ארגנטינה היתה עסוקה השבוע בדבר אחד ויחיד: ביטול משחק הגומלין בגמר גביע הליברטדורס, ליגת האלופות של דרום אמריקה, בין שתי היריבות הגדולות של בואנוס איירס - בוקה ג'וניורס וריבר פלייט. המשטרה המקומית הצליחה רק בקושי לבלום את המתקפה האלימה של אוהדי ריבר על האוטובוס של בוקה, ולא בלי נזק. שחקנים נפצעו מרסיסי זכוכית ומגז מדמיע ונזקקו לטיפול רפואי; באווירה שנוצרה לא היה אפשר לקיים את המשחק.
הדרמה הספורטיבית הזאת היתה המתאבן לדרמה הדיפלומטית שמתרגשת כעת על בירת ארגנטינה, שמארחת את פסגת מנהיגי ה־G20, המתיחות שהתפתחה בימים האחרונים בין רוסיה ואוקראינה סביב השליטה בנתיבי שיט הפכה במהירות למשבר בינלאומי שמאפיל על לוח הזמנים המתוכנן של הפסגה, שבשיאו ניצבים - כמו בימי המלחמה הקרה - נשיאי ארה"ב ורוסיה, שעתידים להיפגש בשולי הוועידה.
ספק אם הפגישה הזאת תשנה את המצב בגבול רוסיה־אוקראינה. יש שם יותר מדי אמוציות ויותר מדי פוליטיקה פנימית, שמנוצלת כעת בידי שני הצדדים (הרוסים תגברו כוחות, האוקראינים הכריזו על מצב חירום צבאי לחודש). פוטין גם לא ממש התרגש מהתמרון האווירי המשותף שערכו השבוע ארה"ב, צרפת ובריטניה, שאף הפעילה בו לראשונה מטוסי F-35 חמקנים שנועדו להעביר מסר ברור למוסקבה; מבחינתו מדובר במהלך נוסף במשחק שחמט מורכב שמתנהל על פני כל הגלובוס.
חיילים במהלך תרגיל // צילום: דובר צה"ל
שקט זמני במוקדים הנפיצים
לאירועים בבואנוס איירס תהיה השלכה גם על ישראל. ההתפתחות המואצת של הכלכלה הישראלית עוד לא מקרבת אותה למועדון של הגדולות, אבל מכיוון שהקשב בוועידה עבר מכלכלה לדיפלומטיה - או ליתר דיוק: לדיפלומטיה של כוח - העניינים לא יעצרו במזרח אירופה. על הפרק, גם אם בעקיפין, יהיה המזרח התיכון, על מאבקי הכוח וההשפעה בו שנעים כעת בכמה צירים במקביל: האמריקני־רוסי, הסוני־שיעי, הישראלי־ערבי.
עיקר העניין הישראלי הוא בנעשה בסוריה. הזירה הזאת, שהיתה בשנים האחרונות כאב הראש העיקרי של ישראל, קצת קפאה בשבועות האחרונים על שמריה. ייתכן שזה אפקט מצנן של הפלת המטוס הרוסי ב־17 בספטמבר; מאז התקרית הזאת מתנהגים כל הצדדים אחרת: ישראל תוקפת פחות, איראן מבריחה פחות, סוריה עסוקה בעיקר בשיקום. גם ההצהרות הבומבסטיות של רוסיה נראות שונה בשטח; סוללות S-300 שנפרסו בסוריה עוד לא הוכרזו כמבצעיות, ואין עדיין לוח זמנים להעברתן לשליטה סורית מלאה. אם מוסיפים לזה את ההשלכות המיידיות של הסנקציות האמריקניות על איראן - בדגש על צמצום הסיוע הכספי לחיזבאללה, שנתון במצוקה תזרימית קשה - מקבלים מגמה שונה מזאת שהכרנו, ועדיין - בעלת פוטנציאל נפיץ מאוד.
במציאות הזאת, שהשלכותיה נמתחות הרבה מעבר לסוריה, עסוקה ישראל בפעילות אינטנסיבית לרקום בריתות בינלאומיות ואזוריות שישנו את המאזן לטובתה. אפשר להניח שהפרסומים בארה"ב על המאמץ הישראלי הניכר (שהצליח) לצנן את כעסה של וושינגטון על יורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמאן - שגם הוא מככב בסוף השבוע הנוכחי בבואנוס איירס - בעקבות פרשת חיסול העיתונאי באיסטנבול, היה רק קצה הקרחון ביחסים בין שתי המדינות. אם מוסיפים לזה את הדיווחים על התחממות היחסים עם בחריין - בהמשך לביקור בעומאן - מקבלים מזרח תיכון חדש: נאיבי פחות מזה שבו דובר בעבר, אבל כזה שמושתת על שותפות אינטרסים חזקה - צבאית, כלכלית וטכנולוגית.
בראש המארג המורכב הזה, או מעליו, נמצאת ארה"ב. הנשיא טראמפ אמר השבוע ל"וושינגטון פוסט" כי הצבא האמריקני לא נסוג מסוריה בגלל ישראל. זאת אמירה מורכבת; יש בה צדדים טובים (הרמז הברור שוושינגטון ניצבת בגלוי מאחורי ישראל, מה שלא היה ברור לחלוטין עד כה בהקשר הסורי), וצדדים פחות טובים (ישראל תואשם מעתה באחריות לכל חייל אמריקני שייהרג במזרח התיכון), ובעיקר - היא לא מגלה את התמונה המלאה, משום שהאמריקנים נשארים באזור בעיקר בגללם, כחלק ממאבקם למניעת התפשטות איראן, לייצוב עיראק ומעל לכל - לשמירת המאזן מול הרוסים.
בהיבט הזה, למפגש טראמפ־פוטין בבואנוס איירס יש חשיבות גם בהקשר המזרח־תיכוני. החלום הישראלי הגלוי הוא לעסקה גלובלית מורכבת, שבמסגרתה יוקלו הסנקציות שהוטלו על רוסיה בעקבות סיפוח חצי האי קרים ב־2014 בתמורה לדחיקתה של איראן מסוריה ומלבנון. ספק אם זה יקרה, בוודאי שלא מיידית, אבל בשורה התחתונה, צירופה של ארה"ב למשוואה הוא חדשות טובות לישראל: במאמץ למנוע התלקחות בצפון הוא מאותת לסביבה שהיא לא לבדה במערכה.
הרשת החמה
הקשב הביטחוני שנדד גם לצפון כיסה על העצבנות שמלווה את שתי הזירות הפלשתיניות - בעזה וביו"ש. בשבועות האחרונים יש עלייה הדרגתית, איטית אמנם אך מטרידה, בהיקף האלימות בשטחים. מאז ראשית השנה היו כ־900 פיגועים (מהם כ־50 משמעותיים), שבהם נרצחו 10 ישראלים ו־55 נפצעו; רוב הפיגועים בוצעו אמנם בידי בודדים, אולם חשיפת תשתית החמאס בחברון שתכננה לבצע פיגועים המוניים במקומות הומי אדם בישראל מלמדת כי במקביל למאמציו להרגיע את הרצועה, מנסה הארגון להבעיר את הגדה.
במערכת הביטחון עוקבים אחר המגמות האלה בדאגה. השנתיים האחרונות הוכיחו אמנם שלתושבי יו"ש יש מעט מאוד אנרגיות לטרור ואלימות בהיקף נרחב, אבל השטח רווי נפצים מסוכנים: הדיבור המתמיד על סוף עידן אבו מאזן וסימני השאלה סביב יורשו; הפינוי הצפוי של חאן אל־אחמר; והעלייה המדאיגה - שעליה דיווחה השבוע לילך שובל ב"ישראל היום" - באלימות ובטרור שמבוצעים בידי יהודים.
בהקשר הזה, עסוק השב"כ במרוץ מקביל להשלים שתי פרשיות שעדיין מתקתקות בשטח: לכידתו של המחבל שביצע ב־7 באוקטובר את הפיגוע באזור התעשייה ברקן שבו נרצחו שני ישראלים, ופענוח הפיגוע שבו נרצחה אישה פלשתינית ב־13 באוקטובר בשומרון מאבנים שיודו לרכבה.
את שני האירועים האלה מנהל שב"כ באופן שונה. הראשון, בגלוי, ללכידת המחבל מברקן - מאמץ שנכשל עד כה; בשנים האחרונות לא זכור שמחבל בפרופיל כל כך גבוה הצליח להסתתר משך זמן כל כך ארוך. השני, בחשאי, ללכידת מיידי האבנים - ככל הנראה יהודים; לקח הפיגוע בכפר דומא, שבו נשרפה למוות משפחת דוואבשה, לימד את הארגון שרצוי להגיע לשלב המעצרים כשכל הראיות כבר בידיו, כדי להימנע מהצורך בחקירה שנויה במחלוקת בהמשך.
הקשב המוגבר ביו"ש הוא גם תולדה של השקט בעזה. אחרי חודשים אינטנסיביים, ששיאם ביממה וחצי של לחימה באמצע החודש, נרשמים שבועות שקטים מאוד בדרום. אין כמעט עפיפונים ובלונים, החיכוכים היומיומיים על הגדר פסקו, אין יותר הפגנות בימי שני ופרובוקציות ליליות, וגם העימותים האלימים של ימי שישי נראים אחרת - אמנם לא בדיוק תהלוכות צופים, אבל פחות שדה קרב מבעבר.
זה לא אומר דבר על ההמשך. עזה עדיין נצורה, רעבה, נואשת, ובהיעדר פתרון רחב תחזור שוב לנקודת ההתחלה - ולאלימות. בינתיים בוחרת הנהגתה, במודע, בנתיב הרגיעה; בימים הקרובים אמור לעבור שוב כסף קטארי לרצועה, היקף החשמל שולש, והשיחות עם המתווכים מתקדמות. הדרך עוד רצופת מוקשים (סוגיית גופות החיילים ושני האזרחים שמוחזקים בעזה היא דוגמה אחת), אבל נדמה שהצדדים עושים כעת מאמץ כן לבסס את השקט.
אסור להקיש מכך שהצרות מהרצועה נגמרו. לא רק כי כלום לא נפתר בבעיות היסוד של הרצועה, וגם לא רק על רקע מאמצי חמאס להבעיר במקביל את יו"ש; מעל הכל מרחף המבצע המיוחד שכשל ב־11 בנובמבר, שחמאס משקיע מאמץ כביר בפענוחו גם לטובת הבנה של מה שאירע וגם כדי להביך את ישראל.
זה מאמץ שחלקו גלוי וחלקו העיקרי סמוי. בחלק הגלוי מפרסם חמאס תמונות ומידע, כולל ניסיונות לעקוף את הצנזורה ואת האמברגו־מרצון שהטילו על עצמם כלי התקשורת ואזרחי ישראל; כך, למשל, הושתלו תמונות ומידע בידי חמאס בתגובות על פוסטים וציוצים שמפרסמים כתבים ישראלים בפייסבוק ובטוויטר. גם השימוש בפרופילים פיקטיביים שמקים חמאס הוגבר, במטרה כפולה: ללמוד ולהשפיע.
ישראל משקיעה מנגד מאמץ כביר, חסר תקדים כמעט, בניסיון לצמצם את הנזק. לפרשה הזאת, שעל רקע פרסום התמונות בשבוע שעבר הזכירה לרבים את פרשת חיסולו של מחמוד אל־מבחוח בדובאי ב־2010, יש פוטנציאל נפיץ בהרבה מקודמתה. האתגר כעת הוא לא רק למנוע חשיפת אנשים, אלא גם חשיפת שיטות. זה גם הרקע למינויה של ועדת ניצן אלון, שאמורה לקחת את המבצע ולהקיש ממנו על ההמשך: מאחר שהמזרח התיכון לא ישתנה, וישראל תידרש להמשיך ולפעול גם בדרכים חשאיות ומתוחכמות, נחוצה הבנה של מה שקרה כדי להחליט מה לעשות בהמשך.
בגלל רגישותה של הפעולה, והשלכותיה הנרחבות, מתבצע המאמץ הזה בדלתיים סגורות, תוך שיתוף פעולה של כל הגורמים מכלל הארגונים (כולל רבים שגויסו למילואים). מתישהו עלול העניין לפרוץ החוצה, ולא רק כי חמאס ימשיך לטפטף מידע; כאשר התחקירים והבדיקות יגיעו לתפקודם של אנשים, ולהחלטות שהתקבלו, יעלו שאלות שיטלטלו לא רק את היחידה שפעלה אלא את המטכ"ל ואת מערכת הביטחון כולה.
נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ ונשיא רוסיה ולדימיר פוטין // צילום: AFP
מחיוכים לכאב ראש
תפוח האדמה הלוהט הזה מונח כעת לפתחו של שר הביטחון החדש - ראש הממשלה נתניהו. אפשר להניח שהוא עלה גם בשיחות שקיים השבוע נתניהו עם שרי ביטחון ורמטכ"לים מהעבר, ובוודאי במגעיו השוטפים עם צמרת מערכת הביטחון בהווה. ייתכן מאוד שיש לו קשר, גם אם עקיף, להחלטה החריגה להאריך את כהונת הרמטכ"ל איזנקוט בשבועיים, עד 15 בינואר.
בינתיים נראה שנתניהו נהנה כשר הביטחון: מפתה כמעט לומר שהוא נהנה יותר מאשר כראש הממשלה. זה ניבט מהתמונות מביקורו באימון לילי השבוע של חטיבת הקומנדו או מגיוס השריון בבקו"ם. בשניהם הוא התקבל באהבה שרחוקה מהציניות שמלווה יום־יום את העולם הפוליטי.
נתניהו ותיק ומנוסה מספיק כדי לדעת שאין טוב בלי רע. לצד ההנאות הקטנות שמעניק תפקיד שר הביטחון (המסוקים, הז'קט והתפאורה של חיילים שמצטלמת נפלא), יש בו גם סיכון לא פשוט, בטח כאשר מי שמחזיק בו הוא גם ראש הממשלה: למציאות המזרח־תיכונית הסבוכה יש פוטנציאל מתמיד להפוך את החיוכים לכאבי ראש.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו