אז מה ניתן ללמוד מפרשת מוטי אלון? השאלה הפשוטה הזו, הנדרשת לכאורה כלל אינה פשוטה כשחושבים עליה לעומק. אלא אם כן אנחנו רוצים לעקר לחלוטין את מערכת היחסים בין מורים לתלמידים, בין רבנים לקהילה, פסיכולוגים למטופלים וכן הלאה. במילים אחרות, יש המון מקצועות שבהם הקשר העמוק עם התלמיד/מטופל/מודרך הוא הכרחי לגמרי והוא חלק מבניית האישיות וביטול שלו לא יועיל אלא יזיק.
סיבה נוספת למה צריך להרהר בעצם שאילת שאלה כזו נובעת מהעובדה שמקרים מהסוג הזה נחשפים לאורך השנים בהמון גוונים שונים ובהמון מקומות, קרי ככל הנראה מדובר בסוג של בעיה שקשה לזהות ואין לה סימנים מובהקים. אפשר כמעט לומר, שמבחינה סטטיסטית טהורה, עכשיו, בעת כתיבת שורות אלו, מקרה דומה כל שהוא מתחולל בארץ. אני לא יודע את זה, אני רק לומד מהניסיון של כולנו והמציאות עצמה. לצערנו הרבה, זה נכון לגבי אלימות במשפחה, הטרדות מינית ודברים אחרים. הם מתרחשים כל הזמן מסביב, ואנו, בלא מודע, מצויין במגע עם הדברים האלו מבלי לזהות את הסימנים ומבלי להבין דבר.
אז מה כן אפשר להגיד? ובכן קודם כל שברגע שתחושת הבטן היא שמשהו לא בסדר, לא מסתדר, לא נכון, לא ראוי. לא לדחות את התחושה הזו, אלא לברר אותה לעומק. זו אגב העצה הכי קשה לביצוע כי היא חמקמקה, הנפש האנושית נוטה להדחיק סימנים רעים כדי לספר לעצמה סיפור חיובי, וכמעט בכל אחד מאיתנו יש ילד שרוצה מבוגר שידריך אותו והילד הזה מתעלם מסימני האזהרה
כדאי לחנך את עצמנו, ואת הילדים שלנו להקשיב לתחושות הלב והבטן, לא להדחיק, לשים לב לפרטים, לא להיבהל ללכת אחרי הגש בפנים ולבדוק את הבעיה לפני שדוחים אותה. עלינו להיות יותר קשובים לסביבה, לא להדחיק סימני אזהרה ומצוקה אצל האחרים. לשאול, לברר עם האדם האחר האם הכל בסדר אצלו, האם הוא מתלבט במשהו. הקשבה כזו יכולה לעשות את ההבדל ולהציל נפשות.
בנוסף, עלינו ללמד את עצמנו את הילדים שלנו שגבולות אדומים הם משהו שאסור לאף אדם לעבור נקודה. אנחנו נוטים ללכת אחרי בעלי סמכות אל מעבר לקו האדום בגלל חוסר הביטחון העצמי שלנו. לכן צריך לבנות חברה, לחנך את עצמנו ואת הילדים שלנו, שאסור הוא אסור הוא אסור. כך גם ילד קטן יוכל לזעוק על מעשה לא ראוי, והסביבה גם לא תשדר שזה לא בסדר. חינוך לכך שכל אדם שווה, שלכל אדם יש ערך, יוצר בתוך הנפש את ההבנה שלא מתקפלים ולא מוותרים על עצמנו מול אדם גדול או מומחה כשברור שהוא עושה משהו שלילי או עם סימני שאלה אדומים.
כריזה אינה דבר רע - אבל אסור להישען עליה
בואו נדבר על תרבות הסלבריטאים. כשמדובר בכוכב קולנוע או טלוויזיה או בזמר או בדוגמן אז די ברור שמה שיש על המסך זה המוצר עצמו ואין צפייה ליותר מכך, אבל מדריך רוחני הוא לא סלבריטי, הוא לא כוכב, הוא לא צריך להתנהג ככה והיחס אליו הוא לא כזה. אם נדע להבחין שהעיקר זה התוכן ולא האדם והסטייל שלו, נדע גם אצל מי יש תוכן ואצל מי יש רק הצגה. כריזמה, יכולת הקסמה, היא לא דבר רע. היא עוד כלי בארסנל הכלים של ההשפעה על הזולת. אבל ראוי מאד לא להישען עליה ולא להתרשם ממנה יותר מידי. כדאי לבחון ברוגע, ללא לחץ חברתי, מה אמר האדם הנערץ. האם יש בו באמת תוכן אמיתי או שזה הצגה. האם הוא דומה לשאר האנשים מסוגו, וכמעט תמיד יש למי להשוות, או שיש כאן משהו חריג.
במקביל, כדאי להטיל פיקוח על כל סוג של עבודה המייצרת קשר עמוק בין מדריך, רב, פסיכולוג, מטפל, לתלמידים שלו. כן, לדרוש הערכה תקופתית לבריאות נפשית.לא לאפשר לאדם להקהיל קהילות, לשאת במשרה משפיעה מבלי שגורם מבחוץ יעקוב אחריו, יחקור כל סטייה מהנורמה, לייצר תרבות של פקוח עמיתים. זה טוב, זה בריא, זה מגן גם על המטפל. ואחרי כל העצות האלו, כל המחשבות שלי, כל הרצון לחנך את עצמי, כדאי מאד שיהיה קצת מזל וקצת עזרה מהשמיים. כי בסוף, אין אפוטרופוס לעריות.