צהובים משנאה

ביציאה מתחנת הרכבת סן־לאזאר בצפון פריז, קילומטרים ספורים מארמון האליזה, התאספו בשבת האחרונה מאות מאנשי "האפודים הזוהרים". הם הגיעו לעיר האורות והמהפכות כדי להשתתף במה שהתחיל כמחאה של שכבות הביניים בפריפריה נגד מסים חדשים, וקיבל, בתוך שבועות ספורים, אופי של התקוממות נגד ממסד שלטוני "מאוס", ובמידה רבה - גם נגד הסדר הפוליטי הקיים. 

אלבן (31), "חקלאי ביולוגי" המגדל פירות וירקות במו ידיו, ללא מכונות וכימיקלים, הגיע גם הוא ממזרח צרפת עם כמה חברים וחברות בני גילו. הם לא היו מהצעירים שהשתתפו במהפכת ״צועדים קדימה״ של עמנואל מקרון. "הוא בא מעולם הפוליטיקה המסורתי", מסביר אלבן, "ידענו שהוא לא מתכוון לעבוד למען האנשים מהשכבות החלשות. אנחנו כאן כדי להגן על הזכויות שלנו. סעיף 35 בהצהרת זכויות האדם והאזרח מ־1793 קובע שאם ממשלה מפירה את הזכויות הללו, חובתו הקדושה וזכותו של כל אזרח להתקומם. אנחנו כבר מזמן לא חיים בדמוקרטיה, לפחות מהיום שבו הציבור הצרפתי התנגד במשאל עם ב־2005 לחוקה אירופית, והממשלה הצרפתית מצאה דרך לעקוף את רצון העם".

הצעירים והצעירות סביבו מהנהנים בהסכמה. הם הצטרפו לתנועת המחאה עם מטען אידיאולוגי מוצק ביותר, אך לא רוצים שישייכו אותם לשמאל או לימין. הם מזדהים כתומכים של "מועצת המעבר הלאומית", גוף מהפכני שהוקם לפני שלוש שנים במטרה ליצור סדר פוליטי חדש - החזרת השלטון לידי העם, דוגמת המהפכה הצרפתית שהפילה את המונרכיה לפני 230 שנים. "אנחנו, הצרפתים, בחברה טובה", מחייך אלבן המזוקן, ומוסיף בקולו הרגוע: "מועצות דומות יש רק בלוב, באלג׳יריה וברפובליקה המרכז־אפריקנית. 300 האנשים שחתמו על מסמך ההקמה של המועצה בצרפת נעצרו מייד בידי הרשויות".

לפתע מתערבת בשיחה צעירה שעמדה בצד, ודורשת לברר למי אני כותב. אווירת חשדנות מוחלטת שוררת בשורות תנועת המחאה שטלטלה את צרפת בשבועות האחרונים. המפגינים חוששים מסוכנים מושתלים של המשטרה. זו אינה רק פרנויה של קבוצות מהפכניות; זרועות ביטחון הפנים, שנתפסו לא מוכנות להתעוררות זעם עממי כה רחב, מנהלות מעקב הדוק ביותר אחר היוצאים לרחובות. כשהשבתי שאני עיתונאי ישראלי, עלה חיוך על פניו של אלבן. "מדברים על זה הרבה כאן", הוא אמר.

למה אתה מתכוון?

"תיאוריות קונספירציה למיניהן", הוא ענה לי, "השליטה של ישראל על הפוליטיקה הבינלאומית. זה די מזעזע מה שאתם עושים שם לפלשתינים". 

אילו תיאוריות קונספירציה?

"רוטשילד", משיב אלבן, "בית רוטשילד עומד מאחורי מקרון ומימן את הניצחון שלו בבחירות. המטרה בהרצת מקרון לנשיאות היתה לגרום לעם להאמין שאנחנו דמוקרטיה, בשעה שאנחנו לא. לכן אנחנו כאן. זו התקוממות שנועדה לשנות את הסדר הפוליטי מיסודו. קל לטעון שזו תפיסת עולם של הימין הקיצוני - אבל אנחנו לא שייכים למפלגה או לזרם פוליטיים כלשהם. התקשורת הצרפתית, שמשרתת את בעלי ההון, מנסה ליצור לנו תדמית שלילית. אבל הפעם זה לא יעבוד. העם התעורר".

פתאום נפלה סכין

רוטשילד, בעלי הון, תקשורת, שליטה ישראלית בעולם. מיטב הקלישאות האנטישמיות מפיו של צעיר צרפתי, בעל נטיות מהפכניות, שחולם על דמוקרטיה עממית ישירה - בלי פוליטיקאים. 

מאז בחירת מקרון לנשיאות במאי 2017 כבר נכחתי בהפגנות המוניות, שארגנו בעיקר ארגוני שמאל ומפלגת השמאל הקיצוני "צרפת המתמרדת", נגד מדיניות הרפורמות הכלכליות של הנשיא הצעיר, הנתפסת כניאו־ליברלית. כבר בהן היה אפשר להבחין בצביון אנטישמי של המחאה הזו. דומה כי ארבע השנים שבהן עבד מקרון בבנק ההשקעות רוטשילד, בין 2008 ו־2012, בטרם צורף לממשלו של הנשיא הקודם פרנסואה הולנד, הדביקו לו אות קלון. גם הנשיא לשעבר ז׳ורז׳ פומפידו, שעבד אצל הרוטשילדים, נחשד בידי כמה מיריביו הפוליטיים בשירות האינטרסים של משפחת הבנקאים היהודית המפורסמת; אך זו לא היתה תופעה כה נרחבת ומוחצנת כמו זו שעימה מתמודד מקרון.

קריקטורה של מקרון. אנטישמית? // צילום: רויטרס

האם מחאת האפודים הזוהרים נגועה באנטישמיות? אלבן וחבריו מציעים לי להצטרף אליהם לצעדה לעבר השאנז אליזה. ההתקדמות נתקעה סמוך לבתי הכלבו הגדולים. מפגינים רבים - בני שכבות הביניים החלשות של הפריפריה, שאינם מגיעים לעיתים קרובות (אם בכלל) לפריז - בוחנים בסקרנות מהולה בשעשוע את המחירים המופרעים בחלונות הראווה. שוטרים מנסים להרחיק את הצועדים ממסלולם. לפתע הם מתנפלים על צעיר; מידיו נשמטת סכין. 

"ראית את זה?" שואל אותי בבהלה מפגין מבוגר. שמו גי, בן 65. הוא בא מחבל ברטאן, חקלאי פנסיונר ממשפחה בעלת אמצעים. הוא הגיע לא כדי לדרוש מהמדינה יותר כסף, אלא כדי להביע תמיכה בתנועה שמורדת בסדר הפוליטי הקיים.

בבחירות הצביע עבור מארין לה פן. "לפחות 45% אחוזים מהמפגינים כיום הם ממצביעי לה פן", הוא אומר, "ההצלחה של התנועה היא שאנשים הצליחו לשחרר את המחשבה שלהם, והם יוצאים נגד המפלגות, נגד ועדי העובדים, נגד המאפיה של בעלי ההון ששולטת בצרפת ובאיחוד האירופי, ונגד הערבים שהביאו לכאן. 

"היו מחאות נגד השלטון, אבל השנאה נגד מקרון ייחודית. בעלי ההון, שהוא מייצג אותם, השליטו משטר של שחיתות ורמייה. הם השליטו מערכת מיסוי כמו בימי הביניים, שבה הם משעבדים את השכבות הנמוכות לצורכיהם. מקרון חושב שהוא ממלא תפקיד ראשי באיזו הצגה, שהוא המלך, והוא מעליב אותנו. בדיעבד, הוא נורא יותר מהמלכים. הם לפחות לא דיברו. הוא צריך לעזוב. או שהוא יתפטר, או שיתאבד, או שנביא אותו לידי התאבדות".

ואז גי מגיע ללב העניין, לדעתו: "שלושת הנשיאים האחרונים שלנו היו יהודים - סרקוזי, הולנד ומקרון (סרקוזי הוא היחיד שבעץ משפחתו יש יהודים מצד אמו, שהתנצרו; א"ב). היהודים בצרפת הם מיעוט, שרוצה לשלוט על הרוב. הם מחזיקים בפוליטיקה, בעולם הפיננסים, בתקשורת - הם מחליטים מה אנשים יידעו. הם רוצים לדחוף אותנו למלחמה, לכן הם מביאים הנה את כל המוסלמים. הם הרי דחפו את היטלר ואת סטלין למלחמה. מי היה ראש ממשלת צרפת בשנות ה־30? לאון בלום, יהודי. מגדה גבלס היתה יהודייה (אביה החורג היה יהודי; א"ב). אנשים נחנקים בצרפת. אין להם כסף. ערבים בכל מקום. גלובליזציה, קוראים לזה. זו המצאה של היהדות העולמית. קוראים לנו אנטישמים, אבל הצדק לצידנו".

משרתם של האוליגרכים

ליד כיכר הקונקורד החסומה בידי כוחות הביטחון נאספת קבוצת מפגינים גדולה, שמטיחה צעקות וגידופים בשוטרים. אחד מאנשי "האפודים הזוהרים" נושא שלט: "רוטשילד, תתפטר". "אפוד זוהר" אחר נושא קריקטורה שכותרתה "חבורת מקרון", ובה מאוירים הנשיא, ראש ממשלתו ושר הפנים. מקרון צויר כבעל אף ארוך במיוחד; הוא נראה כאן כקריקטורה אנטישמית קלאסית.

בין המפגינים עוברת קבוצת פעילים של "האיחוד הרפובליקני העממי", גוף פוליטי המגדיר את עצמו כ"תנועת שחרור לאומית, שמאחדת את כל הצרפתים כדי לעזוב את האיחוד האירופי", וגם כ"אופוזיציה האמיתית היחידה למקרון, נשיא בשירות האוליגרכיה והאיחוד האירופי". המטרה שלהם היא לתעל את המחאה לכיוון אידיאולוגי ברור. "הקמנו את התנועה לפני 11 שנים, כדי להחזיר לצרפתים את הדמוקרטיה", מסביר לי מישל, רופא במקצועו, מחברי "האיחוד", ״אנחנו רוצים להשתחרר מהאוליגרכיה, שמשתמשת באיחוד האירופי כדי לכפות על העם חוקים שמצמצמים את החופש שלו. האיחוד האירופי הוא בכלל המצאה של האמריקנים, והם השתלטו עליו. אנחנו רוצים להסביר לאנשים שהתפטרות של מקרון לא תספיק. צרפת צריכה לעזוב את האיחוד האירופי, כמו בריטניה. מי מנסה לשכנע אותנו שהברקזיט לא טוב? התקשורת, שעובדת עבור אלה שרק מרוויחים מהאיחוד. זו תעמולה שקרית".

בערב, בשידורי הטלוויזיה המסכמים יום הפגנות אלימות נוסף, מופיע כריסטוף קודרק, מדוברי תנועת האפודים הזוהרים, ואומר על הנשיא מקרון: "זה מישהו שייצרו אותו, הרי איש לא שמע עליו לפני כן. זה מוצר של בנק רוטשילד". כשאחד המשתתפים בדיון ציין שזו הערה אנטישמית, קודרק נעלב.

תחושת אי צדק

"בעיני צרפתים רבים, מקרון יישאר עד סוף חייו עובד של בנק רוטשילד", אומר ל"ישראל השבוע" חיים מוזיקנט, בעבר אחד מראשי הנהגת הקהילה היהודית בצרפת (CRIF), וכיום סגן נשיא "בני ברית" צרפת, "רוטשילד זה סמל לעושר, ליהודים, לאלה שמנצלים אחרים. מקרון נתפס כחלק מהמנגנון של רוטשילד, אף שעזב את הבנק שלהם לפני שנים. הוא מוגדר כסוכן של הקפיטליזם, של הכסף היהודי. זו אנטישמיות טהורה, גם אם מכחישים אותה, ואפשר למצוא אותה ברשתות החברתיות ובתקשורת. 

"מההתחלה נתפס מקרון כנשיא של העשירים. אחד הצעדים הראשונים שהוא נקט היה ביטול המיסוי על ההון, בעוד מסים אחרים על שכבות חלשות דווקא עלו. זה עורר ביקורת רבה, ונוצרה תחושה של אי צדק בסיסי״. 

אם בעבר הופנתה תשומת הלב לאנטישמיות בימין הקיצוני הצרפתי, ואליה נוספה האנטישמיות האסלאמית - המחאה נגד מקרון מוסיפה גם את האנטישמיות של השמאל, ויוצרת תמהיל מבהיל. 

"האנטישמיות של השמאל לא נעלמה בצרפת", מדגיש מוזיקנט, "מתחילת האינתיפאדה השנייה, האנטישמיות הזו פלרטטה עם האסלאמו־שמאלנים. כשמישהו כמו מנהיג מפלגת 'צרפת מתמרדת' ז׳ן־לוק מלנשון מדבר על מהפכה חברתית, יש תחושה של חזרה לתקופה שלפני 100 שנים, כשהאשימו את היהודים באחריות לניצול העם. תוסיף לזה את שנאת ישראל, ואת העובדה ששיעור התקיפות האנטישמיות בצרפת עלה מתחילת השנה ב־69 אחוזים, וזה יוצר אווירה שנעשית יותר ויותר קשה עבור היהודים. יהודים מפחדים עכשיו ללכת בשבתות לבתי כנסת, במקביל להפגנות, מחשש שיקרה משהו. הם חשים מועקה כבדה מאוד".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו