רוצה כלום מהמדינה. רק את המינימום - לתת למאיר את הכבוד האחרון שמגיע לו ולהביא אותו לקבורה".
"הרגשתי שאני נשרפת"
דצמבר הביא איתו מים רבים לכנרת, אבל כשביקרנו לפני כחודש בחוף שלמרגלות בית ההארחה הצלייני של כנסיית הלחם והדגים, האגם נראה שקט ותמים. היתה זו שעת בין ערביים. אוהל בודד ניצב על החוף, סירת גומי צהובה ועליה שני נופשים, ובסמוך חבר התקין ארוחת ערב מעל מדורה.
"הגעתי לכאן בתחילת הקיץ האחרון, וזאת היתה הפעם הראשונה שבה נכנסתי לכנרת מאז שמאיר טבע", סיפרה נטלי, והדמעות שוב זולגות. "כשטבלתי במים לראשונה אחרי 15 שנים, בכיתי. לא הייתי מסוגלת להכניס רגל פנימה. הרגשתי שאני נשרפת.כאילו אני נכנסת לרוצחת של מאיר.
"ששי, שהיה אז בן זוגי, הלך איתי צעד־צעד, הרגיע אותי וחיבק. בסופו של דבר, הצלחתי להיכנס, לטבול ולומר ברכה שתסייע לי למצוא שרידים מגופתו של מאיר, ומאז הכל כבר זרם לחיפושים הפרטיים שלי".
לצידנו יושב בן החייל ובוהה במים, מבטו נעוץ במקום שבו עדיין טמונה במעמקים סירת אביו. החוף הזה מוכר לו היטב: לעיתים תכופות הוא מצטרף לאמו בחיפושיה. בתום התלבטויות רבות, ולמרות התחושה שהמדינה הפקירה את אביו, החליט להתגייס לצה"ל. "שירתי בהתחלה בתותחנים, בבסיס סגור", הוא מספר, "אבל ראיתי שאני לא יכול להתרחק מהבית ומהכנרת - ועזבתי בתוך חודשיים. היום אני משרת בבסיס פתוח קרוב לבית.
"המשפחה מפורקת, ואני מרגיש לפעמים שאני האבא. אמא בוכה כל הזמן, ואני לוקח ללב, לא מסוגל להתרחק ממנה. זאת אמא שלי, היא אישה בודדה. רציתי לשרת בבסיס פתוח כדי שאוכל לעבוד ולעזור בפרנסת המשפחה, וגם כדי שאוכל להמשיך לצאת עם אמא לחיפושים אחרי אבא בכנרת".
"מצאתי את הילד שלי גמור"
בן דומה לאביו. גבוה, שיערו שחור, כמו עיניו. גם מבנה הגוף שלהם כמעט זהה. על זרועותיו שתי כתובות קעקע שצרב עוד כשהיה בן 16. באחת חתומה המילה "אבא" ובשנייה "FAMILY" (משפחה). "קודם קעקעתי את 'אבא', כי זו מילה שאני רוצה לראות בכל יום מול העיניים", הוא מסביר. "שכל רגע אזכור שיש כאן משהו שצריך לגמור. אני זוכר איך אבא היה לוקח אותי לקטוף סברסים, איך יצאנו לטייל כמשפחה. מהיום שהוא נעלם אנחנו עדיין משפחה, אבל בכל זאת משהו חשוב חסר. אין לנו אפילו קבר לבכות עליו".
נטלי מספרת שבשנים שלאחר האסון סבלו ילדיה מחרדות, מכעסים ומבעיות התנהגות והסתגלות למסגרות. "הם היו בוחנים גבולות ומטיחים בי, 'מי קובע את החוקים? המדינה שהפקירה את אבא?' הרבה פעמים נשברתי, לא היה לי טוב בשום צורה. לפעמים הסתכלתי לשמיים ושאלתי, 'למי, למי יותר קשה? לזה שהלך או לזה שנשאר?"
ואז היא מספרת לי בהתרגשות כיצד בנס ניצל בן מגורל דומה לזה של אביו. ולא פעם, אלא פעמיים.
עשר שנים אחרי טביעתו של מאיר בילה בן, שהיה אז בן 15, עם חבריו בסמוך לנחל בקריית שמונה ושתה שם אלכוהול לראשונה. המפגש עם האלכוהול כמעט עלה לו בחייו.
"הייתי בסלון בבית, נרדמתי על הספה ופתאום שמעתי צעקות כמו מתוך חלום: 'תראי מה קורה לבן שלך, קומי מהר!'" משחזרת אמו. "התקשרתי מייד בבהלה לבן. ענה לי מישהו אחר לטלפון ואמר, 'החברים עזבו את בן בנחל, בתוך המים, ואמבולנס לוקח אותו'. רצתי לתחנת מד"א ומצאתי שם את הילד שלי גמור.
"הוא סבל מהיפותרמיה, חום הגוף שלו ירד מאוד מהשהייה במים. סגרו את כל הדלתות והחלונות והדליקו תנורים כדי לחמם אותו. אלוהים יעזור לי, כמעט הלך לי עוד אחד במים. התברר שהוא השתכר, והחברים שלו נבהלו שהוא התעלף - ועזבו אותו בתוך הנחל בפארק הזהב בקריית שמונה. הוא כמעט מת לי".
"כל מה שאני זוכר מהאירוע הזה זה את הקול שלה אומר לי: 'בן, אמא כאן איתך, הכל בסדר'", מוסיף בן, שחזר לאיתנו אחרי טיפול רפואי.
"התירו אותי מהעגינות, אבל זה לא שחרר אותי". דהן // צילום: דרור ארצי / ג'יני
ארבע שנים אחר כך, בחול המועד פסח 2017, ניצל בן בשנית מטביעה. גם הפעם, הוא בטוח, האינטואיציה של אמו מנעה ממנו להיקלע לאגם בזמן אסון גדול שהתרחש בו. ב־12 באפריל נשבו רוחות מזרחיות עזות בכנרת, ובתוך שעה נסחפו ללב האגם שלושה צעירים שיצאו מחוף לבנון שבמזרח האגם - בשלושה אירועים שונים.
"באותו יום תכננו לנסוע כל החבר'ה לחוף לבנון. אמא התקשרה אלי וממש בכתה לי בטלפון: 'אל תלך לשם, היום יטבעו שם אנשים. בבקשה לך לצד השני (המערבי) של הכנרת", משחזר בן. "ככה באמת עשיתי, ובסביבות 11:00 התחלנו לשמוע בחדשות על שלושה נעדרים בכנרת מהחוף המקורי שאליו התכוונו ללכת".
בתוך זמן קצר התבררה זהות הצעירים הנעדרים: אחד מהם היה איתמר אוחנה, חבר ילדות של בן מקריית שמונה. "היינו שכנים ולמדנו ביסודי באותה כיתה. היו כמה שנים שבהן היינו חברים קרובים מאוד. אמא שלו סיפרה לנו ששלושה שבועות לפני שהוא טבע, הם יצאו לטיול בכנרת ואיתמר אמר, 'אתם רואים? מפה אבא של בן לא חזר'".
"רק שיהיה פה צדק"
בחיפושים אחרי הצעירים השתתפו ספינות השיטור הימי של הכנרת, מסוק משטרתי, צוללנים מתנדבים של המשטרה, אנשי זק"א ומתנדבים בעלי סירות מרוץ ואופנועי ים. המשטרה ביקשה וקיבלה מצה"ל חיזוק משמעותי לחיפושים: זו היתה הפעם הראשונה שבה אנשי חיל הים יצאו עם ציוד הסונאר לחפש אזרחים בכנרת בזמן אמת.
הסונאר סרק את הקרקעית, ובתום שישה ימים איתר את גופות הצעירים, בזו אחר זו. "היינו כל השבוע באוהל של משפחות הנעדרים, ומובן שהלכנו לנחם את משפחת אוחנה האבלה", מספרת נטלי. "אני ראיתי את הסונאר פועל שם במרץ, ושוב מצאתי את עצמי מתפללת ושואלת - אולי הפעם ימצאו את מאיר?"
מאז הפך הדבר לנוהל קבוע, וחיל הים משאיל את הסונאר למשטרה באופן מיידי בכל פעם שיש דיווח על נעדרים בכנרת. עלות החיפושים מושתת כולה על המדינה, ובשום אופן לא על משפחות הנעדרים.
במבחן התוצאה, מאז שהמשטרה מקבלת מחיל הים את הסונאר היא מצאה את כל הגופות של אלה שטבעו בכנרת. לאחר מציאת שרידי גופתו של יקיר נווה, לא ידוע למשטרה על גופות נוספות של נעדרים שלא נמשו מהמים, למעט גופתו של מאיר דהן.
"לצערי", אומרת נטלי, "כל מי שטבע בכנרת הדליק אצלי נר של תקווה שאולי הפעם ימצאו גם אותו, אבל אני לא רוצה יותר תקווה לעצמי דרך הכאב של משפחות שכולות. לא רוצה יותר שמאיר 'יתפוס טרמפ' לקבר בדרך לקבר של נעדר אחר שטבע בכנרת. מגיע לו לקבל כבוד כמו שנותנים היום לכל נעדר בכנרת.
"אנחנו כבר יודעים איפה הסירה שלו, איפה אותרה הגופה של מרק, ומה היה כיוון הרוח באותו יום ובאיזו עוצמה. שפעם אחת ייקחו את הסונאר ויחפשו אותו במיוחד. אני מרגישה שמאיר גר איתי, כמו שלד בארון שלא נותן מנוח ומזכיר לי כל הזמן, 'אל תשכחי אותי, הלכתי להביא לילדים אוכל'. אז אני לא מבקשת כלום, רק שיהיה פה צדק".
תגובות
ממשטרת ישראל נמסר בתגובה: "משטרת ישראל משתתפת בצער המשפחה, אולם לא ברור כלל על מה נסמכות טענותיה. המשטרה מבצעת חיפושים בכנרת בכל אירוע שבו נעדר אדם, בכל זמן ובכל מקום באגם. למותר לציין כי הסונאר אינו מבחין בין נעדר שזה עתה טבע לבין נעדרים אחרים שעקבותיהם אבדו זה מכבר. בכל אירוע מצער כזה מתבצעים חיפושים נרחבים, שאף הפיקו ממצאים, שלצערנו, עקב שהייה ממושכת מתחת למים, לא ניתן היה לשייכם לנעדר זה או אחר.
"הטיפול בתיקי נעדרים מעוגן בפקודות ובנהלים ועובר הליכי פיקוח ובקרה מוקפדים, וכן מתעדכן בהתאם להתפתחויות טכנולוגיות ואחרות. החיפושים מתבצעים לאחר הערכות מצב ומותאמים לפעילות החיפוש על פי מכלול שיקולים שנבחנו על ידי הגורמים השונים - ובהם משך הזמן שעבר מיום ההיעדרות, מזג אוויר, תוואי שטח ועוד.
"ככל שמתקבל מידע חדש, מבוצעות פעולות במישור החקירתי, המודיעיני והמבצעי, בהתאם לנסיבות המקרה ולהערכות מצב. ככל שיש מידעים נוספים וחדשים בתיקים ספציפיים, המשטרה יותר מנכונה לאמצם בחיפוש אחר נעדר כזה או אחר".
ממשרד הביטחון לא נמסרה תגובה לכתבה.
shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו