בחירות 2013: יותר מדי דיבורים, יותר מדי נזקים

בחירות 2013 הן המוטרפות שידעה ישראל מעודה. הטלוויזיה מציגה מחזות מבישים, מבזים, לעיתים הם נראים כהמחשה של "קן הקוקייה", למי שצפה בסרט אלמותי זה.

מערכת בחירות היא כלי יקר. הממשלה משלמת ביוקר כדי למנוע שביתות; מפלגות השלטון והאופוזיציה מתחייבות להוציא מיליארדים שאין בקופה. דרכו של עולם, אין ברירה.

אך לראשונה הדרך לכנסת ה-19 כוללת גם מחיר כבד במעמדה הבינלאומי של ישראל. אביגדור ליברמן דיבר אל מדינות אירופה בלשון שעוררה שאט נפש בליכוד, אבל איש משריו לא העז למחות לבד מהבעת דעה פרטית באוזני עיתונאים; והמופע של ציפי לבני ואהוד אולמרט בפורום סבן ובתוכניות הטלוויזיה הנלוות שפכו שמן על המדורה, ודווקא במדינה הידידותית מכל לישראל; והבית היהודי לוחץ על הממשלה להצהיר כי פניה לבנייה סיטונית ביהודה ובשומרון.

נפתלי בנט יודע כי אי אפשר לבנות בהיקף כזה - שהוא תובע והליכוד נאלץ להסכים - בלי לריב עם כל ממשלות המערב. בנימין נתניהו יודע זאת טוב ממנו. אבל במערכת הבחירות לא עוסקים בהקמת בתים, אלא סוחרים בהצהרות הזויות על בנייה ביהודה ובשומרון, שמחירן המדיני נושא בחובו נזק חסר תקדים.

בעולם מתייחסים ברצינות למילים. אין פליטות פה מהסוג של ליברמן. משרדי החוץ באירופה ובארה"ב בוררים את מילותיהם בזהירות. אם ארה"ב טוענת לראשונה מאז הסכמי אוסלו כי ההכרזות האחרונות על הבנייה ברמת שלמה (יש טעם, אך בלי רעש) ובאזור 1-E (שגויות) הן מדיניות פרובוקטיבית של ישראל, כי אז כל אזרח צריך להפנות אצבע מאשימה לבית היהודי ולראשי הליכוד. "פרובוקטיבית"? מילה חדשה ורעה במילון הישראלי-אמריקני.

מהתנועה ועד הבית היהודי מתנהל סחר לא בקופת האוצר אלא בנכסים המדיניים, שאי אפשר לאחר מכן לצברם מחדש אלא במאמץ ממושך. האווירה מזכירה לבוחר מן השורה את המחזה "עיצרו את העולם - אני רוצה לרדת". כך הוא חש בימים אלה. רוצה לעצום את עיניו, לרדת מרכבת השדים של ההרס העצמי ולהתעורר בבוקר שלאחר הבחירות.

שאילתות

לשלי יחימוביץ' - האם העבודה עומדת מאחורי הצהרת מרב מיכאלי - מקום רביעי ברשימה לכנסת - כי אינה רוצה לגייס את החרדים לצה"ל-

לבנימין נתניהו - האם היית מניח לאופיר אקוניס להוביל מהלך לפסילת מועמדותה של חנין זועבי לכנסת בלי משפט, על כל הנזק שייגרם לשמה של ישראל כדמוקרטיה, אלמלא ידעת כי שופטי בג"ץ יתקנו את מה שקילקל-

ליאיר לפיד - היכן אתה? לאן נעלמת? הכל בסדר?

איבד את שיווי המשקל

שמונה עיתונאים מנומרים, ולעיתים צהובים זה לזה, שעוקבים שנים רבות אחרי פעילות היועצים המשפטיים והפרקליטות, קראו בלשון כמעט אחידה ליהודה וינשטיין להסיק מסקנות מרשימת כישלונותיו המתארכת והולכת. לפי סדר הא"ב - אמיר אורן ומתי גולן ומרדכי (מוטי) גילת וגידי ויץ ואיילה חסון ויובל יועז ומשה נגבי ואני - צברנו יחד, וכל אחד לחוד, עשרות ואולי מאה שנים של דיווח על יועצים משפטיים, וספק אם נתקלנו אי פעם בתופעה כמו וינשטיין. האיש מתנדנד גרוגי, והוא - כמתאגרף מקצועי - מבין מה משמעות המילה. איבד כל שיווי משקל.

ההערות של קודמו מנחם (מני) מזוז ושל שופטי העליון בדימוס אליהו מצא ומישאל חשין מצביעות במפורש על החשש כי מדובר באובדן עשתונות מקצועי, וזו הגירסה הפחות גרועה למה שמתחולל בתיק הבשרי והצמחוני של אביגדור ליברמן ובחקירות אחרות. ייתכנו הסברים גרועים מאלה.

מילא שהוא הניח לתיק השמן נגד ליברמן לזלוג בין אצבעותיו, אבל מדוע לא העמיד פנים שהוא חקר כראוי את השרידים שנותרו משיבוש ההליכים שננקט בין שר החוץ המתפטר ובין השגריר זאב בן-אריה? האם אפשר להעלות על הדעת כי רק לאחר ההודעה על כתב האישום החל וינשטיין - הממונה הישיר על התיק - לברר עם חברי הוועדה במשרד החוץ מדוע העניקו צ'ופר לשגריר בן-אריה שסרח? מי רמז להם כי יש למנותו מחדש כשגריר באירופה? ולמה? והאם התערב ליברמן לטובתו? ואולי באמצעות שליח או שרף-

ליברמן הפך לבעיה המשנית בפרשה הזאת. בוודאי גם השגריר בן-אריה. וינשטיין הוא הבעיה, ועליו לארוז את תיקו, ולחזור למשרדו הנאה ליד בורסת היהלומים, ולקבל בחזרה מעמיתיו את תיקי הלקוחות שהפקיד בידיהם, ולשמש סנגור נשוא פנים כפי שהיה בעבר.

כל מה שעבר תחת ידו היה כישלון חרוץ. הוא לא נלחם בשחיתות הציבורית, ששבה לפרוח; ונכשל באופן מוחלט בכל שלבי החקירה בפרשת המסמך הקרוי על שם בועז הרפז ויצא לאוויר העולם מלשכתו של גבי אשכנזי; ועכשיו מתברר כי לא ירד לעומק המהלך, אשר הדיח את יואב גלנט מכס הרמטכ"ל; ואפילו את העובד הזר, אשר הועסק בביתו, לא הצליח להעמיד לדין.

אז מה הוא עשה שם כל השנים האלה?

וינשטיין רצה בתפקיד מחמת הכבוד הכרוך בו. אך כפי שאמרו כבר חכמים, כל הרודף אחרי הכבוד - הכבוד בורח ממנו. הא ראיה, הגיחה של וינשטיין ללשכת היועץ המשפטי.

הרמטכ"ל שהפסדנו

סודות מהבור: ב-2011 פירסמנו ד"ר רונן ברגמן ואני את הספר "הבור", שפירט את שערוריית מסמך הרפז, אשר מקורה בלשכתו של גבי אשכנזי. היא שימשה כזכור גורם מרכזי בחתירה תחת החלטת הממשלה למנות את יואב גלנט לרמטכ"ל הבא של צה"ל.

לא היתה בינינו מחלוקת לאורך כל 320 עמודיו, לבד מאחת: ברגמן חש חמיצות גבוהה, שנעשה עוול כבד לגלנט. אני הענקתי יותר אשראי למיכה לינדנשטראוס וליהודה וינשטיין, שלא יתנכלו לרמטכ"ל המיועד ללא ראיות מספיקות.

למתקפה על גלנט נוספה גם פרשת הקרקע במושב עמיקם. השר מיכאל איתן, שדיבר על ליבו של לינדנשטראוס לפסול את גלנט, התבטא כלפיו בלשון קיצונית כי "לא ייתכן שמאפיונר יכהן כרמטכ"ל".

אך שלשום פורסם מאת הוועדה המקומית מנשה-אלונה כי גלנט לא השתלט כלל על קרקע ציבורית.

שאלתי את איתן - פוליטיקאי ישר דרך - אם הוא רוצה לחזור בו מעט או לרכך את עמדתו ולהביע צער שגלנט שילם מחיר כה כבד תמורת זוטי דברים. השר לא רצה להגיב בפומבי. בעיקר לא רצה לרכך את הביטוי המצמרר שבו השתמש כלפי מי שהיה לצנינים בעיני חבורת אשכנזי.

בוויכוח בין ברגמן לביני הכף נוטה עתה לצד הדוקטור. ברגמן טוען בהרצאותיו כי "בגלל בני עוולה צה"ל הפסיד רמטכ"ל מצוין".

על רחמנות ועל שטחיות

הנורמות הפגומות של החברה הישראלית צצות וצפות חדשות לבקרים. השבוע נוספו שתיים בתחום היחס לשלטון החוק ולשחיתות הציבורית ובעניין הרדידות הלימודית:

• אהוד אולמרט הורשע בארבעה מקרים של הפרת אמונים. הוא גם מתייצב מדי פעם בבית המשפט (מקבל פטורים מנוכחות מהשופט דוד רוזן) כנאשם בקבלת שוחד בפרשת הולילנד. אין אשמה חמורה משוחד לעברייני הצווארון הלבן.

בסעיף השוחד הוא חף מפשע עד שיוכרע אחרת. אבל נאשם בקבלת שוחד מקפיד להרכין ראש. לאו דווקא להסתגר בביתו, אבל גם לא להופיע כמתריס בשער בת רבים. אך לא אולמרט, שמתרוצץ על כל במה ציבורית. רק שלמען האמת, לא אולמרט הוא האחראי העיקרי לעיוות שנאשם בקבלת שוחד מטיף מוסר ומרביץ תורה לציבור.

המוסדות הרשמיים של עורכי הדין - אלו שהם לכאורה שומרי החוק מתוקף מקצועם וייעודם - הזמינו אותו למפגש, והם הראויים לאות הקלון. שום לשכת עורכי דין במדינות הדמוקרטיה הנאורה לא היתה מעמידה את בימתה למי שנאשם בקבלת שוחד עוד בטרם זוכה. רק בישראל. רק בתל אביב, אשר עורכי הדין שלה התכנסו לפני כמה חודשים להאזין ליועץ המשפטי בדימוס מנחם (מני) מזוז, וחלקם הגיבו בגסות רוח על דבריו עד כי נאלץ לרדת מהבימה.

נתנאל (נתי) פרץ מלשכת עורכי הדין בתל אביב נשאל אם ראוי לנהוג כך. הוא הסביר לי ארוכות כי הקהל רוצה לשמוע את אולמרט. התריס כלפיי כי שאלתי נובעת משיקולים פוליטיים. הזכיר לי את מה שידוע כי עומדת לאולמרט חזקת החפות (גם במה שכבר הורשע-) "ועל כן תמוהה הביקורת המופנית כלפינו בהקשר זה".

לפיכך יש מקום לפנייה חוזרת: באיזו מדינה המכבדת את עצמה היו עורכי הדין פותחים את שעריהם ואת בימתם לנאשם בקבלת שוחד עוד בטרם זוכה? אך האירוע המביך יתקיים כמתוכנן. הוא ילווה בארוחת ערב. בתיאבון, תרתי משמע.

• תפנוקי צפון תל אביב נותנים את אותותיהם בבית הספר בצהלה. בין חופשה ארוכה לחופשה ארוכה, בעיצומה של שנת הלימודים, מאסה נפש התלמידים (והוריהם) בשיעורי בית. קמה מועצת התלמידים, וביקשה מהמנהלת ויויאן אקשטיין לבטל את שיעורי הבית בסופי השבוע (ממתי? מיום רביעי-)

במכתב למנהלת - שסגנונו מרמז כי נכתב כנראה בידי מבוגר - התלמידים ממש משתוקקים לזמן איכות לבילוי בחוג המשפחה ובתנועת הצופים, ולא בהכנת שיעורים. לדבריהם "בדיקת שיעורי הבית בכיתה מאיימת מאוד על התלמידים" (ומה באמצע השבוע-) ובעשותה כן המורה מבזבזת זמן במהלך השיעור במקום ללמד חומר עיוני חדש, ושאר טיעוני קש של עצלים ורדודים.

המנהלת אקשטיין כינסה את המורות ואת המורים, וגם הם קפצו על המציאה. יד הפופוליזם על העליונה, והמנהלת ומוריה רוצים לרצות את ההורים ואת התלמידים. הפחתת עומס הלימודים היא המסר. שיהיה קל על חשבון הידיעה וההבנה. אז מה אם לא יתרגלו את המשוואה באלגברה? ולא יבינו את משפטי חפיפת המשולשים? שלא לדבר כי זה זמן הם אינם יודעים בעל פה פסוק אחד מקינת דוד.

אקשטיין הסבירה לי שמועצת התלמידים חשובה בעיניה והמורים מגבים אותה, וששיעורי בית אינם מוסיפים לעבודה האיכותית של בית הספר. ניצחון מובהק לשטחיות ולפינוק ולנוחיות שבבריחה מהתמדה וממאמץ ומאחריות. האישור לא להכין שיעורי בית הוא כהחלטה צה"לית להעניק לחיילים כלי נשק, ולא לחייבם להתאמן בשדה ובמטווח; ואולי כמו הכשרת רופא או עורך דין לתפקידו בלי תקופת התמחות.

מי שמכיר את השטחיות בבתי הספר יודע כי בתוך זמן קצר יקרין מוקד העצלות של המורים וההורים והתלמידים בצהלה כדגם מועדף על מוסדות החינוך בכל רחבי הארץ. לשימת ליבו של גדעון סער אף שהוא מצוי בעיצומה של מערכת בחירות.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו