צריך לשים דברים בפרופורציה: ישראל לא הכריעה השבוע את חיזבאללה. זה היה עוד סיבוב בקרב המורכב, ארוך שנים ורווי מעללים, שמנהלים ביניהם הצדדים - שהסתיים הפעם כשידה של ישראל על העליונה.
ההבחנה הזאת חשובה משום שדבר לא נגמר השבוע. הגברת השמנה עוד רחוקה מלשיר, וחיזבאללה רחוק מלהרים ידיים. הוא אמנם איבד נכס משמעותי, אסטרטגי, שתוכנן כהפתעה ליום פקודה, אבל לא זה מה שיכריע את המערכה הבאה. אפילו שובר־שוויון זה לא: מקסימום עוד נקודת ציון חשובה על רצף ארוך שהחל בראשית שנות ה־80 וספק אם ייגמר אי־פעם.
דווקא בגלל הדברים האלה, היה קשה להבין את מקהלת החמיצות שהתעוררה לפתע השבוע, מצד פוליטיקאים, עיתונאים וצייצנים שהיו עסוקים בלשפוך מים קרים על מבצע "מגן צפוני", ולנסות לגמד אותו. נכון, ההגדרה "מבצע" קצת מוזרה בהקשר של עבודות הנדסיות בשטח ישראל; האוזן הישראלית שומעת "מבצע" ומתרגמת אותו ישר לאנטבה או לצוק איתן - פעולה צבאית בשטח האויב, שסיכון בצידה.
ובכל זאת, מבחינת צה"ל זה היה מבצע לכל דבר. משלב איסוף המודיעין והפעלת הטכנולוגיה ההנדסית, דרך ההיערכות המבצעית ועד למימוש בפועל - הצבאי והמדיני, שנועד לייצר מקסימום לגיטימציה לישראל ומקסימום דה־לגיטימציה לחיזבאללה. כל אלה הוכנו ובוצעו ללא דופי, עד כה; ניתן לבקר את ההקשרים הרחבים של הפעולה בצפון (מההחלטה להימנע בגללה מתגובה חריפה יותר בעזה, ועד להחלטה שלא לפעול לנטרול המנהרות בשטח לבנון), אבל הזלזול ב"מבצע" עצמו היה מוזר, לכל הפחות, והוכיח שבישראל 2018 - גם בביטחון הכל אישי והכל פוליטי.
ראשיתו של המבצע שראינו השבוע ב־2014. עם סיומו של מבצע צוק איתן החלו שני הצדדים בתהליך למידה. בחמאס החליטו להאיץ את פרויקט המנהרות, משום שהבינו שלישראל יש אליו מענה חלקי בלבד. הידע שנצבר בעזה הועבר ללבנון, וחיזבאללה קיבל החלטה אסטרטגית: לחפור מנהרות. לא מדובר רק במנהרות התקפיות, לשטח ישראל, כמו אלה שנחשפו השבוע; ניתן להעריך שבדיוק כמו בעזה, גם בדרום לבנון נחפרות מנהרות הגנתיות בכפרים השיעיים, שאמורות לשמש את לוחמי חיזבאללה במלחמה הבאה גם להסתתרות וגם לחטיפה והסתרה אפשרית של חיילי צה"ל.
מהערכות למידע מוצק
בישראל הבינו את האתגר, ובעיקר את היעדר המענה אליו. עם כניסתו לתפקיד, בפברואר 2015, הציב הרמטכ"ל איזנקוט את המנהרות בראש סדר העדיפויות הביטחוני. הוקמו צוותים טכנולוגיים־מודיעיניים־מבצעיים, שנועדו למצוא פתרון מלא לבעיה. סביר שחלק מההתעקשות של איזנקוט לפעול כאן ועכשיו, ולא להמתין כפי שיעצו לו כמה בכירים בצה"ל (ובראשם ראש חטיבת המחקר, תא"ל דרור שלום, שאף הופיע בפני הקבינט והמליץ לשרים שלא לפעול עכשיו; המלצה שנדחתה), נבעה מהרצון להשלים את פתרון הבעיה במשמרת שלו, ולא להותירה לבא אחריו.
הצוותים הוקמו בשני פיקודים: בדרום ובצפון. בשונה מגזרת עזה, הפעילות בצפון נבעה מהערכה, לא ממידע. לצה"ל לא היה אז מושג על ההחלטה שהתקבלה בחיזבאללה להתחיל בפרויקט מינהור: זאת היתה החלטה כל כך מסווגת, כל כך ממודרת, שגם בצמרת חיזבאללה היו חשופים לה רק מעטים - בדיוק כדי למנוע דלף מודיעיני ולשמר את ההפתעה.
פריצת הדרך בפעילות של הצוות הצפוני היתה לפני כשנתיים. אז החלו להצטבר בצה"ל הסימנים המעידים. תושבי גבול הצפון מתלוננים אמנם כבר כמה שנים על רעשים מוזרים שבוקעים מבטן האדמה, אבל כל הבדיקות שנעשו עד אז העלו חרס. כעת הצטבר מידע שהעיד אחרת; על בסיסו היה אפשר להתחיל למקד איסוף מודיעיני ותכנון מבצעי.
הנתונים נאספו בשיטתיות. המפעל בכפר כילא, למשל, שממנו נחפרה המנהרה לכיוון מטולה, הושם תחת מעקב. כל מה שקרה בו וסביבו צולם, 24/7. המסך הורם באיטיות: מהעובדים הבודדים שנכנסו למפעל מדי בוקר ויצאו בסוף יום העבודה, דרך השמירה עליו ועד למשאיות שיצאו ממנו ושפכו את העפר בנקודה מרוחקת. בשלב מסוים הוכנסו גם אמצעים טכנולוגיים לפעילות; בשונה מעזה, הקרקע בצפון היא סלעית ולא חולית, מה שאפשר למערכות הססמיות להצביע על הנקודות שבהן מתבצעת הפעילות התת־קרקעית.
גם בצד של חיזבאללה זאת היתה עבודה איטית, סיזיפית. לבנון היא לא עזה. החפירה קשה ומסובכת: שני מטרים מקסימום בשבוע, כלומר מאה מטרים בממוצע לשנה. זה מסביר את התוואי הקצר של המנהרות הצפוניות בהשוואה לאלה הדרומיות, אבל היו להן גם יתרונות: לא צריך לצפות אותן בבטון משום שהן חצובות בסלע, ואין חשש לקריסה של אדמה כמו בעזה.
השתיקה של נסראללה נדירה. בפעם הזאת גם ההנאות הקטנות נמצאות בצד הישראלי // צילום: אי.אף.פי
העובדה שלחיזבאללה לא היה מושג שישראל חשפה את הפרויקט החשאי שלו אפשרה למקד את הפעילות. בצד המודיעיני, וגם המבצעי. אפשר להניח שבוצעו כמה מהלכים שסייעו לאשש את המידע שנאסף, עד להכרזתו של הרמטכ"ל השבוע כי צה"ל "אוחז במפת המנהרות המלאה של חיזבאללה". זאת הצהרה דרמטית, ולא רק משום השפעתה על חיזבאללה; היא מאפשרת לישראל לצמצם את הפעילות לנקודות ספציפיות - כפי שראינו השבוע במטולה - ולא להתברבר חודשים ארוכים בחיפושי סרק לאורך הגבול.
לוח הזמנים של "מגן צפוני" התנגש עם זה של ההסלמה בעזה. בצה"ל אמנם טוענים כל הזמן שאין בעיה להילחם בשתי גזרות במקביל, אבל בזמן אמת בחרו בזו הצפונית. זה לא נבע רק מהרצון למקד מאמץ לחזית אחת; הרמטכ"ל ונתניהו, שהציגו לאורך כל הדרך חזית אחידה, באמת סברו כי ניתן להרגיע את הרצועה ללא מהלך צבאי רחב, שלא יפתור את בעיית עזה.
שומרים נגיעה מלבנון
ב־7 בנובמבר הוצג לקבינט המידע על המנהרות בצפון. השרים התבקשו לאשר פעולה, בעיתוי שיקבע צה"ל; רק שר הביטחון (דאז) ליברמן התנגד, בטענה שצריך לפעול קודם ברצועה. ארבעה ימים אחר כך הסתבך כוח מיוחד בחאן יונס, אבל נתניהו ואיזנקוט מיהרו לשפוך מים קרים על האמוציות בישראל שקראו להגיב בחריפות על מטחי הרקטות ששיגר חמאס. "צפון עכשיו" הם אמרו לקבינט, שהתכנס שוב ב־13 בנובמבר, ואישר. ליברמן התפטר במחאה, בנט ושקד איימו להתפטר, נתניהו רמז על "משהו גדול" שמתבשל בצפון - והכניס את כולם לבולמוס של חיפושים. אגב, מועד הפעולה נבע לא רק מהחלטה צבאית נטו: בימים האחרונים עלה חשד מבוסס שהמבצע החשאי דלף לתקשורת (האחריות להדלפה מופנית על ידי גורמים מוסמכים לעברו של פוליטיקאי בכיר), והיה חשש שגם חיזבאללה יעלה עליו וההפתעה תאבד.
ייתכן שהאכזבה אצל חלק מהישראלים נבעה מכך שהם ציפו לתקיפה ספקטקולרית על אדמת לבנון, וקיבלו דחפורים. ייתכן שהיא נובעת גם מפסטיבל יחסי הציבור המוגזם השבוע. ספק אם תחושת החמיצות הזאת משותפת גם לחיזבאללה; שם איבדו נכס יקר, שהושקעו בו הרבה חשיבה, כסף ומאמצים.
אסור להקל בכך ראש: חיזבאללה נתון במשבר כלכלי קשה, שצפוי להתעצם ב־2019 על רקע הסנקציות הכלכליות על איראן שיובילו לקיצוץ נוסף בתקציבו. ממילא החלטתו ללכת על פרויקט המינהור לא היתה מובנת מאליה. בשונה מהרקטות, שניתן להציגן כנשק הגנתי, מנהרות התקפיות, שחודרות לשטח ישראל, מפרות ריבונות זרה ומציגות את תוקפנותו. גרוע מכך, מבחינתו, הן שוללות את טענתו הקבועה כי הוא אינו נוכח מדרום לליטני, כפי שדורשת החלטה 1701 של מועצת הביטחון. כעת ברור לכולם - בעיקר ליוניפי"ל, שבחר בשנים האחרונות בעקביות לגלם את המהדורה המודרנית של פסל שלושת הקופים ממקדש ניקו ביפן (האחד לא שומע, השני לא רואה והשלישי לא מדבר) ונמנע מפעילות בתוך הכפרים השיעיים בדרום לבנון - כי חיזבאללה עובד עליו בעיניים.
ספק אם זה ישנה משהו. ישראל היתה מעוניינת להכניס שינויים בהחלטה 1701 של מועצת הביטחון. ארה"ב תומכת בכך, אבל רוסיה תטיל בוודאי וטו. ועדיין, המידע החד־משמעי שנאסף על המנהרות, התיעוד הרב והפיכת המנהרה לאתר עלייה לרגל מאפשרים לישראל להשחיר את חיזבאללה בגלוי. סביר שהשתיקה המוחלטת מצד חיזבאללה נובעת לא רק מההלם שאחז בו, אלא גם מרצון לצלול עד יעבור זעם.
צריך להודות: חסן נסראללה שותק, מבולבל, זה מחזה נדיר. לא שכל מילה שיצאה מפיו בעשור האחרון היתה מלאכת מחשבת של אמת והיגיון, אבל סדנת האלם הנוכחית היא סיטואציה חדשה עבורו. אם מוסיפים לה את הסרט של פעיל חיזבאללה שנתקל במצלמה שהוחדרה למנהרה, ובורח כאשר מטען שהוצמד אליה מתפוצץ, ניתן לסכם שבפעם הזאת גם ההנאות הקטנות נמצאות בצד הישראלי.
חיזבאללה עסוק בליקוק הפצעים ובבקרת נזקים. לא ברור לו מה ישראל יודעת, וכמה הוא נחדר - מודיעינית ומבצעית. מן הסתם יוביל התחקיר עד לטהרן, שאנשיה היו שותפי סוד לפרויקט. מתישהו הוא ייאלץ להגיב; גם כי זה אופיו של נסראללה, גם כדי לשקם את מורל אנשיו, ובעיקר, מבחינתו, כדי שישראל לא תרגיש יותר מדי על הסוס ותישאר מורתעת.
המבחן הראשון להרתעה הזאת יהיה עם השלמת חשיפת כל המנהרות. ישראל תידרש אז להחליט אם להשמיד רק את החלק שלהן שחדר לשטחה, או - כפי שהיא עושה בעזה - להשמיד משטחה את כל תוואי המנהרה, עד לפתח הכניסה שלה בצד השני. המשמעות של האופציה השנייה היא שיושמדו חלקי המנהרה גם בשטח לבנון, מה שאומר פגיעה בריבונות הלבנונית ועילה אפשרית לחיזבאללה להגיב.
בינתיים נשמרת ישראל באדיקות מכניסה לשטח לבנון. ההנחיות ברורות: לא חוצים קו כחול. זאת מדיניות נבונה, אם כי לא חסינה מביקורת: אם ישראל חוששת מכניסה של כמה מאות מטרים לשטח לבנון במטרה להשמיד מנהרה התקפית שנחפרה לשטחה, כיצד היא מתכננת להשמיד את מפעלי הדיוק לטילים שחיזבאללה מנסה להקים על אדמת לבנון?
הדילמה הזאת תונח לפתחה של ישראל ב־2019. סביר שסוגיית הדיוק גם תחליף את המנהרות כסעיף הראשון ברשימת המטלות של הרמטכ"ל החדש, אביב כוכבי. איראן תמשיך מן הסתם לעשות הכל כדי לשדרג את אמצעי הלחימה של חיזבאללה, ותנסה לעשות זאת על אדמת לבנון: כך היא גם תימנע מתקיפות ישראליות על שיירות הנשק מסוריה. ממילא היא נמצאת כעת בתהליך של צמצום נוכחותה בסוריה, פועל יוצא של מצבה הכלכלי ושל לחץ רוסי; כ־30 אחוזים מכוחותיה כבר עזבו את המדינה, אם כי טרם נסתם הגולל על שאיפותיה להתבסס בסוריה, עניין שמצוי כעת גם בוויכוח פנימי עמוק באיראן.
למנף גם להישג מדיני
מבצע איתורן של המנהרות בצפון יימשך כמה שבועות. המאמץ העיקרי כעת הוא הנדסי: לטובתו גם גויסו כ־200 אנשי מילואים, מומחים בתחומם, כדי לסייע בעבודות. כל ראש חץ של עבודות מובל בידי אנשי המעבדה המיוחדת שפעלה בשנים האחרונות בחשאי בפיקוד הצפון לטובת העניין, ולצידם אנשי יחידת יהל"ם ומפעילי ציוד מכני־הנדסי כבד, שחלקו הושכר לטובת הפרויקט מגורמים אזרחיים כדי לאפשר טיפול סימולטני בכמה מוקדי עבודה שהאופי שלהם שונה - מבחינת סוג הקרקע, עומק המנהרה והמאפיינים שלה.
העבודות מאובטחות על ידי חטיבת הקומנדו, ששולבה בהכנות למבצע. זה אפשר להטיל כוח גדול לגבול הצפון, ולשלול בכך כל מוטיבציה מחיזבאללה להגיב מיידית, בשטח. ועדיין, הסכנות הטקטיות קיימות בכל רגע: ניסיון צליפה, למשל, באחד החיילים, שעלול להכניס את הצפון לסחרור לא רצוי.
ספק אם חיזבאללה יעשה זאת. המנהרות היו עבורו נשק אסטרטגי, שנועד לאפשר לו "לכבוש את הגליל", כהבטחת נסראללה. לא כיבוש מלא, כמובן, אלא השתלטות על כמה יישובים ומוצבים - מטולה היא הבולטת שבהם; להחדיר באמצעותן, במפתיע, כוח גדול לישראל (המנהרות נבנו כך שיהיו גבוהות ורחבות מספיק כדי שלוחמים יוכלו לרוץ בהן בקלות), ורק אז לתקוף מעל הקרקע. זה היה אמור לתת לחיזבאללה הישג משמעותי כבר במהלך הפתיחה של המלחמה הבאה, לרתק את צה"ל להגנה ולקבע את תדמיתו כמנצח.
שלילת הכלי הזה מידיו לא תשנה דרמטית את פני המלחמה הבאה. חיזבאללה יכול עדיין לדלג לשטח ישראל בקלות רבה יחסית, וממילא עיקר כוחו הוא בטילים ורקטות. המענה העכשווי של ישראל לכך הוא חלקי בלבד, אם כי האלוף (מיל') יצחק בן־ישראל, לשעבר ראש מפא"ת, חשף שלשום כי הושגה פריצת דרך טכנולוגית של מענה לאיום הרקטות קצרות הטווח באמצעות לייזר. אם הדברים נכונים, מדובר בהתפתחות דרמטית, לא פחות, שמחייבת את מיקוד כל התשומות הלאומיות (מדעיות וכלכליות) כדי לאפשר את מימושה בטווח הזמן הקצר ביותר, כך שיחד עם מערכות יירוט הטילים הקיימות יהיה אפשר להציג פתרון כמעט מלא לבעיית הטילים.
ישראל תנסה למנף את ההישג הצבאי להישג מדיני לא רק בוושינגטון (בפגישת נתניהו־פומפאו השבוע בבריסל היו שמונה סעיפים על האג'נדה; המנהרות היו רק אחד מהם, ארבעה עסקו בסוגיות שונות שקשורות במישרין ובעקיפין באיראן), אלא גם בבירות נוספות - בדגש על צרפת, שהיא בעלת ההשפעה העיקרית על לבנון, בריטניה, ובמידה פחותה רוסיה. גם ניצחונות קטנים הם ניצחונות: יעיד על כך הדיון התקדימי שקיים אתמול האו"ם בהצעת הגינוי לחמאס.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו