"אין לי הסבר איך זה קרה", אומר יאיר ורדי, מנכ"ל סוזן דלל, כשהוא מנסה לתאר את אשר מתרחש מול עינינו. 180 נציגים מעולם המחול הגיעו בשבוע האחרון לישראל לפסטיבל חשיפה, זה שכבר יותר מ־20 שנה מכנס אליו מנהלי ומפיקי פסטיבלים מרחבי העולם כולו, שרוצים לראות עוד ועוד להקות ישראליות, כדי למלא את לוח השנה שלהם במופעים כחול־לבן.
מכל קצוות תבל הם ינסו למצוא תאריכים פנויים כדי לקשט את תוכנית המנויים שלהם ב"קיבוצית", "פינטו" או עשרות שמות אחרים. "אולי בשל העובדה שאני חי את זה על בסיס יומיומי אני לא שם לב לשינוי העצום שהתרחש כאן", אומר ורדי.
"אני רק יכול להיזכר שלדרך יצאנו בסמיכות לרצח רבין, והתלבטתי אם לפתוח את הפסטיבל ואם זה ראוי ואם מישהו יבוא. אבל אתה רואה, זה קורה. איך קרה ומה קרה, באמת שאני לא יכול לתת תשובה מדויקת. אני יכול להגיד שעבדנו מאוד קשה בשביל זה, אבל זה מובן מאליו. כך או כך, זה מחמם את הלב כשאני רואה ושומע את התגובות".
אז כן, ניסינו לפצח בעזרתם של חמישה אורחים שהגיעו לפסטיבל - איך קרה שהמחול הישראלי הפך לאימפריה שכזו. איך קרה שמדינה עם סצנת מחול קטנה אך בהחלט יציבה, היא הטרנד הכי חם בעולם המחול המודרני בשנים האחרונות, וזאת בשנים שבהן ה־BDS, אותו ארגון אנטישמי ושונא ישראל, רק התחזק ומטיל את אימתו גם על המחול העולמי. ואיך קרה שהמחול הישראלי הוא כזה שפיתח דנ"א משלו, איכות ותו תקן משלו, שמאפיין בדרך כלל אומות מחול ותיקות וגדולות יותר?
ז'אן פול מונטנרי
מנהל פסטיבל המחול של מונפלייה
אתה אמנם אורח, אבל מבחינת ההיכרות שלך עם המחול הישראלי, אתה כמעט אחד משלנו. תמיד הראשון להגיע לכאן.
"יש בזה משהו. אני מלווה את המחול הישראלי עשרות בשנים. ביקרתי כאן עשרות פעמים. זה פשוט מרתק אותי לראות איך מדינה קטנה כמו שלכם, מצמיחה כל כך הרבה כוכבים ולהקות. הרי ברור לך שזה לא דבר של מה בכך. זה אמנם מחול, אבל כתופעה זה מרתק. מדינה קטנה, צעירה, שעושה כאלו דברים".
אז תנסה להסביר מה הופך אותנו לכזאת אימפריה בכל הקשור למחול?
"קודם כל יש לכם אמירה. אני מסתכל על כל המופעים ויודע מה רוצים להגיד לי, מה היוצר התכוון, והרקדנים מבצעים את זה. זה בולט מאוד אצל כל היוצרים הישראלים. אני גם חושב שאתם הישראלים פשוט אוהבים לרקוד וזה כמובן גם חלק מהדת היהודית. הרי אתם חוגגים בבתי הכנסת עם ריקודים, ובקיבוצים שלכם תמיד רקדו 'הורה'. לרקוד זו האמנות הכי בסיסית והיא אצלכם בדם ובמסורת. כל אחד רוקד בצורה כלשהי.
"יש לכם אמירה". מונטנרי // צילום: גדעון מרקוביץ'
"חשוב גם לזכור שאתם עם ואומה שנושאים זיכרונות וחיים לא קלים. לרקוד אצלכם זה ביטוי לרגשות לא קלים. הריקוד אצלכם בא ממקום של פורקן. כל הרקדנים עובדים קשה, אבל אחרי שאתה עובר שירות צבאי קשה או פיגועים, ללכת ולרקוד זה אחרת מאשר אם גדלת בכל מקום באירופה".
אני לא חושב שהקהל הישראלי מודע בכלל עד כמה ישראל דומיננטית במחול העולמי, עד כמה מעריכים אותנו.
"אני יכול לדבר הרבה על מחול מודרני ולהסביר, אבל בפשטות אפשר לומר שאתה לא יכול לדבר בזמננו על מחול מודרני בלי לדבר על אוהד נהרין. זה ברור לכולם ואני מקווה שזה מפשט קצת את הדברים. כמובן שיש כבר דור צעיר כמו חופש שכטר שפועל בלונדון, ועוד שמות רבים שפועלים בכמה מקומות באירופה. הרי עשינו זרקור ישראלי לפני כמה שנים בפסטיבל, והקדשנו אותו ליצירה ישראלית. זה מספיק כדי שתבינו שתל אביב היא בירת מחול עולמית. לא עשינו את זה ללא סיבה, אלא כי חשבנו שהמחול הישראלי הוא משהו שראוי לתשומת לב מיוחד".
אתה נוהג להזמין לפסטיבל שלך להקות ישראליות, אבל בשנים האחרונות נוכח התעצמות ה־BDS - זה הפך למשימה קשה.
"זה נכון. לפני כמה שנים כשאהד נהרין הגיע אלינו, אנשים קיללו וזרקו עליו דברים וזכינו להרבה ביקורת. שנה אחר כך כבר היינו זקוקים לאבטחה ועדיין הבטנו מעלינו וראינו אנשים שמפגינים נגדו. נהרין, לדוגמה, הוא אחד כזה שזוכה לכבוד שלא רבים זוכים לו בפריז, אבל כשאתה מסתכל לאורך השנים אתה רואה שבערי הספר של צרפת לא מיהרו להזמין אותו, וזה מעניין מדוע. אני מנסה להסביר בנימוס לכל המתלוננים - שצריך להפריד בין אדם לבין האמנות שלו, ולשפוט אותו על פי האמנות. ובכלל, הרי רוב הרקדנים מחזיקים בדעות שמוגדרות כשמאלניות בישראל".
ואם זה לא עוזר, הרי מדובר באנשים אטומים שלא מוכנים לראות את כל התמונה או להפריד מחול מפוליטיקה.
"או אז, אני אומר להם בנימוס - 'פאק יו'".
אילטר איברהימוף
Fall for Dance North, קנדה
השם שלך טורקי עם סיומת יהודית.
"אכן נולדתי למשפחה יהודית באיסטנבול. התאהבתי במשחק בגיל מוקדם ועברתי לארה"ב. שם באוניברסיטה גיליתי את הרקדנים ועולם הריקוד. הצעת העבודה שהגיעה מטורונטו היתה בשבילי הזדמנות למשהו גדול באמת לאחר 20 שנה בתחום".
כמנהל האמנותי של Fall for Dance North כשאתה בודק מופעי מחול ברחבי העולם, מה אתה מחפש?
"את האמירה. ממש כפי שיש כשרואים ישראלים וישראליות רוקדים. אני נחשפתי למחול הישראלי בגיל צעיר מאוד, ומאז היה ברור לי שאמשיך לעקוב אחריו. במקביל היה יפה לראות כיצד המחול הישראלי הופך להיות שם דבר בעולם, למרות שעבור מי שעקב לא היה ספק שזה יקרה".
מה ההגדרה שלך למחול ישראלי?
"אני חושב שמחול ישראלי לא נפרד מההתנהגות של הישראלי ברחוב, וזה הייחוד שלו. מאוד ישיר, לא הולך מסביב, כוחני שאי אפשר להתעלם ממנו. הרי ככה אתם גם מדברים ביומיום שלכם, לא? למי שלא מכיר אתכם זה אולי אגרסיבי מדי, אבל בעיניי זו כנות".
"הריקוד כשפה". איברהימוף // צילום: גדעון מרקוביץ'
הקהל שבא לראות מחול בטורונטו מחפש להקות ישראליות?
"בוודאי. למחול שלכם יש מעריצים רבים ברחבי העולם ובצדק. כיום אתה לא יכול שבתוכנית המנויים שלך לא יהיה מחול ישראלי. אנשים יודעים לזהות מחול ישראלי ומכירים להקות, ולכן הם גם ממלאים את האולמות כשלהקות מחול ישראליות מגיעות לעיר".
יש לך אולי הסבר למה ישראלים רבים נמשכים כל כך לתחום הריקוד?
"אני חושב שאתם לא פוחדים מעבודה קשה, בייחוד אם יש לכך תמורה. רקדן שצולח את החלקים הקשים זוכה לרגעי תהילה, אבל גם לחיים מעניינים מאוד. הרקדנים הישראלים מסתובבים בכל העולם, רואים מקומות, פוגשים אנשים ועושים את מה שהם אוהבים. אני חושב שעבורי זו המשמעות של החיים".
ניקול סעיד
מנהלת בלט פרלז'וקאז', צרפת
ניקול סעיד נחשבת לאגדה בתחומה. אני שואל אותה, לאור הניסיון שצברה, כמה דקות נדרשות לה במופע בשביל לדעת אם תיקח אותו אליה לפסטיבל. "בדרך כלל אחרי חמש דקות אני אדע כבר לזהות אם יש כאן משהו שמתאים לי ויכול להפוך ללהיט", היא אומרת. "משהו שכשיישמעו מחיאות הכפיים באולם בהמשך השנה, אחרי שהמופע יציג אצלנו, אני אגיד - קלעתי בול".
את עובדת עם אנג'לין פרלז'וקאז', מהדמויות מטילות האימה בתחום.
"כן, והוא מדויק מאוד ויודע בדיוק מה הוא מחפש. זה לא נקרא להטיל אימה, אולי הוא קצת קשוח. מחול אצלו זה משהו מדויק מאוד. לכן הישראלים הם מאוד פופולריים אצלנו. יש לכם משמעת ודיוק, שזה מה שאנחנו מחפשים. אני חושבת שהמשמעת שלכם נובעת אולי מהשירות הצבאי שלכם, ומצטרפת לכך המאצ'ואיסטיות והגבריות הזו. אתם מזכירים מאוד את הקובנים בריקוד שלכם, כי גם אצלם זה קשור לצבא. זה יפה לראות שיש לכם כבר זיהוי וחתימה משלכם, לא?"
נדמה שהריקוד בישראל, אף שהוא מסתמן יחד עם הקולנוע הישראלי כדומיננטי מאוד ברחבי העולם, צפוי להישאר נישה.
"זה ברור. חוץ ממדינות בריה"מ לשעבר, ריקוד הוא תמיד נישה. אתה חושב שבצרפת המצב יותר טוב? ממש לא. ריקוד היה ונשאר למילייה מצומצם מאוד. המדינה אולי תומכת והעיריות רוצות מחול, אבל הקהל הוא כמו בכל מקום אחר, חוץ מפריז נניח, שם מגיעים הרבה תיירים".
"לא רואה שמחרימים את רוסיה". סעיד // צילום: גדעון מרקוביץ'
בשלוש השנים האחרונות ה־BDS הגיעו בעוצמה גם לסצנת המחול.
"בהחלט. אין שבוע שאנחנו לא מקבלים מכתבים שמבקשים הסבר למה החלטנו להזמין להקה מישראל, ואם אנחנו יודעים שישראל היא מדינת אפרטהייד. אני אגיד לך משהו, זו אנטישמיות צרפתית קלאסית. הם כמובן מגדירים את עצמם כאנטי־ישראלים, אבל זה רק תירוץ. הם אנטישמיים שיכולים להרשות לעצמם להרים ראש באווירה הציבורית בצרפת".
עד כמה זה משפיע עליכם בבחירות שאתם עושים?
"לא משפיע. אנחנו שופטים אנשים על פי המחול, המקצועיות והאמנות שלהם. אני מסתובבת בכל העולם, נמצאת במטוסים ובכבישים במשך רוב השנה. אני לא רואה שכשרוסיה או מדינות בדרום אמריקה מפרות זכויות או מתנהגות באלימות, מישהו מאיתנו מבקש להחרים להקות מחול רוסיות או דרום־אמריקניות שמפרות זכויות אדם. לכן זו אנטישמיות, ואני לאנטישמים לא מתייחסת, הם לא רלוונטיים עבורי".
בצרפת מדברים על כך שמחול הוא לא של מדינה, אלא של עיר שמביאה עצמה לתוך המחול.
"אני מסכימה עם התזה הזו. אני יודעת שהמחול הישראלי הוא בעיקר בתל אביב, אני יודעת ומכירה את סוזן דלל במשך שנים. אולי זה משהו שאמור להדאיג אתכם בתור אזרחים, שלאט־לאט ההפרדה הזו בין תל אביב לבין מדינת ישראל ביחס העולמי הולכת וגדלה. זה לא קשור ל־BDS, זה קשור אליכם ואיך אתם רואים את המדינה שלכם בשנים הקרובות".
וולטר ג'פה ופול קינג
בלט White Bird, פורטלנד
פורטלנד היא אחת הערים החשובות במחול המודרני בארה"ב, ולוולטר ג'פה ופול קינג, מנהלי בלט White Bird שבעיר, יש כמה הסברים לכך. "קודם כל המיקום הגיאוגרפי המרכזי שלנו, דבר שני המסורת שיש לריקוד ולמחול אצלנו בעיר ובעיקר - זו האוכלוסייה. יש לנו קהל חם שמבין במחול, וגם האמנים רוצים להגיע להופיע אצלנו. זה קשור גם אולי למעמד של ניו יורק שהשתנה בשנים האחרונות. כשפתחנו את התיאטרון לפני שני עשורים, מיכאיל ברישניקוב היה מהראשונים שהגיעו אלינו להופיע".
איך המחול הישראלי מצטייר בארה"ב?
"חובבי המחול אצלנו יודעים ומחפשים בתוכנייה השנתית שלנו מחול ישראלי. בוודאי. הקהל יודע לזהות להקות ישראליות, בוודאי הגדולות והחשובות שבהן, שהופיעו כבר כמה וכמה פעמים לאורך ההיסטוריה אצלנו. אנחנו מחפשים להתחדש ומחפשים להקות מחול לא רק מתל אביב אלא גם מבקרים מירושלים, ותמיד מחפשים דברים חדשים. הכרטיסים להופעות הללו נמכרים זמן רב מראש".
"ביקוש למחול ישראלי". ג'פה וקינג // צילום: גדעון מרקוביץ'
סצנת המחול סובלת פחות מה־BDS בארה"ב, לעומת אירופה?
"לא. בכל פעם שאנחנו מביאים מופע ישראלי או מודיעים על כך - פונים אלינו ושואלים אותנו מה כל כך דחוף להביא להקה מישראל, נוכח מה שהמדינה עושה לפלשתינים. תמיד וכל הזמן יש תגובות על כך. אל תשכח, אנחנו עיר לבנה מאוד, עם קהילה יהודית קטנה אך חזקה, שמסורתית מצאה את מקומה בכך שתרמה רבות למוסדות התרבות".
עד כמה זה באמת משפיע על הבחירה שלכם?
"לא משפיע בכלל. אנחנו נביא כל הופעת מחול טובה. מי שלא מכניס לפחות הופעה אחת של מחול ישראלי לפסטיבלים ולאירועים שלו, פשוט מפספס מחול מעולה. כן, זה אומר שאנחנו נצטרך להמשיך להסביר כפי שאנחנו עושים בשלוש השנים האחרונות, שבין הרקדנים הללו לבין הפוליטיקה אין דבר וחצי דבר וצריכים לשפוט אותם על פי האמנות שלהם. מבחינתנו, ברגע שהאורות נדלקים אחרי ההופעה וכולם עומדים על הרגליים שלהם ומוחאים כפיים ללהקה מישראל, אנחנו יודעים שצדקנו. עבורנו, זה הדבר הכי חשוב".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו