ראש הממשלה היה צריך לדעת שזה עומד להתרחש. ליברמן הוא הרי פורש סדרתי. כמעט מעולם לא השלים תפקיד. כמעט מעולם לא שמר אמונים. הפעם תקע את סכינו לא רק בליכוד, אלא גם, ואולי בעיקר, בחבריו החרדים. כפי שנהג בתחילת הקדנציה הנוכחית, כשבחר לא להצטרף לממשלת הימין ולהישאר באופוזיציה, כך גם כעת מוכיח ליברמן שכרעי תרנגולת יציבות יותר מהצבעה לישראל ביתנו.
תאוות הנקם וסכסוכיו האישיים מובילים אותו למחוזות רחוקים הפורצים את גדרי הרציונליזם, ועשויים בפעם הבאה גם להביא להפלת שלטון הימין. עבור תפקיד ליברמן יצטרף לגוש חוסם של השמאל בלי להניד עפעף. אם יש לנתניהו בעיה בהתפטרותו של ליברמן השבוע היא לא סיום דרכה של הקדנציה הנוכחית, אלא סימן השאלה הגדול המרחף מעתה על זו הבאה.
המהלך האחרון בעזה, שקשה להגדיר אותו כפעולה או מבצע, יותר נכון חידלון ואוזלת יד, היה מהלך מביש והסתיים בטון צורמני בעיני חלקים רבים בציבור. המחיר שישלם נתניהו על הובלת המהלך הזה, כמו גם שאר שותפיו בקבינט ובממשלה, עדיין לא ידוע, אולם נקודות פוליטיות בקרב קהל מצביעיהם בוודאי לא נוספו להם פה. כשליברמן החליט לקום ולפרוש, ידע בדיוק מה הוא עושה. הרי גם כך זו שנת בחירות.
במקרה שהיה נשאר בתפקיד, היה הופך מהר מאוד לשק החבטות של הימין במערכת הבחירות הקרובה, תהיה אשר תהיה. לכן העדיף להקדים רפואה למכה ולהצטרף לתוקפים ולחובטים. כך עשה גם לקראת מערכת בחירות 2015. וכך גם במערכת הבחירות של 2009. פורש סדרתי.
מפלגתו של ליברמן מקרטעת. בשנתיים האחרונות מגרדת רק במעט את אחוז החסימה מלמעלה. העלאת אחוז החסימה שיזם כדי לנסות לפגוע בסיעות הערביות, עוד עשויה לקבור אותו. מאז ועד היום ליברמן הוא איש בעיקר של חששות ופחדים. חייו חיי לחץ תמידיים. טבעי כשמדובר באיש פוליטי שרואה את כל מעשי ידיו עומדים לטבוע בים בבחירות הקרובות.
המעשה שעשה השבוע היה האופציה היחידה כמעט שעמדה לרשותו. דקה אחרי שהסתיימה ישיבת הקבינט ביום שלישי, החלו סכיניו של נפתלי בנט להתקדם לעברו שוב במהירות. אילו היה נשאר, העליהום עליו היה רק מתגבר. לבנט היו מצטרפים שרי הליכוד, בהוראה ישירה של נתניהו או בלעדיה. תושבי הדרום המאוכזבים לא היו נותנים לו מנוח. לכן התפטרותו מתפקיד שר הביטחון היא לא יותר ממשימת הדחה בתוכנית הישרדות. הישרדותה של ישראל ביתנו יצירת כפיו. הישרדותו שלו האישית כשחקן במגרש הפוליטי.
לכן הרשה לעצמו לכופף מעט את האמת כדי להשיג את מטרתו. במסיבת העיתונאים בכנסת - הציג עצמו כלוחם צדק שקרס תחת המערכת, שלא אפשרה לו להגשים את תוכניותיו. גם אם זה נכון, אולי מבלי משים הפך את עצמו לאחת משתיים: מנהל כושל, או גולם מוחלט. בניגוד למשרדי ממשלה אחרים, שר הביטחון על פי החוק הוא בעל בית מוחלט על מערכת הביטחון.
אהוד ברק, למשל, ידע לנצל סמכויות אלה היטב. גם בוגי יעלון ושאול מופז. לזכותו של ליברמן ייאמר שהוא לא זה ולא זה. פשוט כי הדברים שאמר במסיבת העיתונאים לא התרחשו במציאות כפי שתיאר אותם. ליברמן לא באמת התנגד למהלכים שעליהם דיבר, מקסימום הביע הסתייגות או ביקש לבחון חלופות. גם בישיבת הקבינט האחרונה ליברמן לא הביע כל התנגדות להפסקת האש המעליבה המוצעת, והצביע בעדה. לא רק הוא אגב. גם נפתלי בנט ואיילת שקד. רבים הציעו הצעות, תבעו דרישות להמשך, אולם ברגע האמת - יישרו קו.
בשנתיים האחרונות סופג ליברמן אש צולבת על מדיניות חיבוק הידיים שהוביל בזירת הדרום, בניגוד קיצוני להתבטאויותיו טרם כניסתו לתפקיד. לא היו ראיון או הופעה ציבורית שבהם לא נשאל מדוע איסמעיל הנייה עוד חי. ומדוע שלטון חמאס ניצב על תילו במלוא הדרו. ליברמן לא האשים את הצבא או את נתניהו, אלא הסביר בפה מלא שמדיניותו השתנתה. שהפלת שלטון חמאס מבחינתו תגיע על ידי מרי אזרחי ולא בפעולה צה"לית. שחיסול הנייה ייעשה לא על ידי מטוסינו אלא בידי הפיכה עממית. כך לא נשמע מי שמתנגד למדיניות שאותה ניסה להוביל. מי שמתנגד למדיניות חידלון לא הופך את עצמו לדובר הראשי שלה.
מתקפה או הבלגה
הסכין שנעץ ליברמן בגבם של החרדים חד וכואב יותר מהסכין שהפנה כלפי נתניהו. במשך חודשים הולכים ישראל ביתנו, ש"ס ודגל התורה יד ביד כדי להמליך את משה ליאון לראשות עיריית ירושלים. כדי להוציא את המהלך לפועל נאלצו דגל וש"ס לכרות גט כריתות עם הצלע השלישית במעגל החרדי - אגודת ישראל, הפלג החסידי, להותיר את מועמדם יוסי דייטש להתבוסס במועמדות חסרת סיכוי, וללכת עם ליאון בכל הכוח.
השבוע זה הוכיח את עצמו, ליאון נבחר בקולות החרדים והתמנה לראש העיר. ליברמן, דרעי וגפני יצאו המנצחים הגדולים. חלק מסיבוב הניצחון היה צריך לכלול את העברת חוק הגיוס, על אפם וחמתם של החסידים בראשות יעקב ליצמן. דרעי וגפני רצו להכניס שינויים קטנים לפני העברת החוק. ליצמן והחסידים רצו שינויים גדולים יותר. עד הבחירות בירושלים ליצמן נתן את הטון. כשהודיע בסוף המושב הקודם שיהדות התורה תפרוש אם החוק יעבור - כולם נאלצו ליישר קו.
אולם אחרי הבחירות הכל התהפך. דרעי וגפני כבר לא סופרים את ליצמן וגחמותיו. יחד עם ליברמן היו צריכים לתפור את החוק החוצה את החברה הישראלית כבר עשרות שנים. אבל ליברמן ברח, והותיר את דרעי וגפני המומים ונבוכים.
הבחירות שעומדות כעת לפתחו של נתניהו אינן מבשרות טוב לראש הממשלה. פחות מְשַׁנֶּה אם הכנסת הנוכחית תוציא את ימיה, אלא איך יוכל להרכיב את הממשלה הבאה.
הקואליציה הנוכחית מונה 61 ח"כים ללא ישראל ביתנו. ח"כ אחד פחות והלכה הממשלה. יש גוש חוסם. ליברמן עשוי להצטרף אליו. קולות ימניים של ה"בייס" הפוליטי המשותף עשויים למצוא את עצמם משרתים אג'נדת שמאל וממליכים את יאיר לפיד או אבי גבאי לראשות הממשלה.
גם מספר המנדטים של הליכוד לא משחק פה תפקיד. לא ראש המפלגה הגדולה מתמנה אוטומטית אלא מי שהשיג קואליציה. ב־2009 היתה קדימה בראשות ציפי לבני המפלגה הגדולה. אבל לנתניהו היתה קואליציית ימין של 65 ח"כים. גם ב־2013 היתה לו קואליציה מן המוכן, וכך גם כאמור בבחירות האחרונות ב־2015. אולם כעת, עם נטישתו של ליברמן, מי יכול להבטיח שתהיה לו כזאת גם אחרי בחירות 2019.
נתניהו יצטרך להחליט אם לצאת למתקפה רבתי נגד ליברמן בניסיון להדביק אותו למחנה השמאל, או להבליג ולהשאיר את אופציית השותפות ביניהם פתוחה. אם יחליט ללכת לאפשרות הראשונה, עליו לעשות זאת עם שותף־יריב אחר בממשלה: יו"ר הבית היהודי השר נפתלי בנט.
הנטייה הראשונה של נתניהו היא לשתות פעם נוספת את המנדטים של הבית היהודי ולהעבירם לליכוד, אולם המצב החדש עשוי לגרור מחשבה אחרת: שדווקא בחיבור לבנט רבה התועלת על הנזק. נתניהו לא סומך על יו"ר הבית היהודי. כמו כן, העניין האישי ביניהם תמיד יעמוד לרועץ ביחסים. אולם שיקול פוליטי קר ומחושב עשוי להוביל למסקנה שליברמן כעת מסוכן יותר. שבהגשמת היעד לגמור אותו, טובים השניים על האחד.
תיק הביטחון שאותו הותיר ליברמן השאיר עימו התלבטות לא קלה עבור ראש הממשלה. הוא יכול להותיר אותו בידיו, אבל אם הוא בונה על בחירות במועדן, קרי בעוד שנה מהיום, זו לא נראית החלטה סבירה. הוא יכול לחלק אותו לבנט אולם רק עם התחייבויות וערבויות לגבי ההמשך בפעם הבאה. הוא גם יכול להעביר לגלנט, שהראה נאמנות בקשר למהלך האחרון בעזה, או לאחד מבכירי הליכוד כמו ישראל כץ וגלעד ארדן. גם שמם של אבי דיכטר, צחי הנגבי ויריב לוין עלו בהקשר זה. לא רק תיק הביטחון פנוי אלא גם העלייה והקליטה, עם התפטרותה של סופה לנדבר מהתפקיד יחד עם ליברמן.
אבל להישאר עוד שנה בתפקיד צריך את הסכמת כלל הסיעות. קואליציית 61 היא ממשלת שיתוק. כל עניינה הישרדות ותו לא. בנט כבר נקב בתג המחיר שלו: תיק הביטחון. אבל עמדתו של כחלון עשויה להיות בעייתית יותר. כחלון עשוי להגיע למסקנה שאין מנוס מבחירות ולהוביל את המערכת כולה לשם, בלי להותיר לנתניהו מרחב תמרון. הגירעון העצום מידפק על דלתו וייתכן שבחירות הן תוכנית מילוט לא רעה גם עבורו.
התמרונים הפוליטיים מצטרפים לבעיה האמיתית של נתניהו בבחירות הבאות: להסביר את מהלכיו בעזה, מהלכים קשים וכואבים עבור מרבית הציבור. תושבי הדרום שהפגינו אחרי המהלך המצומק בעזה, אמרו בהפגנה בעקבות הפסקת האש כי "הדם של תל אביב לא יותר אדום משלנו. ממשלה רופסת! אנשי הקבינט צריכים לישון פה ולשכב עם הילדים על הכביש באזעקה. חתמו הפסקת אש כי פחדו שזה יגיע לתל אביב ויבנה". עוד אמרו, "זו לא הפגנה של שנאה. אנשים מיואשים. רוצים שקט, לא כניעה לטרור של ליברמן, בנט ונתניהו".
שמחה גולדין, אביו של נעדר צה"ל במבצע צוק איתן הדר גולדין, אמר כי "ההחלטה מפקירה את הבן שלי. מה שנכנס לעזה זה לא דלק, זה סחורות, ואת זה צריך למנוע וממשלת ישראל נכנעת להם שוב ושוב. ראש הממשלה מכניס מיליוני דולרים לחמאס, הממשלה היתה יכולה להתנות את החזרת החיילים בהפסקה, זה ספין והיא לא מנעה מלחמה, היה אפשר להביא הישגים ולהחזיר את הבנים הביתה".
ירושלים: הניצחון החרדי
באופוזיציה, בעיקר במרצ, העבודה ויש עתיד, חיכו בכיליון עיניים לתוצאות הבחירות בירושלים. לאיש מראשי מפלגות אלה לא היה ספק כמה רוח גבית יקבלו מפלגתו והמחנה כולו - במקרה שעופר ברקוביץ היה כובש את הבירה. בחירתו היתה מחיה את נפשם של כל אנשי המחנה הליברלי, האנטי־דתי, והשמאלני, שכבר שנים רבות נמצאים במצב של היצרות עורקים קטטונית משלטונו של נתניהו, ומעניקה להם רוח גבית לקראת המערכה הארצית שבפתח. כמה רבה היתה אכזבתם כשהתברר באישון ליל שמשה ליאון נבחר.
בנאום הניצחון הקצר שנשא, לא סיפק ליאון הצצה לפעולותיו המתוכננות כראש העיר, או לדמות הקואליציה שיקים. באולם ששכר מטהו בשכונת תלפיות שבו התקיימו חגיגות הניצחון הליליות, התכנסו המוני בני אדם, רובם ככולם בני המגזר החרדי בבירה. עוד לפני שהיה זה ניצחון של ליאון, היה זה ניצחון חרדי מובהק.
הנוכחים בקהל חשו שהעיר שנגנבה מהם בעשור האחרון, הוחזרה לידיהם. לכן כשבירך ליאון את ראש העיר היוצא ניר ברקת, נענה ספונטנית בקריאות בוז. גם מנהיגי הציבור החרדי שלא לקחו חלק בניצחון, ובראשם הזרם החסידי בראשות ליצמן, הותקפו גם הם בקריאות גנאי בידי הנוכחים. "ליצמן הביתה", הם קראו.
האירוע הקצר בתלפיות נתן הצצה למה שצפוי להתרחש בבירה בחמש השנים הבאות. הליטאים וש"ס שזכו בבכורה ינסו בכל כוחם לתמרן את ליאון לכל כיוון שיראו לנכון. מבחינתם, הגיעו חמש שנים של שפע אחרי עשור של רעב. תפקידו של ליאון יהיה לרסן, להרגיע. להסביר שיש אוכלוסיות נוספות ואינטרסים אחרים הזקוקים למענה נכון.
מי יוביל את מי נראה בשבועות הקרובים. חובת ההוכחה על ראש העיר. במשך הקמפיין הציג ליאון את 20 שנות עשייתו בדרגי הביצוע הגבוהים ביותר. היו אלה תיאורים מדויקים. אולם כעת הזמן להצגת הכישורים ותרגומם למעשים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו