כששואלים מה יהיה הסוף, כשמנסים לחקור אותי, על תקן של אופטימיסט כרוני וחסר תקנה, איך לדעתי תירגע המחלוקת שקורעת אותנו, ומתי נירגע כבר מהטונים המטורפים והמכוערים שגוררים הכל לשנאה היסטרית, בקיצור, כששואלים אותי למה אני לא מתלהב מהמודעות הקטנות האלה בעמוד האחורי ולא מוציא לכל המשפחה דרכון פורטוגלי, או ספרדי, ומתחיל לעבוד על תוכנית ב', לרוב אני נושם עמוק ואומר: "המכינות הקדם־צבאיות".
כבר שנים שאני מאמין שהמכינות האלה הן הדבר הכי מבטיח שמתרחש כאן. אני מתבונן בנוף האנושי של המכינות, לפעמים מקרוב ולרוב קצת יותר מרחוק, ומרגיש קצת כמו נעמי שמר בביקור ההוא בהיאחזות הנח"ל בסיני שהפך לשיר.
גם אז, כשהיא הגיעה להיאחזות, תל אביב כבר היתה עמוק בעיצומו של ההספד לחלום הציוני. המון ישראלים נסחפו במנטרה ש"יכול להיות שזה נגמר", וכל אידיוט הבין שמספיק להגיד "שהאחרון שיוצא יכבה את האור" וכבר נחשב גאון גדול.
ופתאום הפזמונאית הלאומית מגיעה להיאחזות נח"ל ורואה דברים קטנים ולא ממש דרמטיים, כמו חיילת יחפה שצמתה מוטלת על כתפה וספרי שירה קטנים על מדפים, אבל מבעד לכל זה היא רואה ומרגישה ששום דבר לא באמת הלך לאיבוד, ודור צעיר ויפה לא פחות מאלו שהקימו את המקום הזה ממשיך מן המקום שאחרים התעייפו.
בכל הנוגע לחניכות ולחניכי המכינות הקדם־צבאיות, מדובר כנראה בבני הדור המושמץ ביותר שצמח כאן אי פעם. הכל כבר נאמר עליהם, וחלק היה אפילו מדויק - צריכה מוגזמת של מסכים, ריאליטי, רשתות ואלכוהול בטרם עת, הורים שלא תמיד נוכחים ולא תמיד מבינים את תפקידם - ובכל זאת, בתוך חודשים ספורים החניכים האלה מנערים מעליהם הרגלים רעים מהבית, ומהתקשורת, והטרנדים ובית הספר, ופתאום תענוג לפגוש אותם.
• • •
אני מכיר לא מעט מרצים שכבר מזמן מסרבים להופיע מול תלמידי תיכון. אין להם כוח לבזבז שעה על הפרעות, הערות חצופות וסתם חוסר הקשבה. אז הם הפסיקו להיענות להזמנות, ואפשר להבין אותם. תשאלו אותם איך זה שדווקא מול מכיניסטים הם שמחים להגיע ולהרצות, ועוד בהתנדבות. הרי מדובר באותם חבר'ה בדיוק. רק שנה מאוחר יותר. על זה אני מדבר.
יכול להיות שנעמי שמר קצת הגזימה ואולי אף עפה על עצמה קמעה, אבל אני מאמין לה שהיא פגשה שם את "ארץ ישראל האבודה והיפהפייה והנשכחת/ והיא כמו הושיטה את ידה/ כדי לתת ולא כדי לקחת". כי לא פעם הרגשתי משהו דומה במפגשים עם החבר'ה האלה מהמכינות.
וכן, אני בטוח שבעוד עשר או 20 שנה, כשאנשים שצמחו שם יתחילו להשתלב בעמדות מפתח ובמסות משמעותיות, אנחנו נראה את ההבדל. בתרבות הדיון. בהתייחסות לזהות היהודית והישראלית. בגישה שמעדיפה כנות על ציניות. בעוד המון דברים שכרגע מקרטעים ומייצרים את רעש הרקע האיום והנורא שהוא פס הקול הישראלי כרגע.
הם באמת הדבר האיכותי והמעודד ביותר שקורה כאן. הבעיה היא שגם הם יודעים את זה. הם יודעים שהם עושים משהו חשוב ומיוחד. הם יודעים שהם יחידה מובחרת, שמורת טבע של ישראליות מימים עברו, ולפעמים הם גם נותנים לכל ה־101 הזה לעלות להם לראש. וזה אנושי למדי. לפעמים חביב. לפעמים פשוט מסוכן.
כצופה מהצד, אני חושב שזאת תמצית הסיפור שהוביל לרשלנות הפושעת בשיטפון נחל צפית.
• • •
לפני כמה ימים הגיעה הגדולה, פתחה את המחשב על שולחן האוכל, נתנה את פיהוק הקוביות־בשיניים האינסופי של נערות בגיל הזה, ואמרה שהמורה נתנה שיעורי בית, לשאול את ההורים על דמות משמעותית בחייהם, ושזה יבוא עם סיפור. היא אמרה את זה בטון של "יאללה יאללה" גומרים הולכים, ותביא סיפור ממש קצר, כאילו.
התמלאתי געגוע. ליבי יצא אל הבת הזאת עצמה, שרק לפני שנתיים־שלוש היתה מבקשת ממני פחות או יותר אותו דבר רק בלי הפיהוק ובלי ה"יאללה יאללה".
אני זוכר אותה ניגשת בעיניים שוקקות ובצמא אמיתי לשמוע סיפור על המשפחה ועל הימים שלא הכירה. ולא כי המורה נתנה שיעורי בית מבאסים.
כשהתחלתי לדבר על אבא שלי, חששתי לרגע שאולי אני ממחזר וכבר אין לי שום דבר חדש לספר עליו. אולי סיפרתי כבר את כל מה שהיה לי. ואז פתאום נזכרתי באירוע ממש קטן. אבל ממש. ותוך כדי שאני מספר, הבנתי כמה הסיפור הזה אומר על הטוב וגם על הרע שאנחנו קוראים לו ישראל הישנה והטובה.
ובכן, אבא שלי היה צנחן. הוא לא היה איש קבע או משהו, אבל היו תקופות שבהן הוא עשה מילואים בערך חצי מהזמן ובתור ילד הייתי בטוח שזאת העבודה העיקרית שלו. נדמה לי שגם אמא שלי חוותה את זה כך.
יום אחד הוא הרים טלפון מהמילואים ואמר לאמא שלי לצאת למרפסת ולהתבונן שמאלה לעבר החולות הרחוקים. כדאי שניקח משקפת! אנחנו נראה מטוס "נורד" עושה סיבובים מעל החולות וממנו קופצים צנחנים. כשהם יסיימו לקפוץ, המטוס יעשה עוד סיבוב גדול, ממש יתקרב אל השכונה שלנו ואל המרפסת, ואז יצנח עוד צנחן אחד בודד. עכשיו כבר לא נצטרך משקפת. זה יהיה הוא. אבא שלי.
עמדתי שם עם אמא שלי על המרפסת. שתינו מיץ פטל ונשענו על המעקה הגבוה שממנו אחי יובל אהב לזרוק דברים ולהשפריץ מים על אנשים שעברו למטה.
מקצה שכונת רמת יוסף השתרעו אז מרחבי חולות לעבר חולון וראשון לציון ואת הכל אפשר היה לראות מהקומה הרביעית, אז הסתבכנו קצת עם המשקפת ובסוף באמת ראינו את ה"נורד" ואת הצנחנים.
ואז המטוס עשה עוד סיבוב כדי להצניח צנחן אחד בודד, שירד ממש באזור הקרוב של החולות, ולמרות שקשה היה להבחין בתווי הפנים, ידעתי שזה אבא שלי.
אבא תמיד נהג להביא מהמילואים כל מיני בפלות מצופות מהשק"ם וזה היה נחמד. הפעם הוא בא לחופשה עם כל המצנח על הגב והתחנן לפני אמא שלי שלא תנסה לכבס אותו, וזאת היתה כנראה המתנה הכי בלתי נשכחת, כי הרגשנו מאוד מיוחדים באותו רגע.
והנה אני מספר את זה לילדה שלי וקולט תוך כדי סיפור, שלפני איזה 50 שנה יכול היה מילואימניק לגשת לטייס, לשים לו יד על הכתף ולהגיד לו, "בחיאת ג'ינג'י, תעשה טובה ותקפיץ אותי לחולות של בת ים. דחילק, זה בסך הכל סיבוב קטן". והטייס לא היה מעיף אותו מהקוקפיט, אלא מחייך ואומר, "טייב חבריקו, סמוך על ג'ינג'י".
ואני מתבונן בילדה שלי שמקלידה ומתה כבר לסיים עם זה, ומקווה שהיא מבינה מה מקסים בסיפור, ומה בלתי מתקבל על הדעת, ומתפלל שהיא לפחות תדע בבוא הזמן מה מכל זה כדאי לשמור ומה עדיף לזרוק לאלף עזאזל.
איור: אלירן הרושטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו