לא מפחדים

הוא לופת בבטן או מחליק במורד הגרון. מחלחל לאט־לאט או אוחז בפראות. משתק. הפחד, אם תרצו, הוא החיים עצמם. ברגש הזה, הקולקטיבי והאישי, מטפלים שני המאיירים פייר קליינהאוז ושמעון אנגל, בוגרי המחלקה לתקשורת חזותית באקדמיה לאמנות ולעיצוב בצלאל, במסגרת התערוכה "הפחד עצמו" (אוצרת: אורית ברגמן, מרצה במחלקה) שתיפתח היום, 16 בנובמבר, כחלק מאירועי שבוע האיור בתל אביב.

הם מגיעים מרקעים שונים בתכלית. קליינהאוז (32) גדל בקיבוץ מעברות שבעמק חפר, חי אורח חיים חילוני ומתגורר היום עם בת זוגו ובתו בכפר יונה. אנגל (34) גדל בבית דתי אדוק ("חרדי־לאומי שכזה") במושב מירון שבגליל, למד בישיבה התיכונית במצפה יריחו ולאחר מכן בישיבת תורת החיים בנווה דקלים שבגוש קטיף ("בשיא האינתיפאדה השנייה, פצמ"רים קבועים וכל הכיף הזה", הוא אומר בטון סרקסטי) ומתגורר בשנים האחרונות עם אשתו וארבעת ילדיו בהתנחלות תקוע, שבה למד בישיבה הגבוהה. 

אם מאמינים לקלישאות, בין השניים הללו היה אמור לשרור פחד גדול. "התערוכה שלנו מונעת מהשוני הזה", הם אומרים, "ומהווה הזדמנות לשמוע על הפחדים של הישראלים ב־2018 דרך נקודות מבט שונות שלא מתחייבות לאידיאולוגיה או למגזר פוליטי אחד, מתוך תקווה שכשנדבר על הפחדים שלנו ונקשיב לפחדים של האחר, נוכל להנמיך מעט את עוצמת הלהבות". 

כשמעמיקים במקורות האהבה לאיור של השניים, מגלים שלא חשוב אם אתה ילד קיבוצניק או דתי - כולם אוהבים את טינטין. "אני גיליתי את עניין הקומיקס כילד, בספרייה הציבורית של מרום הגליל, ומה שהיה לנו בשנים ההן הם ספרים וחוברות של אסטריקס וטינטין, שהיו בעצם הבסיס שלי", מספר אנגל, "מכיתה ג', כל מה שעשיתי בשיעורים היה לשבת ולצייר. המורים ראו שזה לא מפריע לי בלימודים והניחו לי, ומאז לא הנחתי את העיפרון מהיד, כולל שיעורים של רבנים בישיבות, מגדלי שמירה בקו ושעת המקלחות של הילדים".

גם קליינהאוז תמיד אהב קומיקס. "אמא שלי בלגית במקור, אז היו לנו בבית את כל ספרי טינטין, וזה בטוח השפיע עלי. יותר מאוחר, כנער, התאהבתי במנגה ובאנימה יפנית, וזה מה שהוביל אותי בסופו של דבר ללכת ללמוד בבצלאל. רק שם הבנתי שזה יכול להפוך להיות מקצוע לגיטימי שאפשר לעבוד בו".

קתרזיס בשחור־לבן

העבודות בתערוכה חזקות ובועטות. כולן בצבעי שחור, לבן ואדום ומציגות דימויים אלימים וקשים לצפייה כמו דם, סכינים, גולגולות ועיניים שטופות שנאה. "השחור והלבן מייצגים במובן מסוים את הפילוג שקיים במדינה", הם מפרשים. "אין אפור, אתה איתי או נגדי, וזו תוצאה ברורה של פחד מהשונה. האדום מסמל דם, כעס, אלימות הנובעים מתוך פחד וחוסר רצון להקשיב לשונה".

למה בחרתם דווקא בפחד כנושא התערוכה? 

אנגל: "בתקופה האחרונה הרושם שלי הוא שאנשים הפסיקו להקשיב או אפילו לנסות לדבר. כולם בטוחים שהם יודעים הכל על האחר וישר שופכים מהמקלדת את המסקנות שלהם. כמי שחי בתפר שבין העולמות, אני רואה את זה בכל מיני כיוונים של המציאות. הרעש וכמות הצעקות מכאיבים לי במיוחד. נראה לי שטיפול בפחדים העמוקים הללו, ההתעסקות איתם והוצאתם לאור, יכול לשחרר משהו בלחץ הזה".

קליינהאוז: "אני חושב שכשאנחנו מדברים על הפחדים שלנו, זה שם אותנו בעמדה פגיעה והפגיעות הזו מייצרת הזדהות. יש גם משהו טיפולי בהתעסקות ובהתמודדות עם הפחדים שלנו, אפילו אם רק מדברים עליהם והם לא באמת נעלמים, ואני חושב שיש בזה תועלת".

בחודשים שלפני התערוכה ביקשו השניים מאנשים שונים לכתוב על הפחדים שלהם. הם קיבלו טקסטים קצרים במגוון נושאים; הפחד ממצב המלחמה האינסופי עם אויבינו; הפחד מכך שיום אחד נוכל להסתובב ברחוב רק בלבוש צנוע עקב תקיפות החרדים; הפחד של הדתיים מפירוק המשפחה המסורתית על ידי קהילת הלהט"ב וגורמים חילוניים אחרים; או הפחד מאלימות ומבריונות באינטרנט וברשתות החברתיות.

"אחד הפחדים שהגיעו אלי דיבר על כך שהמדינאים לא רוצים לקבל הכרעה לגבי יהודה ושומרון", מספר אנגל, "כמתנחל, שכבר פונה ממקום מגורים אחד, יש בי תמיד את הפחד הזה, שיום אחד באים ואומרים לך 'יאללה, עכשיו אתה עף מפה וזהו'. לכן לקחתי את הפחד הזה, שאגב גם אצלי וגם אצל הכותב הוא היה די מתון, יותר חשש שכזה, והקצנתי אותו. באיור 'הפקרות', 'המבוגר האחראי' נראה מרושע והאנשים נזרקים לאבדון. רציתי לקחת את נקודת הפחד הזו ולנפח אותה, לתת פה ומקום לזה שלא משנה מי אתה או מאיפה אתה, זה לא כיף שזורקים אותך ושומטים את הקרקע מתחת לרגליך".

לקליינהאוז הגיע פחד אחר, שלו נתן ביטוי ביצירה ""מוות ומסים". "דיברתי עם חבר שמנהל עסק עצמאי ונאבק להרים את הראש", הוא מספר, "הוא אמר שבתור עסק עצמאי הוא מרגיש כ'מיץ של הזבל' וסיפר על מע"מ ומס הכנסה הלוחצים ועל זה שאין ימי מחלה וחופשות, הכל יקר, אי אפשר לגדול וזה רק נהיה יותר ויותר קשה. כעצמאי בעצמי, התחברתי לפחד הזה והוא הוביל אותי לאיור שבו היה לי חשוב להציג את האזרח הקטן שתקוע בסבך הביורוקרטיה. זה הזכיר לי גם את הציטוט המפורסם של בנג'מין פרנקלין, שבתרגום חופשי שלי אומר 'יש רק שני דברים בטוחים בחיים האלה - מוות ומסים'". 

האפשרות לצעוק פחות

עם הצבעים העזים, הדם, הגולגולות והסכינים, אי אפשר שלא לתהות אם השניים משיגים דווקא את המטרה ההפוכה והאיורים האלימים שלהם דווקא מגבירים את הפחדים. "אני לא חושב שבסוף התערוכה נפחד פחות, אבל אני מקווה שיהיה מעניין למבקרים לראות פחדים שאולי מנוגדים לתפיסה ולדעות שלהם", אומר קליינהאוז, "אולי זה יגרום להם לחשוב קצת על הצד השני. להקשיב, להסתקרן, לצעוק פחות".

לדברי אנגל, "יש משהו בפחד, שכשהוא בפנים ובשקט הוא לא לגמרי ברור. אתה עצמך לא 'רואה' אותו, אלא הוא משהו מעורפל שמקנן ומציק. כמאיירים שמפרשים את הפחדים הללו, בחרנו לקחת אותם לקצה. להרים מראה ולומר - זה מה שאתה מרגיש. אני חושב שכשבן אדם נותן לפחד שלו פה וקול מצד אחד, ומצד שני מוכן לשמוע את הפחד של מישהו אחר, יש אפשרות לשיחה ולהיפתחות. אם אני יודע מה מבעית אותך, אני יכול להרגיע אותך שזה ממש לא מה שאתה חושב. אני מקווה שלמרות שהאיורים (והטקסטים) אכן מפחידים, הם דווקא יעוררו היכרות עם הצד הקשה של מי שחי איתך ואולי אפילו יובילו לקצת פיוס". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו