בשבועיים האחרונים, מאז הצטמקה הקואליציה ל־61 מנדטים, הזדרזו גורמים מבית ומחוץ להספיד אותה ולהכריז עליה כמי שחיה על זמן שאול. אחרי שבשבוע שעבר לא הצליחה הממשלה להשיג רוב בהצבעת אי אמון וכבר השבוע להוריד מסדר היום שני חוקי דגל: הנאמנות בתרבות וחוק הגיוס, היה נדמה שהעסק המקרטע הזה יסתיים במהרה בהכרזה על בחירות מוקדמות.
לא רק באופוזיציה, אלא גם מתוך הממשלה כבר החלו עם ההספדים. השר משה כחלון לא רק שהעריך שהבחירות יהיו בקרוב, אלא גם פעל אקטיבית לקצר את ימי הממשלה כשהודיע על מתן חופש הצבעה לחברי כולנו. הסוף כבר היה נראה קרוב. עד שהגיע יום רביעי. אחריו התמונה כבר נראית מעט אחרת.
ימי רביעי בכנסת הם ימים קריטיים לממשלה חפצת חיים. רביעי זה היום שבו סדר יומה של מליאת הכנסת מלא וגדוש בחקיקה פרטית של האופוזיציה. עלות תקציבית של יום כזה, במקרה דמיוני שכל החוקים היו עוברים בו, עשוי להגיע לעשרות, ואולי אף מאות מיליוני שקלים. ממשלה שלא צולחת את ימי רביעי בכנסת זו ממשלה לא מתפקדת. ואחת דינה: הליכה לבחירות. אבל יום רביעי עבר ללא שום תבוסה לממשלה. מבחינת נתניהו, אין ראיה טובה מכך שהקואליציה יציבה מספיק כדי לעבוד איתה עד למועד הבחירות המקורי, או לכל הפחות עד לסוף המושב הנוכחי.
לא מעט מוקשים ניסו חברי האופוזיציה לטמון בסדר היום של יום רביעי. הצעת חוק להעלאת קצבאות הקשישים, קיצור שבוע העבודה ועוד. כל חוק כזה הוא בשורה עבור מיליונים, וכר פורה להפרת משמעת קואליציונית מצד ח"כים בודדים שינסו לעשות קופה נאה במציאות שבה כל קול קובע. זה לא קרה. למרות גיוס החירום של האופוזיציה, הצעות החוק נפלו בזו אחר זו.
השר יריב לוין, שליחו המיוחד של נתניהו לתחזוקים פוליטיים מורכבים, העריך השבוע כי למרות הערכותיהם של משה כחלון ונפתלי בנט, אפשר בהחלט להחזיק לפחות עד סוף המושב. לדבריו, הסרת חוק הנאמנות בתרבות מסדר היום לא מעידה על מפלה או חוסר תפקוד. גם את חוק הלאום לקח שנים להעביר. זה נכון שבקואליציית 61 צריך לספור כל קול, אבל כבר ראינו בעבר מצבים שבהם ממשלה נאלצה לשאת ולתת עם ח"כים בודדים כדי להשיג רוב. כך גם יהיה עכשיו. זה סיזיפי, זה לא קל, אבל בהחלט אפשרי, הוא אומר.
יש מהלכים פוליטיים שסביר שייצאו לפועל רק אחרי ההכרזה על ההליכה לבחירות. בין התרחישים הצפויים הממתינים לאותו רגע: כניסתו של אהוד ברק לפוליטיקה במסגרת מפלגת העבודה, הכרזתה הרשמית של אורלי לוי על ריצה עצמאית, דרישה אולטימטיבית של דגל התורה לייצוג עודף בסיעת יהדות התורה ועוד.
בונה על רוב. לוין
הכחשות על הקרח
אחת החידות הלא פתורות בשלב זה אופפת את כוונותיו הפוליטיות של בני גנץ. האפשרויות נעות בין הקמת מפלגה עצמאית לבין חבירה למפלגת העבודה, לבין שילוב של השניים - כלומר הקמת מפלגה לצורך מיזוג אפשרי. יתר האפשרויות: חבירה ליאיר לפיד או לליכוד, נמצאות על השולחן אם כי בסבירות נמוכה בהרבה.
לפני כחודש, כשהתפרסם דיווח כאילו גנץ עשוי לחבור לליכוד, הוציאו בלשכת נתניהו תגובה שטורקת על העניין את הדלת. תהום אידיאולוגית פעורה בין גנץ לנתניהו, היתה הלשון. ההתכתשות האחרונה בין גנץ למירי רגב, ששבה ותקפה אותו על "נאום הכלניות" ההזוי שנשא במהלך מבצע צוק איתן, היא רק עוד דוגמה לכך שדלת הכניסה לליכוד נראית סגורה ומסוגרת עבור גנץ, אם בכלל היתה לו אי פעם מחשבה או רצון להגיע דווקא לשם, מה שלא נראה סביר בשום מצב.
אבל למרות זאת, הצליחה הפגישה השבוע בין גנץ ונתניהו שוב להצית את הדמיון ולהציף פעם נוספת את תרחיש החבירה דווקא לליכוד. גם הפעם טרחה לשכת נתניהו לצנן את ההתלהבות והודיעה כי מדובר במפגשים שגרתיים בין שר הביטחון החדש לרמטכ"לים ושרי ביטחון לשעבר - פגישות שבהן נוכח מתחילתן ועד סופן המזכיר הצבאי. אבל הספקולציות יימשכו. מצד הפוליטיקאים זה לא משנה הרבה, הרי עד שיוכרזו הבחירות אף אחד כבר לא יזכור מי הכחיש מה, מתי ובאיזה הקשר. אלה הכחשות על הקרח.
ההצלחה של בני גנץ, כפי שמשתקפת בכל הסקרים האחרונים, היא בעיקר תעודת עניות למחנה השמאל. המשך ישיר לבחירה באבי גבאי כמועמד לראשות הממשלה בפריימריז במפלגת העבודה. במחנה שפעם ידע לייצר מנהיגים, מדינאים ומצביאים, מחפש היום בעיקר נכסים אלקטורליים רגעיים.
גנץ הרי עוד בקושי פתח את הפה. אפשר אולי לנחש את דעותיו הפוליטיות. כשניסה לדבר בנושאים לא צבאיים בעודו במדים יצאו לו מהפה בעיקר שטויות. אבל הנהירה אחריו בעיצומה. על פי הסקרים, גנץ עוקף בסיבוב את המחנה הציוני של גבאי וציפי לבני, וממצב את עצמו או כמועמד שיוביל את מחנה השמאל בראשות מפלגה עצמאית, או בעמדת מיקוח יוצאת דופן במו"מ עם גבאי על חבירה לעבודה. השאלה הגדולה מה יקרה כשיתחיל לפתוח את הפה.
מציאות בלתי נסבלת
מצב האלימות בתוך המשפחה הגיע בזמן האחרון לנקודת שפל. לפי גורמים ממשלתיים, המצב גרוע ובמגמת החרפה. לחברי הכנסת, בפרט לחברות הכנסת, ומתוכן בעיקר אלה שרואות את עצמן חברתיות ורגישות לעוולות חברתיות, היתה הזדמנות פז להעלות את הסוגיה לסדר היום ביוזמה להקמת ועדת חקירה פרלמנטרית שיזמו סיעות האופוזיציה.
זו לא החקירה, כמו האפשרות להציף את הנושא. לייצר סביבו כותרות. לרכז נתונים, לדרוש תקציבים והפניית משאבים. ועדה כזאת היתה יכולה לנער את המערכת בדיוק במקומות שבהם היא צריכה ניעור. כי בראש ובראשונה לא מדובר פה על כסף, אלא על תשומת לב. על אכיפה וחינוך. דברים שכמעט לא קיימים היום.
יותר מכל הפתיעה ההפתעה של נתניהו. הביקור שלו ושל רעייתו במעון לנשים השבוע נתן הצצה קטנה לניתוק של ראש הממשלה מהנושא. זה אמנם הסתיים בהקמת ועדת שרים מיוחדת בראשותו, אולם צרמה פליאתו של נתניהו בשידור חי נוכח הממצאים שהוצגו בפניו.
לזכותו ייאמר שהתעשתותו היתה מהירה. לוועדת השרים החדשה בראשותו יש סיכוי סביר להביא לשינוי המצב, ולהפניית המשאבים הדרושים להפחתה משמעותית של האלימות בין בני זוג, ובין הורים לילדים. השרה לשוויון חברתי, שספגה לא מעט אש על התנגדותה לוועדת החקירה הפרלמנטרית, הסבירה כי היא עומדת מאחורי החלטתה. "עד היום הוקמו שלוש ועדות חקירה לנושא חטופי תימן", היא אומרת, "לא אחת. שלוש. מה יצא מהן? כלום. דווקא ועדה בכנסת שעובדת עכשיו הצליחה כבר להביא לכמה הישגים בתחום. אני מאמינה שלא היה צורך לתמוך בהקמת ועדת חקירה שיזמה האופוזיציה, וכן מאמינה שוועדת השרים שהקים נתניהו היא בעלת סיכוי משמעותי לסייע למצב".
לדבריה, יש בעיה קשה של אכיפה. זה אגב היה הנושא שעליו התרעם נתניהו במהלך ביקורו השבוע. יש בעיה נוספת, משפטית. המציאות שבה נשים מוכות צריכות ללכת למעון סגור, ואילו הבעלים המכים מסתובבים חופשי בחוץ, היא מציאות בלתי נסבלת.
גמליאל מדברת גם על אלימות כלכלית, נושא שטרם הוצף עדיין. כבר שנתיים שהיא ואיילת שקד מנסות לקדם חוק שיטפל במצב שבו נשים מאבדות את כספן לאחר שבעליהן מושכים באופן קבוע את הכספים מהחשבון המשותף ונעלמים. "גם זו אלימות", אומרת גמליאל.
שלום לא רק עם אויבים
חידוש היחסים עם צ'אד אינו נוגע רק במדינה האפריקנית, אלא בשינוי תפיסה. לא אצלם, אצלנו. במשך עשרות שנים התקבעה התפיסה האחת והיחידה שאין בלתה, ולפיה מצבה הבינלאומי של ישראל ישתפר אך ורק אם נניע את המו"מ בינינו לערביי יו"ש - שם קוד לוויתורים על חבלי ארץ. והנה פלא. מצבנו לא רק שמשתפר, אלא משתפר עד מאוד, וזאת אחרי עשור שלם נטול מו"מ והידברות מדינית כלשהי.
הנתק בין ירושלים לרמאללה כמעט מוחלט, אולם העולם הערבי, הגדול, המרוחק, לא מתרשם ומחפש את קרבתנו. זה אומר ששלום לא חייבים לעשות עם אויבים, כפי שפמפמו לנו בחוגי העבודה ומרצ בעשורים האחרונים, אלא אפשר לעשות אותו עם האדישים. עם כל אלה שמשיקולים אינטרסנטיים, כלכליים ואחרים, מעדיפים את ישראל על פני השלטון הרעוע במוקטעה. והם רבים מאוד מתברר.
מצבה המדיני המשתפר של ישראל בעולם הגיע לידי ביטוי בקרב מדינות העולם הערבי הרחב, אולם לא נעצר שם. ברזיל, צ'כיה ומדינות נוספות הן רק דוגמאות. ההערכה היא כי בקרוב מאוד ייפלו שדודות לרגלינו מדינות נוספות בעולם הערבי ובדרום ובמרכז אמריקה.
התנועה האוונגליסטית, שצימחה את מנהיג ברזיל, הגבירה בשנים האחרונות מאוד את אחיזתה בארה"ב ובדרום אמריקה והגיעה אפילו לסין. על אף האמונה הדתית היוקדת שתמיכה בלתי מסויגת בישראל היא חלק ממנה, הבורות במקומות אלה - כצפוי ממקומות מרוחקים ומנותקים יחסית - חוגגת.
מתברר שמיליוני מאמינים אוונגליסטים יהיו די אדישים לדרישה ערבית מישראל לסגת מ"הגדה המערבית", אולם יעמדו על הרגליים האחוריות נוכח דרישה דומה לסגת מ"יהודה ושומרון". ברור להם שזו אדמה יהודית שאינה ניתנת לחלוקה ומסירה. והראיות לכך במכביר בתנ"ך. מה גדולה תדהמתם כשמתברר להם שהגדה המערבית ויהודה ושומרון הם למעשה אותו דבר.
מי שדואג להסביר להם, ובכלל לחזק את הקשר בינם לישראל, היא בעיקר המועצה האזורית שומרון, בראשות יוסי דגן. כבר כמה שנים שדגן לקח על עצמו לרכז את פעילות ההסברה העיקרית באזור, ולהצלחתו אין עוררין. רק השבוע הגיעה משלחת של 15 עיתונאים מברזיל לביקור ביהודה ושומרון, נוכח ההתעניינות הגוברת בנושא של כלי התקשורת במדינה מאז הודעת הנשיא הנבחר על העברת השגרירות לירושלים.
השינוי לטובת ישראל לא נעצר בברזיל ובגואטמלה. סימנים ראשוניים מעודדים להרמת ראשם של האוונגליסטים מתחילים גם בארגנטינה, ובעיקר במקסיקו. עוד מוקדם לנבא את המגמות, אולם בלשכת קשרי החוץ של מועצת השומרון, האוטוריטה החשובה בנושא היום בארץ, מקסיקו עומדת לקראת מהפך פרו־ישראלי משמעותי.
לא ברור באיזה אופן זה יתרחש, אולם בשבוע הבא שוב יועברו 15 מיליון דולר מקטאר לשלטון חמאס בעזה בחסות ישראל.
הבושה עלינו
ביום ראשון יישבו על במה אחת בכנס ארגון הישראלים בפלורידה, הוריו של הדר גולדין שגופתו עדיין מוחזקת בידי ארגון הטרור בעזה, יחד עם הוריו של טיילור פורס, הצעיר היהודי־אמריקני שנרצח בפיגוע ביפו לפני שנתיים וחצי.
בשנתיים האחרונות הצליחו בני משפחתו של פורס להעביר חוק בקונגרס לקיזוז כספי משכורות מחבלים. על פי החוק, כל דולר שישמש את אבו מאזן וחבורתו לתשלום עבור משפחות מחבלים, שממשיכות לקבל משכורות על רצח יהודים, יקוזז מכספי הסיוע האמריקני המועבר לרמאללה.
מנגד, כל יוזמה של משפחת גולדין, יחד עם משפחת שאול, להתנות העברת כספים לעזה, לצמצם את תנאי המחבלים בכלא, להציב את שחרור הגופות כתנאי לכל עסקה ושיפור חיי ערביי הרצועה, וכאלה היו לא מעט, עלתה בתוהו. על אותה במה יישבו בני משפחות שכולות שאחת, זו שהתמודדה מול השלטונות האמריקניים, הצליחה ובגדול. והשנייה, זו שעמדה מול הפוליטיקאים בישראל, נכשלה כישלון חרוץ. והבושה עלינו. √
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו