בואו נדבר על הסתה

מחאה לגיטימית של הימין עוותה, וקריאות ההמרדה נגד ממשלת נתניהו הפכו לעניין שבשגרה • כמות תיקי החקירה בעניין רה"מ היא חלק מהמכלול הזה

"תהיינה התנקשויות בחיי אישים. רבין לא ימות מוות טבעי. לא שאני מאחל לו את זה חס וחלילה", אמר אלוף (מיל') יהושפט הרכבי לפנחס גינוסר ולזכי שלום, שראיינו אותו ב־14 בינואר 1994 לחוברת השנתית של "עיונים בתקומת ישראל". הם אמרו לו שהם לא מתכוונים להכליל את המשפט הזה בראיון, והרכבי אמר "חס וחלילה". גם הוא לא התכוון שאמירה שכזאת תתפרסם.

הרבי מגור לא אמר דברים כאלה ממש, אבל כמה שבועות לפני ההתנקשות ברה"מ רבין הוא הזהיר אותו באופן אישי. אפשר רק לתאר את האדמו"ר הישיש מבחין בעיניו החכמות באבטחה הלקויה, בהיעדר הגנה מתאימה על ראש ממשלה שמאז הסכם אוסלו נכנס לסיכון. רבין פגש את הרבי מגור בפגישה חשאית כמה שבועות לפני הרצח. הפגישה אורגנה בחיפה כמו בין שני מרגלים. אחד הבודדים שנכחו בפגישה מספר, שהדבר הראשון שהאדמו"ר אמר לראש הממשלה היה בנוגע למערך האבטחה הרופף שלו.

הגיע ליל הרצח. בצמרת הממשלה לא הבינו מי זה היגאל עמיר הזה. לא הבינו מהיכן ההתנקשות נפלה פתאום. כל מי שהיה בהפגנה במוצאי שבת בכיכר מלכי ישראל, לימים כיכר רבין, הבחין שרמת האבטחה והשמירה היא בלתי רגילה. כאשר הבינו בצמרת הממשלתית שהתגודדה בבית החולים איכילוב שיצחק רבין איננו, הלך הרוח היה שזה ניסיון הפיכה. 

כששאלתי את אחד האנשים הראשונים שאיתם נפגש שמעון פרס בליל הרצח ספציפית, אם המילה "הפיכה" נאמרה, הוא אמר שלא, "אבל זה היה באוויר". לא ידעו מהו הנוהל הקונסטיטוציוני שמסדיר חילופי ראש ממשלה במצב שכזה. על הציר שבין איכילוב לשער הקריה בשדרות שאול המלך נעו מכוניות אבטחה עם נשק.

רצח רבין היה המחדל הגדול ביותר של מערכת הביטחון. לא היה תכנון כיצד מטפלים במחדל לאחר שהתרחש. אבל מהר מאוד הבינו שיש להטות את הדיון, לנצל את ההלם בציבור, לעבר סיפור ההסתה. 

רבין עצמו דיבר על כך שלושה ימים לפני הרצח; הוא השתמש במילה הסתה. מי שהבחין שהעניינים עלולים לצאת משליטה היה ראש האופוזיציה דאז, בנימין נתניהו, שיזם פגישה עם ראש הממשלה כשהכוונה היתה לארגן הופעה משותפת, שבה יקראו רבין וביבי להנמיך את הלהבות. רבין, בראיון בטלוויזיה, ביטל את הצעתו של נתניהו והזכיר את הפגנת הארון השחור ואת ההפגנה ההמונית בכיכר ציון. 

שני הדימויים האלו הפכו מאז לנכס צאן ברזל בארסנל ההסתה של השמאל נגד הימין. רק לאחרונה, בכנס העיתונות באילת, אמר בן כספית במילים בוטות כי נתניהו אחראי לרצח רבין. הוא טען שיש בידו מסמך שחיבר פסיכולוג, שהזהיר אותו כי ההפגנות נגד הסכם אוסלו הוציאו את השד מהבקבוק.

אבל מי שיסתכל לצדדים, כלומר לעולם הגדול, יוכל להבחין שגם כאשר הפגנות הימין ב־1995 היו לא פעם מכוערות, בקושי פעם אחת נחסם ציר תנועה, לא נשבר חלון ראווה אחד, לא הוצתו מכוניות. הסדר הציבורי נשמר. תעמולת השמאל היא שהפכה מחאה על הסכם רדיקלי בתולדות המדינה ל"הסתה". התעמולה היא שהפכה את העמדה האופוזיציונית הצודקת והדמוקרטית של נתניהו, למעשה אלים ובלתי לגיטימי.

מי שחזר למוטיב השקרי וההרסני שביבי אחראי לרצח רבין היה ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק. הוא התחיל בכך מייד לאחר שהשמיע בכנס הרצליה ב־16 ביוני 2016 קריאת המרדה: "אם הממשלה לא תתעשת יהיה על כולנו לקום ממקום מושבנו הנוח ולהפילה". האם מישהו שמע אז על תיק 4000? תיקי 2000 ו־1000 והצוללות? 

ברק הציג נימוקים סדורים לצורך בהפלת נתניהו, שלא זה המקום להפריך אותם, אבל חשוב להזכיר את אמירת היסוד שלו: "אם זה נראה כמו ניצני פשיזם ונובח כמו ניצני פשיזם אז זה ניצני פשיזם... ממש כך". זו היתה סיסמת גיוס; ממשלת ישראל היא ממשלה פשיסטית ולכן יש להפילה, לפי ברק. הסיבה האמיתית היתה, שאת הנשיא אובאמה עומדת להחליף הילארי קלינטון ויש לתפור בשבילה ממשלה ישראלית חלופית.

זעקת הקרב של ברק לא נפלה על אוזניים ערלות, חרף העובדה שאף פרשן לא מייחס לו יכולת להיבחר שנית כראש ממשלה. ארבעה או חמישה תיקי סרק נסגרו אך הצליחו להוליד ארבעה תיקים שנטענו, נדרכו והם בדרך לכתבי אישום. בשביל נתניהו ממציאים הגדרות חדשות לעבירות ישנות, וגם עבירות חדשות ובלתי צפויות. 

כמות תיקי החקירה נגד ראש ממשלה אחד - זה לא טבעי, אדון חואן. המבצע הנוכחי להפלת נתניהו הוא בסדר גודל של ההתנתקות ולפני כן של הסכם אוסלו. מערכת אכיפת החוק פועלת כמו מכונה, וקשה לראות שתהיה אפילו דמות אחת במחזה שתחפש לעצמה מחבר משלה, או שתעז לאלתר טקסטים מקוריים.

פעולה לפי המפה

מבצע המנהרות בגבול הצפון מבלבל את חיזבאללה, אבל כנראה גם את מנהיגי מפלגת העבודה פעולת נטרול המנהרות בגבול הצפון היא עליית מדרגה באסטרטגיית המערכה שבין המלחמות. הרמטכ"ל רא"ל גדי איזנקוט, שהוגדר על ידי פרשן טלויזיה ידוע כאחד הרמטכ"לים ההתקפיים שהיו אי פעם, קורא בעניינים האלה מאותו ספר של רה"מ ושר הביטחון נתניהו.

העובדה שצה"ל מבצע את הפעילות שלו נגד המנהרות על פי מפת המנהרות של חיזבאללה היא הישג מודיעיני אדיר, שוודאי מכניס את הארגון לבלבול. 

כאשר הזיכרון של מלחמת יום הכיפורים ברקע כל הזמן, עולה במחזוריות הסוגיה של מניעת מלחמה. התפיסה שהיתה מקובלת על קברניטי הביטחון, ואהוד ברק חזר עליה לא פעם, היא שמנצלים את תקופות השקט ככל האפשר וכשאין ברירה יוצאים למלחמה. יותר מכך: הדרך למנוע מלחמה היא לעשות שלום. זו הגישה המיושנת שעלתה לישראל ביוקר בעבר; במציאות נדרשת פעילות מתמדת מסוגים שונים כדי למנוע מלחמה. 

ההופעה של נתניהו ושל איזנקוט נועדה לחזק את הלגיטימציה הבינלאומית לכל פעולה עתידית // צילום: גדעון מרקוביץ

יכול להיות מצב שלא ניתן להשיג שלום, אבל בכל זאת ניתן למנוע מלחמה. בתחום הצנוע של אמנעה מתמדת נגד מלחמה, למרות התבטאויותיו המביכות של יו"ר מפלגת העבודה אבי גבאי לגבי פעולת צה"ל, צריך לתת ציון גבוה אם לא מקסימלי לנתניהו. 

מעבר לגילוי של עצם נושא המנהרות החודרות על גבול הצפון, ההפתעה הגדולה של השבוע היא ההתקפות של כל סוללת כוכבי האופוזיציה על ראש הממשלה. אבל אולי זה המאפיין הבולט של תקופת נתניהו: פעולות שבעבר היו יוצרות מתיחות גדולה של סף מלחמה, אצלו הן נתפסות כעניין שגרתי. 

אבי גבאי אמר מצד אחד: "אני מודע לסיכונים ולמצב הנפיץ"; אבל באותה נשימה תקף את נתניהו שעורך "מופעי ראווה", "זה לא תורם לביטחון". גבאי בכוח מושך חזרה לחמאס. "כעומק ההמלצות כך עומק הכותרות", גורסת שלי יחימוביץ'. בשבילה זו פעולה שגרתית ששווה הודעת דובר צה"ל ותו לא. יואל חסון ואהוד ברק אומרים שהפעולה והעיתוי שלה נועדו לטשטש את המלצות המשטרה.

התגובות הללו משקפות רמה של טיפשות. הן יכולות להסביר בצורה הפשוטה ביותר מדוע כל החבורה הזאת במפלגת העבודה לא תחזור בעידן הקרוב להנהגה הלאומית. אפשר לקבוע כמעט בוודאות שהנהגה אחרת, בייחוד של השמאל, לא היתה בכלל יוצאת לפעולה הזאת, משום שהיא היתה נחשבת כהתגרות מיותרת שעלולה לגרום להתלקחות. 

מבחינת העיתוי, אין ספק שהיה צריך לנטרל את המנהרות בהקדם האפשרי בגלל הסיכון לדליפה, וכתוצאה ממנה אפשרות מלכודים ומארבים על ידי חיזבאללה. ההופעה עצמה של נתניהו ושל איזנקוט נועדה להרתיע וגם לחזק את נדבך הלגיטימציה הבינלאומית לכל פעולה עתידית נגד חיזבאללה. בעבר כבר היה מנהיגים, כמו אהוד ברק או גולדה מאיר, שלא ידעו להשתמש בכלים תקשורתיים ודיפלומטיים משולבים במאמץ צבאי - כדי למנוע מלחמה. 

אפשר להניח שגבאי התבטא בטון מזלזל על פי עצת אסטרטג כלשהו. ייתכן שלפעם הבאה כדאי לדוברי העבודה לנסות קו של אחריות לאומית: למשל לדבר אל הצד השני, אל נסראללה וסינוואר, ולהפגין שבנושאים "נפיצים" אין ממשלה ואופוזיציה. זה היה משתלם גם בסקרים.

קרב מצמוצים עם המלך 

עם מותו של בוש האב כדאי להיזכר בסחטנות הסעודית, שהיא זו שהביאה ליוזמה האמריקנית להקמת מדינה פלשתינית

"השגריר הסעודי זה 20 שנה (בנדר בן סולטאן) היה מורגל ביחסים אישיים בלתי רגילים עם הבית הלבן; הוא היה כה קרוב לאבי הנשיא, ג'ורג' ה. וו. בוש, עד שנחשב כמעט לבן משפחה", כך נפתחה כתבת תחקיר מדינית ב"ניו יורקר" במארס 2003 - אחת הכתבות הטובות ביותר בנושאים מדיניים שפורסמו אי פעם.

התיעוד מלפני 15 שנה חושף את המהפכים עוצרי הנשימה שעבר המזרח התיכון בכל התקופה שחלפה עד מותו בסוף השבוע שעבר של ג'ורג' בוש האב. בתקופתו, ובתקופת בנו, סעודיה היתה קרובה ביותר לארה"ב והפעילה לא פעם מערכת לחצים בלתי נסבלת לצורכי סחטנות. היום סעודיה כמעט בעלת ברית של ישראל, ומתחננת למעט יחס מצד הבית הלבן.

בנדר ומשפחת המלוכה הם שסחטו מבוש הבן את ההכרזה חסרת התקדים על הצורך בהקמת מדינה פלשתינית, ביוני 2002. כך זה התבצע לפי הדיווח ב"ניו יורקר": "קלינטון החשיב את (מאמצי השלום בין ישראל לאש"ף) אחרי שערוריית מוניקה לוינסקי כחלק מ'מסע הכפרה האישי שלו'".

הנשיא בוש הבן דיבר עם בנדר, הנסיך הסעודי שמלך אז בוושינגטון, והביע תמיהה לגבי יאסר ערפאת. "תסביר לי דבר אחד", הוא אמר, "אני לא מאמין שמישהו לא יצליח לסגור עסקה בין שני אנשים נואשים". הוא התכוון לנשיא קלינטון ולאהוד ברק. בנדר אמר שהסירוב של ערפאת בינואר 2001 הוא פשע נגד העם הפלשתיני, "אבל אסור להגיד את זה כי זה יפגע במטרה של הפלשתינים". 

כשנכנס ממשל בוש לחפיפה עם ממשל קלינטון היוצא, העביר מזכיר המדינה המיועד, קולין פאוול, מסר לבנדר שאותו עליו להעביר לערפאת: "מתווה קלינטון ייאכף על ידי ממשל בוש. לבנדר נראה שערפאת מקבל כמעט כל מה שרצה, ושממשל בוש יותר קשוח, הוא יתעקש ויתייצב מאחורי ההסכם".

מלבד מעורבותו הבעייתית של בוש האב בפרשת איראן־קונטראס, שגרמה לנזקים חמורים ביחסי ישראל־ארה"ב, הוא היה נצר למסורת של העוינות הרפובליקנית לישראל עוד מימי אייזנהאואר. "הנסיך בנדר אמר שבוש האב היה הפוליטיקאי האמריקני החשוב הראשון שהכיר שלא היתה לו העדפה אוטומטית לישראל", נכתב ב"ניו יורקר". "מההתחלה הוא מצא בבוש שותף לקידום המטרות הסעודיות". עולם שלם מפריד בין הרפובליקנים היום והנשיא טראמפ, לבין הרפובליקנים של ימי בוש.

הנקודה המעניינת זו התפנית האנטי־אמריקנית החמורה שביצעו הסעודים ככל שהתמשכה האינתיפאדה השנייה - נגד ממשל בוש. זה הגיע עד לאיום בניתוק היחסים עם ארה"ב, מה שהכניס את בכירי הממשל להלם. ב־29 באוגוסט 2001 (כשבועיים לפני מתקפת 11 בספטמבר), כתוצאה מהאיום הסעודי, הנשיא בוש הבן שלח איגרת פייסנית למלך הסעודי: "אני מאמין בתוקף שלפלשתינים עומדת זכות ההגדרה העצמית, ולחיות בשלום וביטחון במדינה משלהם במולדתם". 

זו התנסחות שאפילו קלינטון לא אימץ; קלינטון לא תמך אז בפומבי במדינה פלשתינית. בחודשים הבאים, בפגישות עם המלך ופגישות של בנדר שנכנס ויצא חופשי לאגף המשפחתי בבית הלבן, הסעודים הפעילו סחטנות רגשית על ידי כך שהיו שולפים לפתע תצלום או סרטון של אישה פלשתינית מושפלת, של ילד מוכה בידי חייל. 

בסופו של דבר הסעודים הציגו לבוש דרישה אולטימטיבית בנושא הפלשתיני, ובקיץ הבא, יוני 2002, הכריז הנשיא האמריקני פומבית על הסכמתו להקמת מדינה פלשתינית, ברוח האיגרת ששלח למלך ערב הסעודית.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו