אלו עובדות החיים: סיפורים עיתונאיים רבים - במיוחד כאלה שעוסקים בפוליטיקאים, אבל לא רק - זכו להגיע למכבש הדפוס או לפריים־טיים הטלוויזיוני בזכות יחסי תן וקח. רבים ממחוללי אותם סיפורים הם שרים, חברי כנסת או פקידי ציבור בכירים. גם ראשי ממשלה ונשיאים העבירו לכלי תקשורת סיפורים בלעדיים במרוצת השנים. לעיתים מדובר בסיפורים שליליים, שנועדו לפגוע ביריבים פוליטיים, ולא פעם הפרסום מתגלגל לפתיחה בחקירת משטרה. כמעט מאחורי כל סיפור עומד אינטרס של אדם זה או אחר שמזין את העיתונאי במידע. לא תמיד טוהר המידות הוא שעומד מול עיניו, אלא חיסול חשבונות.
במקרים רבים, במעמד העברת הסקופ מסכמים הצדדים גם על התמורה. אם מוכן המקור להתייצב בשמו מאחורי הסיפור, התמורה תסתכם בדרך כלל בתמונה גדולה ומחמיאה. שרים שמקבלים החלטה משמעותית שיש לה עניין לציבור, ומעבירים את פרטיה באופן בלעדי לעיתון, יבקשו לקבל את הקרדיט המגיע להם באמצעות מילה טובה של הכתב ותמונה מרשימה שתשרת אותם בקרב קהל בוחריהם. אם אותו שר או פקיד ציבור אינו מעוניין בשמו ובתמונתו תחת אותה ידיעה, ימצאו המקור והכתב דרך אחרת להעניק תגמול ראוי תמורת הסיפור המוצלח; למשל, תמונה גדולה בידיעה אחרת.
החל מיום ראשון השבוע, היום שבו הגישה המשטרה את המלצותיה בתיק 4000, יש להליך השגרתי והבסיסי הזה תואר חדש: עסקת שוחד. יש מתן - הסקופ התורם למעמדו ותפוצתו של כלי התקשורת; ויש גם קבלה - תמונה בעיתון, פרגון ומילה טובה. לשני הדברים ערך כספי רב. כשלא היתה דרך אחרת להשיג סיפור, כלי תקשורת בארץ ובעולם קנו אותו במאות אלפי שקלים, ולפעמים אף יותר מכך. גם תמונה של פוליטיקאי בעיתון שווה עשרות אלפי שקלים, תלוי במספר האינצ'ים שהיא תופסת ובתפוצת העיתון המדובר.
כי זו המשמעות האמיתית של המלצות המשטרה. המשוואה ההזויה הזו, שלפיה סיקור אוהד, תמונה או פרגון עלולים להיחשב כתמורה לעסקה כלשהי, ממוטטת את היסוד שעליו נשענת התקשורת כולה. בשנים האחרונות יצאו עיתונאים לרחובות כדי להפגין נגד הממשלה בהזדמנויות שונות; פעם נגד סגירת ערוץ עשר, פעם נגד סגירת התאגיד (ואף פעם לא נגד חוק "ישראל היום", סגירת ערוץ 7 או שלילת הרישיון לשדר חדשות מערוץ 20 - אבל זה כבר סיפור אחר, שממחיש אף יותר את גודל הצביעות). באותן הפגנות מחו העיתונאים נגד סתימת הפיות והתערבות השלטון בתקשורת החופשית. אבל תיק 4000 עובר בשקט.
בשקט, אף שלמען האמת, קשה לדמיין פגיעה קשה יותר בחופש העיתונות. במחי מסמך המלצות אחד, נקבע שקו מערכתי שווה ערך כספי. ואין פוצה פה ומצפצף, כי מדובר בנתניהו - שרבים מעיתונאי ישראל עשו כל שביכולתם כדי להביא להפלתו, כפי שהודו כמה מהם לאחר בחירות 2015.
היום שבו הגישה המשטרה את מסמך ההמלצות, הקובע לראשונה בהיסטוריה כי פרגון, תמונה או מתקפה נגד פוליטיקאים אחרים אינם נכללים תחת מטריית חופש העיתונות והדעה ואף עלולים להיות פליליים - היה אמור להיות היום שבו יזדעזעו אמות הסיפים של כל מי שנשמת עיתונאי באפו. אבל כלום לא קרה. וגם לא יקרה; נשארו רק צביעות ושתיקה עלובה.
ההמלצות, הקובעות בין השאר כי ראש הממשלה נטל שוחד, הן אקורד הסיום הצורמני שהותיר אחריו רוני אלשיך עם סיום תפקידו. אלשיך הולך הביתה אחרי קדנציה רוויית מחדלים וכישלונות, ובעיקר אחרי שזיהם את המשטרה בפוליטיקה מכף רגל ועד ראש. והפרחים לליאור חורב, יועצו הקרוב ומי שהתווה את קו הפעולה האסטרטגי שבו הלך אלשיך מרגע שמינה אותו.
אלשיך היה יכול לסיים את כהונתו לגמרי אחרת. אחרי אירועי אום אל־חיראן, המחנה הלאומי כולו התייצב מאחוריו ונגד מתקפות השמאל. אם רק היה מסרב להישמע לעצה לצאת בפומבי נגד נתניהו, כל הדרכים היו היום סלולות בפניו: הארכת כהונה, מינוי לראש השב"כ וגם פתיחה בקריירה פוליטית באחת ממפלגות הימין. אבל אלשיך בחר מה שבחר, וגילה שכל הדרכים שבהן התכוון ללכת חסומות בפניו. אפילו התקשורת המפרגנת והשמאל האוהד לא יוכלו לעזור לו. הרי הם בקושי יכולים לעזור לעצמם.
בנט דרש מנתניהו להתנצל בפני רעייתו. אין מעשה אנושי ומשפחתי מזה
ההמלצות בתיק 4000 השיגו את ההפך מכוונתן המקורית. מי שלא ראה את אולם האירועים בכפר המכביה במעמד הדלקת נר ראשון של חנוכה, לא ראה עדת מעריצים מימיו. האולם היה מפוצץ עד אפס מקום, התור בכניסה ארוך ומשתרך. פעילי הליכוד נעו בהמוניהם מכל קצוות הארץ רק כדי להביט כמה דקות ביו"ר המפלגה נושא דברים. חלק לא מבוטל מהצלחת הערב יש לזקוף לפרסום ההמלצות; הביקורת הקשה על אוזלת היד ברצועת עזה נשכחה לערב אחד, וכולם התייצבו למפגן תמיכה אדיר בנתניהו. ראשי האופוזיציה, שמיהרו לקרוא לראש הממשלה ללכת הביתה בשל ההמלצות, רק הגבירו את התמיכה. אם היה יכול, היה דואג שלאורך כל קמפיין בחירות ידברו כולם רק על החקירות מבוקר עד ערב.
הפרסום המביך שנחשף בערוץ 2, שלפיו נתניהו ביקש מאלוביץ' לפרסם ידיעה נגד אשתו של נפתלי בנט, פתחה שוב את החזית בין ראש הממשלה לבין שר החינוך. בנט הגיב בחריפות ודרש מרה"מ להתנצל בפני רעייתו. זה לא שבנט מעוניין כעת בחידוש העימות אחרי שיצא מהקודם חבול ומוכה, אלא כי לא היתה לו ברירה. מדובר באשתו. ירצה או לא - הוא מחויב לצאת להגנתה. אין מעשה אנושי ומשפחתי מזה.
גם נתניהו, כשמדובר באשתו, לעיתים זונח את השיקול הפוליטי הקר המנחה אותו בדרך כלל, ויוצא להגנתה בכל הכוח. נשים ובני משפחה הם בדרך כלל מחוץ למשחק הפוליטי של ההתקפות וההשמצות. אלא שלא תמיד החסינות המוסכמת והראויה הזאת עובדת.
מבעד למשקפת
בימים ובשבועות הקרובים נראה שנתניהו ימעט ללבוש את חליפות השרד, יחליף אותן במעילי רוח, יעלה למסוקים ויירד מהם ללא הרף ובעיקר יחרוש את השטח. זו לא רק המחויבות הנדרשת ממנו כשר הביטחון הטרי, אלא גם חלק מהמציאות הפוליטית החדשה. החל מהשבוע הבא הוא יגיע פעמיים בשבוע לקריה בתל אביב להתייעצויות, ולפחות פעם בשבוע יירד לבקר את הכוחות ולשמוע הערכות מצב מהפיקוד הבכיר. התרועעות עם הרמטכ"ל ואלופי צה"ל אף פעם לא מזיקה לתדמית של פוליטיקאי, ובלבד שהוא זוכר לפתוח את מכסי המשקפת. נתניהו זקוק לכך היום יותר מאי פעם. בשבועיים האחרונים הוא הפך ממר ביטחון למר הססן, אם כי חייבים לומר שהוא מצליח לשקם את מעמדו מהר מהצפוי.
ובעיקר - מהר יותר משהעריך ליברמן כשהחליט להתפטר. לו זה היה תלוי בשר הביטחון היוצא, הרי עכשיו כבר היינו בתוך מערכת הבחירות, או לכל הפחות בשלביה האחרונים של חקיקת חוק לפיזור הכנסת. אולם במקום שיקטוף את פירות התפטרותו, השבוע עלתה שאלה קשה ביותר לגבי מידת אחריותו של ליברמן - שבמו ידיו ביקש לגרום להקדמת הבחירות, דווקא בשיא ההכנות של צה"ל לפעולה המורכבת על גבול לבנון.
בהצהרתו השבוע הקפיד נתניהו לתת קרדיט לליברמן כאחד ממתכנני המבצע, תוך כדי הענקת חיבוק דוב לופת ומכאיב לשר הביטחון היוצא, פן יעז להתנער מהפעולה ולהתבטא נגדה. ואכן, ככל שנחשפים עוד ועוד פרטים על המבצע וההכנות לקראתו, נחשף גם חוסר האחריות של יו"ר ישראל ביתנו. לא זו בלבד שנטש באמצע המערכה, עזב את המחנה הלאומי והחל לירות לעבר חבריו; הוא גם ביקש להקדים את הבחירות, צעד שהיה עלול להביא לדחיית המבצע, או לקיומו תוך כדי מערכת הבחירות. לא ברור איזו מהאפשרויות גרועה יותר.
המסרים שעברו השבוע מכיוון ליברמן, כאילו התפטרותו נבעה מחילוקי הדעות בינו לבין הרמטכ"ל (שסבר שיש לטפל קודם בזירה הצפונית, בעוד ליברמן גרס שיש לטפל בעזה תחילה) - אינם מיטיבים עם שר הביטחון היוצא. הרי אין הודאה גדולה יותר בכישלון. שר ביטחון שלא מצליח להכפיף אליו את צה"ל, סמכות המוענקת לו בתוקף החוק, הוא לא שר ביטחון, מקסימום רץ־חמ"ל. כעת כבר ברור למדי: ליברמן רצה לדחות את הפעולה בצפון לא בגלל עזה, אלא בגלל מועד חילופי הרמטכ"ל. הוא ייחל לתמונת ניצחון שבה הוא והרמטכ"ל חתומים שניהם על מבצע המנהרות בצפון. כשנשללה ממנו, קם והלך. לזכותו של ליברמן ייאמר, שאיש אינו חושד בו שהתפטר בשל שיקולים לאומיים. כישלונו, אם כך, הוא בעיקר פוליטי. מבחינתו זה גרוע לא פחות, ואולי יותר.
עייפות החומר
לצד כל האירועים שתפסו את הכותרות השבוע, החלטת בג"ץ לגבי חוק הגיוס היא בעלת משמעות מכרעת לעתיד הממשלה ולמועד הבחירות. על פי ההחלטה, חוק הגיוס הנוכחי יפקע באמצע ינואר. בפני נתניהו עומדות שתי אפשרויות, אולם שתיהן מכתיבות הליכה לבחירות במועד דומה. הראשונה היא העברת החוק, אפילו ללא תמיכה או סיכום עם החרדים. אם ירצו בשל כך בחירות, אין בעיה: נתניהו ייחשב כמי שלא נכנע, והעביר חוק גיוס שעורר התנגדות.
האפשרות השנייה היא ללכת לבחירות בכל מקרה. אם עסקינן בבחירות סמוך למאי או ליוני, הרי החלטת בג"ץ מעניקה לנתניהו בדיוק את הזמן הדרוש לו. גם אם הממשלה תיפול בדיוק ביום שבו יפקע חוק הגיוס, שלושה חודשים של קמפיין בחירות - המינימום הנדרש על פי החוק - מסתיימים באמצע אפריל, ימים ספורים לפני פסח. קל להסביר מדוע יש לדחות מעט יותר. אחרי פסח, יום השואה, יום הזיכרון ויום העצמאות, הגענו כבר לאמצע חודש מאי. שבוע אחרי יום העצמאות - 14 במאי, יום שלישי - הוא יום לא רע לבחירות כלליות מבחינת נתניהו. אלא אם כן הערבים יבקשו לדחות אותן עד אחרי חודש הרמדאן, כלומר ליוני.
השבוע הוכח כי נכונה תיאוריית מקורבי נתניהו, שלפיה אפשר לשרוד בקלות גם בקואליציית 61 ח"כים. זאת בעיקר תוך כדי הסתמכות על אוזלת ידה של האופוזיציה. רק בשבוע שעבר זכה ח"כ חיליק בר לנזיפה על כך ששהה בחו"ל ולא התייצב להצבעות, שנפלו לעיתים על חודו של קול. השבוע כבר הצליחה הממשלה להדוף בקלות את הצבעות יום רביעי ברוב גדול, 10-6 קולות בכל הצבעה, וזאת למרות שובו של חיליק בר. ככה זה כשגם האופוזיציה כבר עייפה מעצמה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו