זה היה באחד הסבבים הקודמים. יצא לי להשתתף בדיון אולפן. ההסדרה בדיוק התחילה לתפוס גובה תקשורתי. בסוף, כשיצאנו החוצה להמתין למונית, דיברתי עם דמות בכירה בתקשורת. שנינו החזקנו ניקוטין ביד. היא אמרה שהיא חושבת רק על עמודי השער של העיתונים הגדולים במקרה של מלחמה. היא לא מסוגלת לעמוד יותר במסגרות השחורות; היא לא מסוגלת לחשוב עוד על שורות התמונות שיופיעו יום־יום מתחת לכותרת הראשית השחורה־אדומה: כל הבחורים הצעירים.
היא משקפת מצב פסיכולוגי של שכבה שלמה בחברה הישראלית. השכבה הזאת כמעט והתמוטטה ביום שני השבוע, כאשר כל הארץ רעשה בעקבות ההסתבכות של כוח צה"ל בעזה, ומותו בקרב של סא"ל מ'. עמיתה של אותה עיתונאית בכירה היא היום פוליטיקאית בכירה.
אז מה יש כאן? מצד אחד, פייסנות קיצונית הנמסה אל תוך התבוסתנות; ומשלימה אותה הפוליטיזציה הדוהרת, המעניקה רוח גבית תעמולתית לאויב. הציבור הזה ששולט בדיון הציבורי מוכן לראות שחור בדרום, ושאחרים ישמעו "אדום". הוא מוכן שאימהות וילדיהן ירוצו כמו עכברים מורעלים למקלטים או למרחבים ממוגנים. הוא מוכן שחייהם של אלפי אזרחים יהיו תחת איום ביטחוני תמידי, ובלבד שלא לראות אדום ושחור בכותרות העיתונים.
את תוצאות האשליה של הפסקת האש ביום שלישי נראה היום. האם יישמר השקט, או שאינתיפאדת הגדר תוביל לתחילת הסבב הבא? אחד מחוקי הברזל של המזרח התיכון, לפי תומס פרידמן שלמד את הנושא בשנים שבהן ישב בביירות, הוא שהפסקת האש שאתה מדווח עליה הערב תופר עוד לפני שתצא לפועל. פרידמן למד היטב את לקחי מלחמת האזרחים בלבנון. זה היה הנוהל. בתפר העזתי־ישראלי זה יכול לקחת יומיים או שבוע.
עם כל הביקורת על ההנהגה הצבאית והמדינית בסבב האחרון, צריך לזכור שראש הממשלה והרמטכ"ל פועלים ברוח "הסנדק"; יש יעדים מכריעים, בעלי חשיבות גורלית למדינה, ועד שלא בשלו התנאים המדיניים לטיפול בהם - אסור ליפול במלכודות שחמומי מוח עשויים לעיתים ליפול לתוכן. כשאומרים "המתיחות בצפון", זאת האמת. בעצרת האו"ם האחרונה גרם ראש הממשלה לדאגה עמוקה בקרב ראשי ההתאחדות הלבנונית לכדורגל, ששמעו לראשונה על בסיסי הטילים של חיזבאללה מתחת לאצטדיון בביירות ובסביבתו.
לכן, למרות הביקורת על כמה פאשלות מבצעיות בפתיחת הסבב האחרון, יש שאלה איך למדוד את תפקוד ההנהגה הצבאית. אם המטרה היא לגרום לחמאס ולג'יהאד האסלאמי נזק מקסימלי בלי לחצות את הסף, אז צה"ל פעל כמצופה מצבא מקצועי ביותר, בהתחשב בכך שהסבב התחיל מתקלה מבצעית ישראלית. אבל אם רוצים לפתור את המטרד הטרוריסטי של חמאס תוך כדי הורדת המבט מהיעדים העיקריים בצפון, אז צה"ל פעל בעוצמה נמוכה מדי ולא מצא את נוסחת הפלא שתכאיב להנהגת המחבלים.
מול השליטה המנהיגותית הנדירה שמגלה נתניהו, עומדים מועמדים אחרים. כולם ברמה נמוכה בהרבה מזו שלו. ליברמן חזר על תרגיל ההתפטרות כמו ברגע מכריע קודם, אי אז בתחילת צוק איתן. הוא בחר להעניק ניצחון מאוחר לחמאס, וכנראה אינו ראוי כנראה למנהיגות לאומית; נפתלי בנט כשר הביטחון אינו בשל ואולי מסוכן.
והאופוזיציונר הראשי, אהוד ברק, מסוכן עד טירוף: למרות התדמית המקצוענית, מדובר קודם כל בחלטוריסט חסר אחריות ומרושל ללא תקנה. רשימת כישלונותיו מדברת בעד עצמה. מאז צאלים ב' ועד ההשתלטות הכושלת על המרמרה ב־2010, דרכו זרועה בתאונות עבודה לאומיות.
ליברמן הוא קורבן של הכרזותיו הביטחוניות בעבר: בעת הזאת לא ניתן לבזבז את מיטב המשאבים הצבאיים והמדיניים על רצועת עזה. הוא גם לא הצליח לסגל את הנוסחה הניצית הקיצונית שלו בעניין חמאס לתנאים הנוכחיים. נוכחותו היתה טובה לצבא במשך תקופה מסוימת: הוא הביא גישה ביקורתית שנחוצה לצה"ל כדי לנער את המוכנות של כוחות היבשה. אבל באופן מפתיע, שר הביטחון התגלה כחסר סמכות. הוא לא הבין את הקו שהובילו נתניהו ואיזנקוט בסוריה, בלבנון וגם בעזה, והוא מראה שהוא מעדיף שיקול פוליטי על ביטחון לאומי.
זה מה שמעניק לנתניהו את היתרון הבלתי ניתן לגישור על פני מתחרים כמו ברק או לפיד. על אף תחושת הכישלון בסבב הנוכחי, מספיק שלפיד פותח את הפה או שברק מצייץ בטוויטר כדי להבין שעזה פירושה לא רק מלחמת אין־ברירה, אלא גם מנהיג של אין־ברירה. ישראל מתכוננת ליום סגריר: רוסיה הפכה שוב לאיום כמו ב־1970 וב־1982. יגיע הרגע שבו תיאלץ להתמודד עם סוללות ה־S-300 בסוריה, נוסף על יעדים חשובים נוספים.
כרגע אהוד ברק הוא תזכורת מהבהבת בצבע אדום למה שעלול לגרום לקריסה מנהיגותית. הוא התמוטט בשלוש התרחשויות: איומיו הריקים שלא מומשו בתחילת האינתיפאדה, במוצאי יום הכיפורים, שאותו סימן ברק כאולטימטום; הפקרת הפצוע מדחת יוסף שדימם למוות; והלינץ' ברמאללה, שזכה לתגובה מוחצת בדמות ירי מסוקים אל חלונות ריקים. בהמשך קיים ברק מו"מ תחת אש בטאבה, שמאמצי ה"הסדרה" של היום מתחילים לקבל צורה דומה לשלו. אז יצא שלמה בן־עמי מהמלון ופירט את ההתקדמות המדהימה לשלום, ובמקביל יצא דחלאן לעיתונאים והפטיר: "חארטה בארטה".
אנשי הביטחון המסכל
עדותו של תנ"צ גיא ניר בכנסת מדאיגה מאוד. היא מבהירה מדוע צריך לקרוא את סיכומי המשטרה בפרשת הצוללות בחוסר אמון, אבל חשוב לזכור שהמשטרה לא היתה יכולה לעשות זאת לבדה
השבוע היה מי שהשתמש בביטוי "לזעזע את אמות הסיפים", אבל לא בהקשר הנכון. תת־ניצב גיא ניר, ששירת כראש חטיבת המודיעין במשטרת ישראל, העיד בתחילת השבוע בוועדת הפנים של הכנסת. הוא קבע נחרצות כי "פרשת גל הירש חמורה. נפל דבר בישראל. סוכל מפכ"ל". נריץ שלושה שבועות לאחור: המפכ"ל רוני אלשיך המסיים את תפקידו משגר פתאום חומרים ליועץ המשפטי לממשלה, מתוך כוונה לסכל את מינויו של משה אדרי למפכ"ל הבא. בעדותו קבע תנ"צ ניר כי סוכל גם מינויו של ניצב יורם הלוי למפכ"ל הבא, אם כי באופן שונה מעט: "לפני שלוש שנים בלהב התקיימה פגישה רשמית, ושם נאמר בלי שום בושה וחשש שיורם הלוי לא יהיה למפכ"ל.
גיא ניר, השבוע בכנסת // צילום: יהודה פרץ
"השיטה הזאת עובדת כבר שנים והיא מצליחה", המשיך ניר. "הסיכול של יורם הלוי בסיבוב הזה והקודם, אותם אנשים עושים את זה. הם יושבים במקומות הכי רגישים בלהב 433, ויש להם כלים. יש מידע על נבחרי ציבור ששמור במשטרה, וראיתי איך יוצרים מאזן אימה. ראיתי איך שולפים מידע".
צמרת המשטרה לא היתה מסוגלת לעשות זאת לבדה. היא מצליחה בגלל שיתוף הפעולה של גורמים בתקשורת ובמערכת המשפט. יורם הלוי הוא הקצין הבכיר היחיד במערכת הביטחון שמילא את תפקידו כמפקד מחוז ירושלים בהצטיינות; ראה השקט והנורמליזציה בירושלים, דווקא בשנת העברת השגרירות האמריקנית, לעומת הבעירה בעזה. אי קידום קצין כמוהו מעביר מסר שלילי ביותר. למה? כי המערכת המשטרתית הצליחה ללחוץ בתקשורת על כפתור נתניהו/שרה נתניהו.
לכן צריך לקרוא את סיכומי המשטרה לגבי פרשת הצוללות בחוסר אמון. עד לפני כשנתיים היה ידוע שעסקת כלי השיט להגנת המים הכלכליים הוקפאה, וכמעט טורפדה, מפני שהקנצלרית מרקל הפכה אותה לבת ערובה של התהליך המדיני מול הפלשתינים. עד שירדה מזה, וחזרה למדיניות המסורתית שבמסגרתה גרמניה מפרידה בין צורכי הביטחון של ישראל לבין נושאים מדיניים שנויים במחלוקת. נראה שהחוקרים ירדו מהעניין הזה בגלל שקיבלו תשובות משכנעות.
מה עושים? מזיזים את אותו קשקוש של "הסרת חסמים" בתחום המדיני לרכש צוללת מספר שש. כזכור, הצוללת השישית סוכמה עוד בימי אהוד ברק כשר הביטחון, ומי שהתחיל להזיז אותה ב־2009 היה עוזי ארד בפגישתו הראשונה עם יועץ הקנצלרית כריסטוף הויזגן. החשד שמעלה גיא ניר מעניק יתר אמינות לכך שבצמרת המשטרה חיפשו דרכים להחליש את עמדת ראש הממשלה, על ידי סיכול ממוקד של שליחו ואיש אמונו יצחק מולכו. עם קצת עזרה מידידים בתקשורת, נרשמה הצלחה: מולכו בחוץ, אם כי לא מריח ליזול.
סרט חייו
מתוך ערפילי הקופסאות החלודות יצא "הצד האחר של הרוח", סרט של אורסון וולס שלא הושלם במשך יותר מ־40 שנה. יותר מהכל, מרגישים בו את האהבה לוולס, לקולנוע עצמו ולתקופה
אורסון וולס הוא אחד מאותם אנשים ששמם הוא מעין שם נרדף לקולנוע עצמו. הוא מיתוס ענק, יותר גדול מגודאר, וגם מהיצ'קוק. השם הגדול הזה חי בגלל סרטו הראשון "האזרח קיין", שאותו עשה בגיל 26. 33 שנה לאחר מותו, יוצא שוב סרט של אורסון וולס. זהו "הצד האחר של הרוח", שגם במקרה שלו נוצר מיתוס ענק, שתפח במשך יותר מ־40 שנה (שמעתי על הסרט לראשונה עוד בתחילת 1977).
לפני שבוע וחצי עלה הסרט בנטפליקס. לפני כן הוקרן בפסטיבל ניו יורק לקולנוע. שני גורמים אחראים לכך שהסרט נשאר באוויר ובסוף יצא: הבמאי פיטר בוגדנוביץ', וחברת נטפליקס עצמה, שבעזרת ההון שלה התירה פלונטרים חוקיים וכספיים שעיכבו את השלמת ההפקה במשך שנים ארוכות.
לפי מיטב זיכרוני, כשאורסון וולס שיווק בצפון־מזרח ארה"ב את סרטו "ז' זה זיוף", הוא מכר לעיתונאים סיפור שלפיו חלק גדול מחומר הגלם המצולם של "הצד האחר..." עלה באש בדליקה בבית כלשהו בספרד. כך שעצם העובדה שסרט נוסף של אורסון וולס נולד פתאום, מערפילי הקופסאות החלודות של החומר המצולם, מעוררת התרגשות.
מדובר בסרט עלילתי על במאי, התפור לפי דמותו של וולס, ביום חייו האחרון. מי שמגלם אותו הוא במאי גדול נוסף, ג'ון יוסטון בעל קול־הגחלים־בגרון. צילומי הסרט התחילו בקיץ 1970. למעשה, מדובר בתיעוד של תקופה: שנות ה־70 כפי שחיו אותן אוהבי הקולנוע, ופיטר בוגדנוביץ' בראשם. בתחילת אותה תקופה הוא היה ההבטחה הגדולה של הקולנוע, עם סרטו "הצגת הקולנוע האחרונה". מאז סוף שנות ה־60 היה אחד האנשים הקרובים לוולס, והוא גם מופיע בסרט כשחקן המגלם... במאי צעיר.
וולס היה מוקף סטודנטים לקולנוע ומעריצים שונים. יש בסרט מבט אל קולנוע העתיד, בעיבוד של אורסון וולס לסרט של פליני; ויש גם נוכחות מסיבית של העבר בדמותם של כוכבים נשכחים כמו לילי פלמר, שעונה לשאלה "מה קרה שעזבת את אוסטריה?" - "מה קרה? היטלר קרה". במרכז הסרט, כיוצרת וכוכבת, נמצאת האמנית אויה קודר, שהיתה המוזה של אורסון וולס ב־15 השנים האחרונות לחייו. היא כנראה גם ישבה על פחיות הפילם של הסרט כמו על דינרי זהב, והיתה גורם מעכב לאורך שנים.
נראה שוולס לא הצליח לפתור לעצמו את חידת הסרט. הוליווד מיוצגת בדמותו של מפיק שמתבקש לתת את התקציב לסרט־בתוך־סרט. אומרים שזה דומה מדי למפיק העל רוברט אוונס, ולכן וולס כהרגלו הצליח להרגיז את הסביבה והכשיל את עצמו. מה שעולה מהסרט בגרסת בוגדנוביץ' הוא האהבה לוולס עצמו, לקולנוע ולתקופה שבה נעשה. וים ונדרס עשה משהו דומה עם ניקולס ריי בסרט "ברק על המים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו