לקראת נר ראשון של חנוכה החלטתי להכין ספינג'. מפה לשם נכנסתי לרשת להוריד מתכון, וכמו שקורה לא פעם, הצצתי בטוקבקים שבעקבותיו, אולי ייצא לי איזה טיפ של אלופים או פטנט חוסך קלוריות. אז הצצתי בתגובות ואללה יוסתור - כמעט עפתי לאחור מעוצמת הגזענות.
מתברר שכמות השמן שספינג' ממוצע עשוי לספוג היא כאין וכאפס לעומת השנאה, האהבה, הגזענות וההרהורים שמתכון תמים יכול לעורר. אז אני מתחיל מההתחלה ומספר לכם מעשה בספינג'.
• • •
באופן אישי, לא גדלתי על ספינג', כמו שלא גדלתי על מימונה וכמו שההורים שלי לא באמת קראו לי ג'קי. בבית הם קראו לי קובי ובשיחות עם המורים - יעקב. ליום שאחרי פסח קראנו איסרו חג ובחנוכה אכלנו סופגניות.
שאפנו להיות ישראלים כמו כולם ואכלנו סופגניות בנוסח הישראלי המוכר. מוגשות בתוך קרטון חינני, עם בבואה שמנונית שנשארת בקרטון הרבה אחרי שהסופגנייה נעלמת, ויש אומרים שהיא טעימה (ומזינה) בערך כמו הסופגנייה עצמה.
ספינג' אכלנו לפעמים אצל הסבתות ואצל הדודים דוברי הצרפתית, שאבא נהג לקרוא להם "המרוקאים האמיתיים של המשפחה", ושהיו גם אלה שפתחו שולחן מטורף במימונה וגרמו לנו קצת לקנא וקצת לחשוב "נו, באמת".
אני, אם כן, דור שני להשתכנזות. גדלתי לתוך התופעה הזאת, שהיא אחת המרתקות ביותר שהתרבות הישראלית ידעה. את פרשת בר המצווה שלי קראתי בנוסח האשכנזי, שהאמנתי, בעקבות הוריי, שהוא הנוסח הישראלי, כמו שסופגנייה, שניצל עם פתיתים ומרק עוף הם ישראליים.
את הגורמט הכסוף שסבתא הביאה לי באהבה לבר המצווה החביאו הוריי המבוהלים עמוק עמוק בבוידם, מאחורי הכלים של פסח. אבל כמו רוב בני המשתכנזים גם אני מרדתי במהלך המדהים ההוא, והשקעתי שנים בניסיון להמציא מחדש את המזרחי שמעולם לא הייתי.
בקיצור, לילדים שלי, שהדנ"א שלהם מגיע מכל העדות ומכל קצווי תבל, אני מכין ספינג' לכבוד החנוכה. למען האמת, הגדולים כבר מכינים איתי. אני מאושר לראות אותם מכניסים ידיים רטובות לתוך הבצק הדביק, מתקוטטים איתו עד שהוא מתרצה ומקבל צורה של גלגל, ואז משדלים אותו בעדינות לתוך השמן הרותח.
הם באמת עושים את זה נהדר. והם בעיקר עושים את זה בחוץ. בחצר. כי החלטנו שעם כל הכבוד לאותנטיות, לטגן אנחנו מטגנים רק בחצר, על הגזייה הקטנה של הטיולים. כך אפשר להבטיח:
א. שהבית לא ידיף ריחות של דוכן פלאפל בתחנה המרכזית.
ב. שנלך על מטוגן רק לפעמים, ורק כשיש באמת סיבה טובה. חנוכה, למשל, והניצחון המוחץ על אנטיוכוס, שמספיק להרהר בשמו כדי להבין שמדובר בנודניק בריאותני, סופר קלוריות מעצבן, שלא התקרב מימיו לחביתה לפני שהטריד אותה באמצעות נייר סופג.
בקיצור, החלטתי להכין ספינג'. מה פשוט מזה? רק מה, אני חייב מתכון. לא באמת גדלתי על זה, כמו שכבר ציינתי ביושר. מה לעשות? כך קרה שמצאתי את עצמי מעביר אצבעות על הסמארטפון בעקבות הערך "ספינג'". ערך שלפני 20 שנה היה נתקל בסירוב מוחלט של המערכת ובתגובה "אני לא יודע על מה אתה מדבר".
השבח לאל, אנחנו חיים בתקופה שונה, ומייד קפצו עלי כמה מתכונים. יותר ממחציתם שייכים לבוגרי תוכנית ריאליטי מן המסך הקטן. שהרי מה רציונלי יותר מלסמוך על מישהו שבישל לנגד עינינו מזון שאנחנו לא יכולים לטעום או להריח, אלא רק לעקוב אחרי המצמוצים התיאטרליים של הבוקששתר או האנסקית שבולסים ממנו? אבל אני לא חי בעבר ולכן הלכתי על מתכון של ההוא שניצח בעונה ההיא.
המרשם נראה סביר. כמה וריאציות יכולות להיות לבצק פשוט על בסיס קמח, שמרים ומים? ובכל זאת החלטתי להמר על התגובות, ושם זה קרה. הבנתי שנכון לעכשיו, כדי לגרור את הוויכוח הישראלי לתהומות של שנאה יוקדת, לא צריך להגיד "נתניהו", "תהליך שלום", "שחיתות" או "אופק מדיני". מספיק לומר "ספינג'".
הנה מקבץ פנינים: יאללה תחזרו למרוקו! תלכו כבר ותיקחו איתכם את (כאן משובצים שמות של פוליטיקאיות, ידוענים ואופירה אסייג). "אני לא מרוקאי ולא רוצה להיות מרוקאי" - פרש אחד את החשש שביס אחד עלול לחולל בו מטמורפוזה שבסופה ימצא את עצמו עובד אצל המלך. וכמובן, "מטבח מפגר. עני. חומרי גלם פרימיטיביים". כאילו אנחנו לא יודעים שמיטב היצירתיות בתולדות הבישול נבע ממחסור.
האמת? לא הייתי מופתע. זה טיבו של השיח הטוקבקיסטי. בעולם האמיתי כמעט אף אחד כבר לא מדבר כך. גם לא עם עצמו. אבל השפיץ של הטכנולוגיה משמש את התחתית של הזיבורית האנושית.
ובכל זאת, מאחורי המילים הללו קיימים אנשים, והם חיים בינינו כאן ועכשיו, למרות שלא שווה לבזבז עליהם ויכוח. אך פתאום, בהפוך על הפוך, גרמו לי אותם ספינג'ופובים אומללים להבין למה בכלל נמנעו ההורים שלי מלהזכיר בנוכחותי את המילה ספינג'. למה החביאו את הגורמט עמוק כל כך בבוידם. למה מחקו לעצמם את החי"ת והעי"ן. ולמה בכלל להשתכנז. ואם כבר מדברים על חנוכה, אז למה בכלל להתייוון.
פתאום הבנתי את הבהלה העתיקה. את התחושה, שהיום אני יודע שהיא לא מוצדקת, שאין שום דרך לנצח את חומת הבוז. כי אם פעם לימדו אותנו שאדם מתייוון, מתנצר, או משתכנז, מתוך תשוקה, היום אני חושש שברוב המקרים זה קורה מתוך פחד. וכמובן דאגה לילדים.
אני חושב שההורים שלי אפילו לא ידעו כמה המילים המתנשאות שהם שמעו פה ושם הן שום דבר מלבד "העתק - הדבק" של דברים שיהודים דוברי גרמנית הטיחו באוזניהם של יהודי פולין ואוקראינה שהגיעו אז לברלין, ועכשיו הם פה וממחזרים את העלבון הלאה על מי שהם יכולים. כמה כעסתי פעם על ההורים שלי. כמה למדתי להבין אותם.
• • •
בזמן האחרון היו כאן שתי חתונות שבהן צד אחד היה יהודי. למרות שקוונטין טרנטינו קצת יותר מפורסם מלוסי אהריש, נישואיה של לוסי לצחי הלוי עוררו הרבה יותר אנטגוניזם ורעש. ולא, זה לא מכיוון שטרנטינו יותר יהודי מלוסי או כי צחי יותר לוי מדניאלה. גם לא בגלל הילדים או ההלכה. הרעש היה כי לוסי היא ערבייה. שזה גם לא יהודי, וגם עדות המזרח.
• • •
לכבוד החג, ממש בתור דמי חנוכה, הגיעו לאוזנינו השמועות על כך שהאוניברסיטה העברית בירושלים שוקלת ששפת ההוראה בתארים מתקדמים תהיה אנגלית. אין לי הרבה מה להגיד למייקל ג'קסונים ששואפים להפוך את עורם, אך נזכרתי שהמלחמה על העברית בישראל לא היתה נגד האנגלית, אלא דווקא נגד הגרמנית.
שכבת המשכילים של אז האמינה, זמן קצר לפני כל מה שקרה, שגרמנית היא הכיוון. מאוחר יותר, בן־גוריון ובן־צבי החלו ללמוד טורקית, ואף יצאו ללימודי משפטים בטורקיה. מבחינתם, האימפריה העות'מאנית היתה אמורה לשלוט לנצח. בקיצור, למה לא ללכת ישר על סינית?
איור: אלירן הרושטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו