מבעד לאוויר הצלול מנצנצים האורות בצד הירדני של ים המלח. עורבים דואים בזרמי הרוח החמה שמגיחה מהוואדי של נחל כידוד, ואפשר כמעט לגעת בשקט שעוטף את המצפור, בקצה המזרחי של ערד. אם אתם מחפשים שלווה, זה מקום לא רע להתחיל בו.
ויקטור ויינר מגיע למצפור ונדרך. הוא בוחן את השטח במבט מיומן, סורק את השיחים והמשעולים. עווית קלה של אכזבה עולה על פניו למראה האשפה שהצטברה מסביב. "רק לפני שבוע פינינו מכאן את הזבל". הוא שולף שקית שחורה ומתחיל למלא אותה בבקבוקי פלסטיק, בצינוריות זרוקות, בניירות קרועים ובשקיות ריקות של חטיפים.
"יש מקומות שאנחנו מנקים כל הזמן, אבל גם הזבל חוזר לשם כל הזמן. הרוחות כאן חזקות מאוד, כך שאם לא שמים את הזבל בפח, הוא מתפזר בתוך רגע. יש גם חיות בר, כמו תנים ושועלים, שבאות בלילה ומפזרות אשפה שהן נתקלות בה".
קורה שאתה יוצא מהבית ולא מחפש זבל לפינוי?
"לא", הוא צוחק. "אבל יש פעמים שאני יוצא רק כדי לגשש, לאסוף מידע מודיעיני, ואז חוזר כדי לאסוף".
כמה שעות בשבוע אתה משקיע באיסוף אשפה?
"יש שבועות שרק שעה וחצי, ויש כאלה שזה מגיע לשש שעות. תלוי בחום, תלוי בעייפות. אבל אני תמיד מוצא לזה זמן".
אם חשבתם שוויינר (38) סובל מעודף זמן פנוי, תחשבו שוב. כבר 12 שנים שהוא עובד במפעל אינטל בקריית גת, בשנים האחרונות כמהנדס תהליכים, שאחראי לאחד השלבים בייצור השבבים הזעירים. כשהוא מגיע לעבודה, הוא עוטה חליפה מיוחדת ונכנס לקודש הקודשים - החדר הנקי של המפעל, שבו מיוצרים, בין השאר, שבבים אלקטרוניים ומעבדים לתעשיית ההייטק.
"חדר נקי" הוא מרחב סגור, שרמת הניקיון בו גבוהה יותר מאשר בחדרי ניתוח בבתי החולים. כל גרגיר אבק, ולו הזעיר ביותר, עלול לפגום בשבבים העדינים. בחדר מותקנות מערכות בקרת אקלים שמסננות את האוויר, והחליפות המיוחדות שלובשים העובדים עשויות חומרים שמונעים פליטת חלקיקים ומצוידות במערכת נשימה מיוחדת.
לא יכולת למצוא ניגוד גדול יותר בין העבודה שלך לבין העיסוק בזבל.
"לאו דווקא. ניקיון השטח זה סוג אחר של סיפוק, כי רואים מייד את ההבדל של לפני ואחרי. אתה מגיע לאזור מלוכלך, שיש בו יותר זבל מאשר טבע, ואתה רואה מה קבוצה של אנשים, או אפילו אדם אחד, יכולים לגרום לנוף שמסביב".
הלהיטות שלו לניקיון התחילה לפני שנים ברוסיה, בעיר רוסטוב שבה גדל. "את העבודה הראשונה שלי קיבלתי בגיל 12, דרך העירייה. חיפשו בני נוער שייצאו בקיץ לשטחים הפתוחים וינקו אותם. איכשהו הגיעו גם לאמא שלי והציעו לה לשלוח אותי לעבוד בזה.
"ניקיתי חורשות בשכונה, אבל לא רציתי לעשות את זה לבד. בעירייה אמרו שאין בעיה שאגייס אחרים, כל עוד השכר שלי יישאר אותו שכר. אז כל הקיץ, אני ועוד כמה חברים הסתובבנו ארבע פעמים בשבוע בחורשות של רוסטוב והרמנו מכל הבא ליד. אחר כך חילקנו בינינו את הכסף.
"הדבר שהכי השתלם למצוא היה בקבוקים ריקים, כי בשנים הקשות ההן, אחרי פירוק בריה"מ, מחיר בקבוק להחזרה היה שווה למחיר של כיכר לחם. ככה עזרתי גם לפרנסת הבית. בכסף שהצלחתי לחסוך קניתי את הג'ינס הראשון שלי".
ב־1994 עלתה המשפחה לישראל וקבעה את ביתה בערד. "באנו מעיר גדולה של מיליון תושבים ליישוב קטן ושקט", נזכר ויינר. "עד אז לא ראיתי מדבר מעולם, ואני זוכר שהוקסמתי. אני גם זוכר איך התרשמתי מהקניון של ערד, שנפתח באותה שנה. הוא נראה לי ממש כמו ארמון. כבר ביום הראשון, אמא שלי ואחותי מאשה נכנסו לטייל בקניון וחזרו אחרי חמש שעות. הן סיפרו שהיו בארץ האגדות".
הוא למד במגמת אלקטרוניקה באורט ערד והתגייס לחיל החימוש כטכנאי אלקטרוניקה. בשירותו הצבאי פגש את קטיה, גם היא טכנאית אלקטרוניקה, ושנה אחרי שחרורם התחתנו והשתקעו בערד. קטיה (37) לומדת עבודה סוציאלית, ולזוג שלושה ילדים - מרק בן ה־16, טל בת ה־13, וגלי בת ה־10.
הוא מעיד על עצמו שבעבר לא היה אובססיבי לניקיון בטבע, "למרות שקרה לא פעם שחזרנו מהטיולים עם בגאז' מלא בזבל שאספנו". אבל בשנה האחרונה הפך בעיניו העניין לשליחות של ממש.
"במאי האחרון, ראש העיר עשה סקר וגילה שיותר מ־50 אחוזים מהתושבים לא מרוצים ממצב הניקיון בעיר", הוא מספר, "הוא אמר שאם כל תושב ידאג להרים בטיול בקבוק או שקית מהקרקע, העיר תהיה נקייה יותר, כי המנקים שהעירייה מעסיקה לא מספיקים.
"חשבתי לעצמי, וואלה, זה רעיון טוב. התחלתי לאסוף זבל בזמן שאני יוצא לטייל עם הכלב. בהתחלה הייתי מוצא שקית בחוץ וממלא אותה בדברים שנתקלתי בהם. אחר כך הייתי מביא שקיות במיוחד מהבית, ולאט־לאט גיליתי שיש הרבה יותר זבל ממה שנכנס בשקיות האשפה הקטנות.
"ואז התחלתי לאסוף ערימות של זבל גדול, שאנשים זורקים החוצה מהבתים - מיטות, מקררים, מחשבים ישנים, אשפה שנשארת אחרי שיפוצים. אני עושה את זה בשטחים שהם לא רחוב ולא פארק, אלא סוג של מדבר באמצע העיר. אלה שטחים שהמנקים של העירייה לא נכנסים אליהם, לא מנקים שם כבר שנים. מין שטחי הפקר.
"אז התחלתי לאסוף ערימות. הייתי מצלם כל ערימה שאספתי, מניח במקום שנגיש לרכב פינוי, מעביר למוקד 106 בווטסאפ, והמנקים של העירייה היו מפנים".
בהמשך גייס את הבן הבכור, מרק. "רציתי לצאת מתחומי העיר ולעבור למדבר, והתחלתי לצרף אותו לטיולי הזבל שלי. הוא נהנה לטייל, לצאת החוצה לשטחים הפתוחים.
"המבצע הראשון ארך יומיים. בערב ירדנו לאחד הוואדיות בעיר. עבדנו שלוש שעות, אספנו שקיות וארגנו ערימות, וחזרנו הביתה. למחרת בבוקר חזרנו לשם ויצאנו עם 20 שקים של זבל, 200 בקבוקי פלסטיק והרבה ברזלים, שלטים וצמיגים זרוקים.
"היתה פעם שיצאתי עם מרק ועם חבר שלו בחמש בבוקר. הנערים הציעו שנצא מוקדם, כדי שלא יהיה חם. הצלחנו לאסוף מאחד הוואדיות העמוקים חלקי פח מנוסרים של רכב, והבנו שאנחנו צריכים לקשור אותם איכשהו ולמשוך אותם למעלה בחבל. מרק דאג להביא חבל באורך 40 מטר, שהוא קנה פעם מכספו".
קבוצת ווטסאפ לניקיונות
מאז, משפחת הניקיון של ערד רק מתרחבת והולכת. לאחד ממבצעי הניקיון הצטרפו גם חבריו של מרק מקבוצת הרובוטיקה של ערד (שזכתה בשנה שעברה במקום החמישי באליפות העולם). "עבדנו בעומק 50 מטר, עם חבלים", מספר ויקטור. "אמרתי לצעירים שלא היה מזיק אם הם היו מייצרים גם רובוט מנוף, מעבר לשאר הרובוטים המורכבים שהם עושים".
בעקבות התמונות שהוא מעלה לפייסבוק ("גם בעמוד האישי שלי וגם בדף ייעודי שהקמתי") החלו להגיע אליו פניות מאנשים, שסיפרו לו על מקומות נוספים שדורשים ניקוי. "אמרתי, בסדר, אגייס כמה חבר'ה, גם אתם תגייסו, ונעשה כולנו מבצע ניקיון. מאז עשינו את זה כבר כמה וכמה פעמים. השיא שהגענו אליו היה כשמילאנו מִחזורית שהזמנו במיוחד מהעירייה, ובנוסף לה 30 צמיגים, שהעברנו לפנצ'רייה.
"מספר השיא של משתתפים במבצע היה שבעה מבוגרים ושבעה בני נוער, שעבדו במשך שלוש שעות. כל זה בוואדיות בתוך ערד עצמה".
אנשים לא שואלים אותך למה אתה עושה את זה בלי תמורה?
"לא. אנשים מעריכים את מה שאנחנו עושים, ויש כאלה שמציעים להצטרף. אומרים לי, 'חבל שנודע לי על זה רק עכשיו'. לא מזמן פתחתי קבוצת ווטסאפ מיוחדת לתושבי ערד שרוצים להצטרף לניקיונות, אנחנו מתאמים ויוצאים לשטח.
"אני לא מרגיש פראייר, אלא שצריך לעשות שינוי ולהתחיל בחינוך ובשיפור תשתיות. 90 אחוזים מהאוכלוסייה בארץ מלכלכים, אבל כמה אחוזים מנקים? אולי אחוז אחד. אני חושב שבאמצעות חינוך נכון ושיפור התשתיות, יש סיכוי שנראה את הארץ נקייה יותר.
"האמת היא שלא צריך לעשות יותר מדי. זה כמו שמצחצחים שיניים פעמיים ביום. כל אחד שמטייל או מסתובב בשטחים פתוחים צריך להרים כוס או שקית שעפות ברוח ולשים אותן בפח. זה הכל. זו יופי של התנדבות בקהילה".
"מצאתי פיסת היסטוריה"
לדברי ויינר, הוא מעולם לא פגש במזהמים בזמן אמת. "יצא לנו לפגוש בשטח דווקא הרבה אנשים שמשבחים את מה שאנחנו עושים", הוא אומר, "אנשים ראו את מה שאנחנו עושים והצטרפו לניקיונות בפארקים בעיר".
אם היית פוגש את המלכלכים, היית מעיר להם?
"תלוי למי. אחרי הכל, אנשים לא ממש אוהבים שמעירים להם, ואני לא רוצה להסתבך".
מצאת דברים מעניינים שנזרקו במדבר?
"הדבר הכי מוזר שמצאתי היה דיסקט 'פלופי' של פעם, עם משחק מחשב משנת 1991, 'בחזרה לעתיד 3'. הוא היה מקומט, אבל ממש פיסת היסטוריה, שמרתי אותו למזכרת.
"גיליתי גם שבתנאים מדבריים פלסטיק מתפורר לא אחרי מאות שנים, כמו שנהוג לחשוב, אלא ממש מהר. זה שונה מכל מה שלמדתי בהנדסת חומרים. בקבוק פלסטיק שהושלך לפני כמה שנים אפשר לשבור כמו קליפה של ביצה. במצב כזה הוא הופך למיקרופלסטיק, תופעה שכל העולם סובל ממנה".
כסף מצאת?
"פה ושם, כמה שטרות".
שכר טרחה מהטבע?
"אולי החזר על הכפפות".
אם מישהו מהקוראים ירצה ללכת בעקבותיך ולהתחיל לאסוף זבל, יש לך טיפים לתת לו?
"קודם כל, לנעול נעליים סגורות, ורצוי גבוהות, בגלל הצמחייה הקוצנית, הסלעים וזוחלים מסוכנים. ללבוש כפפות עבודה חזקות, לא עדינות של מנתחים, לחבוש כובע, להצטייד בהרבה מים, וכמובן, לבוא עם שקיות אשפה חזקות ועמידות. רוב הזבל הוא יבש, לא מגעיל ומטפטף. זה דבר שחשוב לדעת, כדי לקבל פרופורציות על העבודה והאופי שלה".
אז כששואלים אותך מה העניינים, אתה עונה שהחיים שלך בזבל?
"גם מיליונר שחושב שהחיים שלו דבש, חי את הזבל. כולנו חיים בזבל. אחרי תקופת האבן ותקופת הברזל, הגענו לתקופת הזבל. וזה בדיוק הדבר שאני רוצה לשנות".
davidb@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו