בפעם הראשונה שמאיה הצטרפה לאחת מהשיחות הרבות שאהרון קרוב מעביר לצעירים על סיפור חייו, היא התמלאה גאווה. זה היה לפני כשנה וחצי, קצת אחרי שהכירו, ואהרון דיבר בפני תלמידי כיתות ז'-ח' והוריהם בגוש עציון על הפציעה הקשה שלו במבצע עופרת יצוקה, לפני עשר שנים.
זו לא היתה הפעם הראשונה שבה היא שמעה אותו מדבר על צה"ל, על המדינה, על הפציעה הקשה והשיקום הארוך. אבל כשראתה אותו עומד מול הקהל הגדול, ליבה התרחב.
"שמעתי אותו מדבר מול המון אנשים, וזה עשה לי וואו", היא אומרת בהתפעמות. "אני מאוד גאה בו על היכולת הזו, לדבר ככה מול קהל גדול, ולהעביר את המסרים החשובים האלה של כוח, של התמודדות ואמונה, של בחירה ללכת עם האמת שלך. בכל פעם שאני שומעת אותו מעביר הרצאה כזאת, אני גאה בו מחדש".
אהרון עדיין נבוך כשהיא מתארת את תחושותיה. "בסך הכל רציתי להגיע הביתה בשלום", יחזור על המשפט השגור בפי גיבורים. אבל היכולת שלו לקום מההריסות, להתמודד עם שיקום פיזי ונפשי ארוך ולדבר על החשיבות שבגיוס לצבא שופכת עליו אור של הצלחה, של השראה, של גבורה, של ניצחון.
שנה וחצי אחרי שנפצע הוא ורעייתו דאז, צביה, הפכו להורים כשנולדה בתם הראשונה הודיה. אחריה נולדו גם עמיצור (7) ואיתן (4). לפני כשנתיים סיים קרוב את לימודי התואר הראשון בניהול משאבי אנוש וסוציולוגיה ארגונית באוניברסיטת אריאל. זה ארבע שנים שהוא מפעיל את תוכנית הבוגרים של מרכזי הנוער של ארגון OU (Orthodox Union) ישראל, המקיים פרויקטים חברתיים בקהילות יהודיות בחו"ל ובערי פריפריה בישראל. לפני כשנתיים התגרש, ולפני שלושה חודשים נישא בשנית. את אשתו מאיה (36) הכיר כשגרה בשכנות אליו בירושלים.
הוא מדבר מהר. רהוט. תנועות ידיים חפוזות, תיאטרליות, מבט ישיר וחיוך חם. פניו נעימות, ולמעט הצלקת וסימני עצמות הגולגולת בצידו השמאלי של המצח, כבר אין סימן פיזי לפגיעה האנושה שעבר ולעשרות הטיפולים והניתוחים. עם הפגיעה הנפשית, זו שצצה ללא התראה מוקדמת ומותירה אותו פתאום מבוהל וחסר שקט, הוא עדיין לומד להתמודד.
המטען התפוצץ מעל הראש
כשהתחיל מבצע עופרת יצוקה, קרוב (33) היה מפקד מחלקה בגדוד 890 של הצנחנים בדרגת סג"מ. בערב חמישי, 25 בדצמבר 2008, הוא עמד תחת החופה עם צביה. למחרת הודיע לו המ"פ שנכנסים לרצועה, ולאהרון היה ברור שהוא הולך עם החיילים שלו. "לא היה לי ספק שהם יכולים להסתדר בלעדיי, אבל גם לא היה לי ספק שאני לא יכול לתת להם לצאת ללחימה בזמן שאני חוגג את הנישואים שלי בבית".
ב־13 בינואר הוא נכנס עם הכוח לאחד הבתים באזור מחנה הפליטים א־שאטי. כשעלה לקומה השנייה והגיע לדלת של אחד החדרים, התפוצץ מטען חבלה מעל ראשו. הקשר שעמד לצידו, נחמיה רובין, עף למטה במדרגות, כשהוא פגוע בעיניו וסובל מכוויות קשות. קרוב נקבר בין ההריסות, כשהוא פצוע אנושות בראשו, בפניו ובידיו. הוא חולץ על ידי חיילי הכוח, טופל בשטח ופונה לבית החולים בילינסון, שם נאבקו הרופאים על חייו.
במשך כמה שבועות הוא שכב שם, מוקף בחבריו ובבני משפחתו. נע בין חוסר הכרה להכרה מעורפלת. עבר ניתוחים מצילי חיים בראשו, והועבר לשיקום בתל השומר.
ההתאוששות שלו היתה מדהימה. אחרי חצי שנה הוא הפתיע את רופאיו ועבר לשיקום יום, ואחרי שנתיים וחצי ו־11 ניתוחים, חזר לתפקוד כמעט מלא.
"כששכבתי בבילינסון אחרי הפציעה לא ידעתי מי המשפחה שלי. לא הייתי מסוגל לעשות דברים פשוטים כמו להתקלח או להתלבש. הייתי שם ולא הייתי שם.
"אבל אני כן זוכר את אחד הניתוחים, שבו החזירו לי חלק מעצם הגולגולת, אחרי שניסרו אותו החוצה כדי שיוכלו לטפל בפגיעת הראש שלי. אחרי שהסתובבתי במשך חצי שנה עם ראש לא שלם, פתאום הסתכלתי במראה והרגשתי שלם. הרגשתי וואו.
"אחרי שבועיים ראיתי כל מיני פצעים באזור של הניתוח, ונסעתי שוב לבילינסון. נאלצתי לנסוע בשבת, כמו שקרה לי לצערי הרבה פעמים, מסיבות רפואיות או מבצעיות.
"כשהגעתי לבילינסון הרופאים אבחנו שזה זיהום, הוציאו שוב את העצם ונתנו לי אנטיביוטיקה בעירוי במשך שלושה חודשים. זה כמעט שבר אותי. כבר הייתי מודע לדברים שאני עובר, ראיתי שאני מתקדם עם השיקום - ואז פתאום חזרתי אחורה, זה היה קשה. רק אחרי חצי שנה שמו לי עצם משוחזרת.
"אבא שלי, שלאורך כל השנים היה זה שנתן לי את הכוחות להמשיך, אמר לי שלא צריך להסתכל על חצי כוס מלאה או ריקה: צריך להבין שיש כוס, והיא מלאה תמיד. לפעמים יותר, לפעמים פחות, אבל היא תמיד מלאה.
"הוא התחיל לעבור איתי על הדברים הטובים שקורים. יש לי רגליים, יש לי ידיים, אני שומע, אני רואה, ומכאן אני רק יכול לצמוח עוד. עד היום זה מה שמנחה אותי. היכולת לראות שהכוס מלאה, ומשם למצוא את הכוח להמשיך".
בתקופת השיקום. אחרי שנתיים וחצי ו־11 ניתוחים, חזר לתפקוד כמעט מלא // צילום: רונן לידור
קולו נחלש כשהוא מזכיר את אביו. זאב קרוב, איש חינוך מוערך, שהיה עבור בנו דוגמה כל חייו ומשענת בימים הקשים של הפציעה, נפטר לפני כמעט שנה מסרטן, בגיל 59.
"המחלה התפשטה אצלו בכל הגוף. לפני שנה, ביום השנה התשיעי לפציעה שלי, חלה הידרדרות משמעותית במצב שלו ולקחנו אותו לאיכילוב. ישבתי לידו שם, החזקתי לו את היד, והוא כבר כמעט לא דיבר, אבל הסתכל עלי ואמר: 'אהרון, היום זה יום הפציעה שלך, ואיזה כיף שאתה כאן'. הוא כמובן לא התכוון 'איזה כיף שאנחנו בטיפול נמרץ', אלא לעצם העובדה שאני כאן, חי ובריא, כי הכל היה יכול להיות אחרת.
"מייד אחר כך הוא היה חייב להיכנס לניתוח חירום. אני, שעברתי כבר כמה ניתוחים בחיי, אמרתי לעצמי, בסדר, נכנסים לניתוח, יוצאים, מתעוררים, ויופי. אבל הרופאה אמרה שלא בטוח איך אבא ייצא מהניתוח, אז כדאי שנקרא לכל המשפחה. הוא יצא מהניתוח, החזיק עוד שבועיים, ונפטר.
"אבל דרך ההסתכלות שלו על החיים תישאר איתי תמיד. הוא לימד אותי המון. אני יודע שיש לו חלק ענק בזה שאני נמצא היום במקום שבו אני נמצא.
"ולא באמת חשבתי שאגיע למקום הזה. כשסיימתי את הלימודים, הייתי בהלם. הלימודים באו לי קשה מאוד, בכל זאת הייתי אחרי פגיעת ראש. במבחנים הוצאתי ציונים נמוכים, בהתחלה 50, ושוב 50, ואחר כך באו חברים מהלימודים ועזרו לי ללמוד. במכון פוירשטיין לימדו אותי ממש מההתחלה איך ללמוד, איך לזכור דברים לאורך זמן ואיך לחשוב אחרת. הבנתי שאני רוצה לסיים את התואר ולהגיע רחוק. והציונים התחילו לעלות".
הוא מרים את ידו הימנית, מתמתח כדי להגיע לנקודה דמיונית גבוהה מעל ראשו. "שם, במכון, נותנים לך נקודה לשאוף אליה. שואלים אותך איפה תהיה בעוד שנה. בעוד שנתיים. בעוד עשר שנים. מה אתה מתכנן ללמוד, איפה אתה מתכנן לגור. נותנים לך את היכולת להסתכל גבוה ולהגיד, לשם אני אגיע בסוף".
"עדיין לומד להתמודד"
הוא מתגורר עם מאיה ביישוב לשם שבמערב השומרון, בבית מוקף גינה גדולה. רוח נעימה נושבת בין ההרים ואדמת הסלעים, וממרפסת הבית נשקף כפר פלשתיני סמוך, ומאחוריו נוף הררי פתוח. אהרון מביט בנוף לעיתים קרובות, נוף פתוח של שלווה. גם הנישואים הטריים תופסים אצלו מקום של רוגע.
כשהקשר ביניהם הפך רציני, החליט לשתף את מאיה בכל הקשיים שעלולים לעלות בנוגע לפציעה ולהליך השיקום. "עברנו תהליך שלם של שיחות ארוכות. היה חשוב לי שהיא תדע כמה שיותר ממה שעובר עלי, שתכיר את הדברים שאני מתמודד איתם. לא רק דברים פיזיים, גם תחושות ורגשות. אני עצמי עדיין לומד איך להתמודד עם הכל, ומאיה תומכת בי מאוד".
כשאהרון מדבר על הילדים, הלב שלו נמס. לכל אחד שם עם משמעות, עם כוח, עם תקווה. "הודיה, הבכורה, נולדה לתוך השיקום הארוך. עמיצור מרמז על כוחו של עם ישראל. ואיתן, כשמו כן הוא. הם כל הזמן אומרים שאבא גיבור והגן על המדינה ועם ישראל, וגם מדברים על זה בבית הספר ובגן.
"אבל הודיה ועמיצור, הגדולים, אומרים שאין סיכוי שהם יהיו בצבא כמו אבא, כי אפשר להיפצע. מבחינתי ברור שהם צריכים להתגייס. מובן שכל אחד מהם יוכל לבחור מה הוא רוצה לעשות בצבא, ולא תהיה לי ברירה אלא לכבד את הרצון שלהם.
"אבל אני יכול להבין אותם. הם ילדים חכמים, הם רואים אותי יום יום, חווים אותי. הם יודעים שפציעה זה קשה, שהתמודדתי ואני עדיין מתמודד עם המון דברים. אני מסביר לכל אחד מהם מה קורה, בהתאם ליכולת ההבנה שלו. לא רואה צורך להסתיר מהם דברים".
הידיעה שילדיו פוחדים מהשירות הצבאי לא נותנת לו מנוח, כי אצלו הצבא הוא תמצית ההוויה הישראלית. כל שיחה שקשורה לצבא, ולשירות בצבא, עטופה בהילה של כבוד ובתחושת שייכות לעם, למדינה.
"כבר עשר שנים שאני מרגיש שקטעו לי את השירות הצבאי. הרי כל הזמן הזה רציתי להיות בצבא, הערכתי את הצבא, ראיתי את עצמי מתקדם בצבא. ופתאום הכל נקטע. אין יום שאני לא רוצה להיות חלק מהמערכת הזאת. אני מרגיש שעדיין לא השתחררתי. יודע להגיד איזה מג"ד משרת באיזו גזרה, עוקב אחרי כל שינוי וכל התפתחות".
אלמלא נפצעת, אתה חושב שהיית עדיין בצבא?
"אני לא יודע. אבל לפחות היתה לי האופציה לבחור".
הוא מוציא מארנקו את תעודת השחרור. סגן אהרון קרוב משוחרר בכבוד, נכתב שם. למבצע הוא יצא כסג"מ, ואת התעודה וההעלאה בדרגה קיבל ארבעה חודשים אחרי הפציעה, בטקס סיום מסלול של חייליו. הם קיבלו סיכת לוחם, והוא את תעודת השחרור.
לפני כשלוש שנים שנים חזר לשירות מילואים בחיל המודיעין. כמה ימים, אחת לכמה חודשים. "זה היה עבורי אחד הרגעים המרגשים ביותר", הוא מזדקף. "עצם העובדה שאני עולה על מדים, ולא משנה שזה זמני ושזה לא לקרבי, היה בשבילי הגשמת חלום.
"הכל בזכות האלוף הרצי הלוי (כיום מפקד פיקוד דרום). כשנפצעתי, הוא היה המח"ט שלי. הוא היה בא בכל סוף שבוע לבקר אותי. ומדובר במח"ט, בזמן מבצע, אדם עסוק. אבל היה חשוב לו לבקר אותי. כשהוא לא היה יכול לבוא, הוא היה מתקשר ומתנצל.
"הוא דאג לי כל השנים, וכשהיה ראש אמ"ן, הצליח לעזור לי לחזור למילואים. עד היום הוא בקשר איתי. אני חייב לו הרבה".
בשבועות האחרונים, כשהמתיחות בגבול רצועת עזה עלתה, אהרון החל לסבול מהתקפי חרדה. במהלך אחת משיחותינו הרבות שוגרו מאות טילים אל יישובי הדרום, ואהרון כיבה את ההתראות בסלולרי.
"לא שאני לא מתעדכן, אבל אני עושה את זה כשאני רוצה, כשאני מוכן, לא באמצע שיחה עם מישהו או טיפול או משהו אחר. ככה יש לי יותר שליטה על הרצון שלי להיחשף לנתונים. ברור שכשאני נכנס לזה, אני חייב לדעת כל פרט מכל מה שקורה".
גם המבצע החשאי שהסתבך בחאן יונס, שבו נהרג סא"ל מ', עורר אצלו התקף חרדה עמוק. "התקשרתי לכל מיני אנשים שאני מכיר מהשירות, לראות שזה לא הם. אירועים כאלה מכניסים אותי לפחד. פחד משתק. פחד מעוד מלחמה, מעוד הרוגים, מעוד פצועים. פחד כזה שלא מאפשר לי לעשות כלום, לפעמים אפילו לא לצאת מהמיטה". רעד קל עובר בכתפיו.
התקף אפילפטי בנסיעה
עד לפני שנתיים וחצי הוא לא חווה התקפים של פוסט־טראומה. ואז התחתן אחיו הצעיר, שהיה אז קצין בצנחנים, בדיוק כמוהו, "ובראש שלי עברה כל הזמן המחשבה שכל מה שקרה לי עומד לקרות לו עכשיו. עוד רגע יקראו לו לצבא, עוד רגע יהיה מבצע, תהיה מלחמה, הכל יתחיל מההתחלה.
"ופתאום אני לא יכול לישון בלילה ובודק כל הזמן שהוא בבית ושכולם בסדר, ומתקשר לבכירים שאני מכיר בצבא כדי לוודא שאין באמת מלחמה. מובן שלא קרה כלום, לא הזעיקו אותו בפתאומיות אחרי החופה, לא פרצה מלחמה, אף אחד לא נפצע. אבל הטריגר הזה, של חתונה בזמן השירות בצנחנים, החזיר אותי לאחור בבום.
"באותה תקופה גם עברתי התקף אפילפטי באמצע נסיעה. ההתקפים התחילו אצלי אחרי הפציעה, אבל במשך שנים הייתי מאוזן, ולא קרה כלום. כנראה כל הסטרס מסביב עורר גם את האפילפסיה, והתנגשתי ברכב שנסע לפניי.
"הנהג ראה אותי מפרכס, חייג למספר האחרון שחויג בטלפון שלי, וזו היתה אחותי. היא אמרה לו שאני פגוע ראש, ושעברתי כנראה התקף אפילפסיה. פינו אותי לבית החולים, ובינתיים התאוששתי. אחרי כמה בדיקות שחררו אותי".
הוא נושם עמוקות. "תמיד חשבתי שאני בסדר, כי ההרצאות שאני מעביר היו בשבילי סוג של טיפול, שבו אני מדבר על הקשיים שלי. אבל כאן הבנתי שאני צריך משהו מעבר. שאם אני לא אטפל בנפש שלי, אני אגיע למקום לא טוב.
"התקשרתי לפסיכיאטר שעובד עם נפגעי פוסט־טראומה, והתחלתי טיפול. לצערי, הבנתי שהמילואים זה כבר לא בשבילי.
"אין לי בעיה להגיד שאני הולך לפסיכיאטר. יש אנשים שבמשך שנים ילכו לפסיכיאטר ולא ידברו על זה. אני לא מתבייש להגיד שאני צריך עזרה, ויש לי פסיכולוג, ויש לי פסיכיאטר, והם עוזרים לי להתמודד עם כל מה שאני עובר.
"רק עכשיו אני מבין מה זאת פוסט־טראומה. מה זה שיש פעמים שאתה לא יכול לקום מהמיטה בגלל פחד ממלחמה. שכל דבר קטן מקפיץ אותך, כי לך תדע מה הולך לקרות בעוד רגע בעוטף עזה. אף פעם לא נלחצתי מדברים כמו שאני נלחץ עכשיו. הכל יותר פועם בי. יותר מסעיר. כל פיסת מידע על מבצע או על חייל שנפצע מחזירה אותי לאחור. לחרדות.
"במבצע צוק איתן ב־2014 חשבתי שאני רוצה לקחת חלק בלחימה. לא שהיתה אופציה כזאת, אבל רציתי לעשות משהו. אחרי שבוע וחצי היה לי קשה לזוז מהמיטה. הרגשתי שאני לא יכול לעשות כלום, שאני חסר אונים.
"הייתי חייב לנסוע לצפון לכמה ימים, כדי להירגע. לפעמים, כשהמצב ממש קשה, אני טס לחו"ל לכמה ימים כדי להתנתק. שום מקום לא מנתק אותך באמת, אבל אפשר למצוא רגעים של שקט, ואת זה אני מחפש".
להתקרב לצעירים דרך פיצה
לעיתים קרובות הוא מגיע לטיפולים בתל השומר. מקום לא פשוט עבור מי שבילה באותו מקום כמעט שלוש שנים בשיקום מפרך. כאן למד לאכול, לדבר, ללכת, ובעיקר להיזכר בכל הפעולות שידע לבצע עד הפציעה.
"זה לא פשוט. אתה עובר במסדרונות של בית החולים וליד בניין השיקום, ורואה מראות קשים של פצועים והמון חיילים, ופתאום יש התפרצות של פוסט־טראומה, ואתה מת מפחד. פחד שבכלל לא ידעת שקיים בך. הרי בסופו של דבר, מעולם לא סיימתי לגמרי להשתקם.
"אני חבר בכל מיני עמותות שעוזרות לפצועי צה"ל ומארגנות אירועים ומסעות. מאיה ואני באנו יחד לאחד האירועים, ודיברנו על זה שהחבר'ה האלה לא נראים פצועים. יש המון פצועים שנראים ממש בסדר חיצונית, אבל בפנים הם פגועים מאוד. חשוב שכולם יבינו את זה. שיום ההוקרה לפצועי צה"ל, שצוין השבוע, הוא בשביל אזרחי המדינה. יש יותר מ־70 אלף פצועי צה"ל, לא כולם עם פגיעה פיזית, וצריך לעמוד רגע ולהבין שגם אנחנו פה".
כחייל, לפני הפציעה. "המדים הם בשבילי חלום"
כבר ארבע שנים הוא עובד בארגון OU ישראל, המפעיל פרויקטים חברתיים רבים ומרכזי נוער בערי הפריפריה. במסגרת תפקידו כרכז תוכנית הבוגרים הוא מעביר שיחות והרצאות לילדים בני 17-18, מכוון אותם למכינה קדם־צבאית, לצבא או לשירות לאומי.
"אני פוגש שם צעירים מתיכונים דתיים וגם נוער מערי פריפריה, חלקם בכלל לא בתיכון, ומנסה להחדיר בהם מוטיבציה. מסביר להם שעכשיו זה הזמן שלהם להחליט מה הם עושים עם החיים שלהם. שהגיוס לצבא יכול להיות נקודה משמעותית עבורם, שדרכה הם יכולים להועיל לעצמם ולחברה.
"כשהתחלתי לעבוד בהדרכה, הלכתי לסניפים של הארגון בכל הארץ, כדי להבין עם איזו אוכלוסייה אני מתמודד. באחד היישובים בדרום פגשתי בחור צעיר, שאמר לי שהוא לא רוצה לדבר איתי. הצעתי לו שנשחק ביליארד, ואמרתי שאם הוא מפסיד, הוא מדבר איתי, ואם אני מפסיד - אני קונה פיצות לכולם.
"בכלל אין לי מושג איך משחקים ביליארד. אבל ידעתי שככה אני אצליח לקרב אותו אלי, גם אם אפסיד. מובן שהפסדתי, והזמנתי פיצות לכולם, אבל הצלחתי לפתח שיחה עם הבחור הזה. הוא סיפר לי שהוא לא ילך לצבא כי הוא צריך לפרנס את המשפחה, ואיך הוא עושה את זה? בהימורים.
"ואז אני נחנק לרגע ואומר לעצמי, וואו, אלו האנשים שאני הולך לעבוד איתם. אלו האנשים שאני הולך להרים. והבנתי שאני במקום הנכון. כי כשאני בא ומספר על כל הקשיים שעברתי, ועל כל הדרך הארוכה שעברתי, ועל זה שעדיין יש לי מוטיבציה ואמונה וכוח, אני מאמין שגם הם יכולים למצוא את הנקודה שנותנת להם כוח.
"וזה נכון לכל דבר בחיים. אם אתה רב עם בת הזוג, עם הילדים, עם הבוס בעבודה, צריך שיהיו לך את הכלים לדעת איך אתה מתגבר על כל הקשיים האלו, ומעלה את עצמך למעלה".
הוא מתגאה בכל אחד ואחד מהם. בנער מדימונה, שלא רצה להתגייס והיום משרת בקרבי ומרוצה מכל רגע, בחייל שסימס לו שהגיע ליחידה מובחרת רק בזכותו, ועוד ועוד בני נוער, שהיו בנקודות מועדות לפורענות ונמצאים כיום במסגרת צה"לית בזכותו.
במקביל, הוא שואף להרחיב את מרכזי הנוער גם לחיילים משוחררים. "הייתי רוצה ללוות אותם גם אחרי השחרור, לתת להם את הכלים להשתלב באזרחות בצורה טובה. למצוא עבודה, ללמוד, לתת להם את העוגן שיחזיק אותם במסגרת כלשהי.
"בשבוע שעבר פגשתי תיכוניסטים שאמרו לי שב־2008 הם היו בכיתה א', והם מעריצים אותי מסיפורים של המדריכים. אני לא רוצה שיעריצו אותי. לא ביקשתי להיות כזה. אני עשיתי ועושה את מה שאני חושב שמתאים ונכון לי בחיים. אבל כשראיתי שאני יכול להשפיע על אנשים לטובה, הבנתי את המשמעות של לספר את הסיפור שלי".
"אני כאן בזכותך"
קרוב מעביר הרצאות בתיכונים ובצבא על סיפורו האישי. "שיחות", הוא קורא להרצאות שלו, שבהן הוא מנסה להסביר איך עזב את ביתו יום אחרי החופה כדי להצטרף לחייליו שירדו לרצועה.
"היו לי שתי סיבות עיקריות לצאת עם החיילים שלי. הראשונה היא שמפקד תמיד הולך בראש. לא יכולתי להגיד ל־30 חיילים שהם ייצאו למלחמה בזמן שאני נשאר בבית. השנייה היא שידעתי שאני לא נלחם למען עצמי, אלא למען ההורים שלי, והאחים שלי, ותושבי שדרות ובאר שבע וקריית שמונה ותל אביב וירושלים.
"אלו המסרים שאני מעביר בשיחות עם חיילים. מפקד הולך בראש, ואתה נלחם פה למען אזרחי המדינה, ולא רק למען עצמך. אני נפצעתי, אבל העובדה שהלחימה שלי היתה למען משהו, נותנת לזה משמעות אחרת. יש בשירות גם עוצמה, ואמונה, משהו מעבר לדברים שאני עשיתי בשביל עצמי".
"כשסיימתי את הלימודים, הייתי בהלם. בכל זאת הייתי אחרי פגיעת ראש". קרוב // צילום: מרים צחי
בסיום אחת השיחות האחרונות שהעביר בקורס קצינים, הוא שאל אם יש למישהו שאלות. אחת הצוערות הרימה את ידה ואמרה: "אני כאן בזכותך".
"הרגליים שלי רעדו. היא הוציאה את הטלפון והראתה לי סיכום הרצאה שנתתי בעכו לפני כמה שנים, כשהיא היתה בתיכון. היה כתוב שם 'שלושה דברים שנותנים לי את הכוח להמשיך קדימה - הידיעה שיש לי את הכוח להתגבר, היכולת להסתכל על הכוס שתמיד מלאה, וההבנה שבצבא אנחנו משרתים את המדינה, לא את הנוחות שלנו או את עצמנו'.
"זה היה וואו מבחינתי. אני חושב שרק אז הבנתי שהדברים שלי יכולים להגיע למקומות הנכונים. שיש להם משמעות".
batchene@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו