יש שיגידו שמלחמה היא הגורל של בית שמש עוד מימי התנ"ך, ושגורל אי אפשר לשנות. בספר שמואל מתואר ארון הקודש שהובא אליה בעקבות מלחמת אפק, ובימי המלכים היא היתה הלוקיישן של הקרב בין אמציה מלך יהודה ליהואש מלך ישראל. אם לא הספיקו המלחמות בימי המקרא, במלחמת העצמאות הוקם בה "המשלט המשותף", שממנו נוהלו קרבות דרמטיים לעתיד המדינה שבדרך.
ויש שיגידו ההפך. שזה עניין של בחירה. שהעיירה הקטנה, שהוקמה בשנות ה־50, ושב־15 השנים האחרונות שילשה את אוכלוסייתה ל־122 אלף איש, יכולה לסמל אחדות.
"אני רציתי שתהיה לי האפשרות לבחור", אומרת שלומית, אחת הנשים שהובילו את השינוי בהצבעת החרדים בעיר, שהוביל לבחירתה של עליזה בלוך לראש העיר. "גם את התורה אנחנו בוחרות".
ובתיה, שותפתה למסע הבחירות המתיש, מוסיפה: "המסר של עליזה היה, 'לא ייתכן שאין לנו אפשרות בחירה. שלא צריך להתאמץ. שלא תהיה אמירה'. אני התחברתי לזה. רציתי לבחור בעיר טובה יותר. רציתי שיפסיקו להשמיץ את העיר שלי".
גם אחרי ארבעת החודשים האחרונים, היא מופתעת מהעניין הציבורי המופנה אליהן. "באמת אנשים מחוץ לבית שמש מתעניינים במה שקורה כאן? אם כן, אני רוצה לספר להם סיפור אחר".
כדי להבין את גודל הבשורה שהביאו הבחירות האחרונות בבית שמש, צריך להתחיל את הסיפור לפני עשר שנים. שנים שבהן היה בעיר גידול באוכלוסייה בקצב מסחרר, בעיקר של תושבים חרדים. מתחים נוצרו בין הפלגים השונים של החרדים והעדות המגוונות של האוכלוסייה הוותיקה. בית שמש סיפקה כותרות על מלחמת אחים מכוערת: יריקות, הדרת נשים, אלימות ושנאה.
לפני חמש שנים התקיימו בעיר בחירות גורליות, בין המועמד החרדי משה אבוטבול לכמה מועמדים אחרים. זו היתה מערכת בחירות סוערת וכואבת, שבמהלכה ניצח אבוטבול בקולות בודדים, אבל היא סימנה את נקודת האל־חזור בתהליך ההתחרדות של העיר. תושבים רבים עזבו, אחרים הסתובבו חסרי תקווה והביעו רצון לעבור. במהלך השנים ירד המדרג הסוציו־אקונומי של העיר מ־7 ל־2, הכי נמוך שיש.
מערכת הבחירות שנפתחה בעיר לפני חצי שנה היתה מנומנמת. החרדים כבר מהווים בפועל 55 אחוזים מהתושבים. אף אחד לא העז להציג מועמדות מול ראש העיר המכהן. ניסיון קטן של הפלג הירושלמי להציג מועמד נגנז במהירות שבה הוצג. בית שמש היתה מועמדת טבעית להיות בני ברק. אבל התושבים, ואולי בעיקר התושבות, רצו אחרת.
לפני ארבעה חודשים, באופן מפתיע, העזה עליזה בלוך להציג את מועמדותה. רבים הרימו גבה, לאחר שהתמודדה גם ב־2013 וכשלה. הציבור החילוני והציוני־דתי לא רצה עוד הפסד צורב.
בלוך, שניהלה את בית הספר ברנקו וייס בעיר ואחר כך את רשת התיכונים כולה, עשתה שיעורי בית. היא פנתה לתושבים אחד־אחד, ובעיקר באופן אישי, לנשים חרדיות. מורות, גננות, מנהלות עסקיות, מאמנות אישיות. כאלו שהקשר היחיד שלהן לפוליטיקה היה הצבעה לאגודת ישראל או לש"ס.
היא הציגה להן דרך של חיבור בין המגזרים ושכנעה אותן להתגייס למסע הבחירות ולהתנדב למען הרעיון מסביב לשעון. לרוב בסתר. זה הוביל לתוצאה שאיש לא צפה מראש: 5,000 חרדים הצביעו לעליזה בלוך, ורבים אחרים בחרו לא להצביע. מהפך.
• • •
בית שמש, שלושה ימים אחרי פרסום תוצאות האמת. עדיין לא הסירו את שלטי החוצות מרחובות העיר. הרחובות נקיים מפלאיירים, כי חלק גדול מהקמפיין נוהל בסתר. בשיחות טלפון ממכשירים כשרים, בדפיקה על הדלתות, בשיחות פנים אל פנים. אבל ההתרגשות עדיין עומדת באוויר.
שש נשים מהמטה החרדי של עליזה בלוך מתכנסות בדירה של אסתר כהן ברמת בית שמש א'. המרפסת של אסתר נושקת לגינה ציבורית ומשקיפה מרחוק לעבר השכונות החדשות, שנמצאות בתהליכי בנייה מואצים. הן מצטופפות על הספה. על הקיר מאחוריהן ציור נאיבי, שציירה בעלת הבית, ומסביב תמונות של רבנים שמזכירות לכולם עד כמה מורכב הרגע.
הפרסום והחשיפה אינם פשוטים להן. הן עושות זאת כי "חשוב לנו שאנשים חילונים יכירו אותנו. יבינו שאנחנו רוצות עיר אחת לכולם, חברה שמקבלת את כל הזרמים".
לא כולן נחשפות. יש בהן כאלו שחוו פגיעות ואיומים, ויש החוששות מניגודי עניינים במשפחה. שלומית אומרת שבשבילה זה כמו החודשים הראשונים של היריון: בינתיים עדיף לא לחשוף. להמשיך לעבוד בשקט, בלי לעורר הדים והתנגדויות, ולהגיע לעוד הישגים. לחבר את כל הקהילות בעיר כדי לשפר את המרקם החברתי, לפתוח בתי ספר חרדיים שישלבו לימודי ליבה, להעביר בתי ספר היושבים בקרוואנים למבני קבע, ועוד.
שש נשים. שישה עולמות ודעות, ועולם ערכים דומה ושונה באותה עת. אסתר כהן (56), אמא לשמונה, שבעה מהם נשואים, היתה מחנכת וסגנית מנהלת בבית יעקב. היום היא מאמנת אישית ומגשרת. חיה יוסוביץ (42), ליטאית, עוסקת בפיתוח ובניהול של פרויקטים בתפוצות ואם לתשעה. אביגיל כהן (40), אם לארבעה מהשכונה החדשה רמה ג', עובדת כגננת במשרד החינוך, השנה בשנת שבתון. שלומית (שם בדוי, 51), מורה וסטודנטית להוראה באוניברסיטה. יעל (שם בדוי, 36), מורה ובתו של רב מקובל. ובתיה (שם בדוי, 42), אם לשישה, מנהלת קשרי חוץ בעמותה לילדים, שיצאה לחופשה כדי להשלים תואר במינהל עסקים.
אסתר גדלה בקריית אונו, היא בת עשירית מתוך 14 ילדים, שקיבלו חינוך חרדי בשכונה מעורבת. "בגיל 17 היתה לי מעורבות פוליטית בתנועת בתיה", היא אומרת. "התנדבתי עבור אגודת ישראל. מרגע שהתחתנתי, בגיל 19, לא עסקתי בפעילות פוליטית. רק הצבעתי ג', כמו כולם. אף פעם לא שאלתי את עצמי אם אני צריכה משהו אחר".
את עליזה בלוך הכירה במיזם שהתחילה בלוך, "70 פנים לבית שמש", שבמסגרתו קיימה מפגשי הידברות בין דתיים לחילונים בבתים של תושבים. "מכיוון שאני מגשרת, בחרו אותי להנחות מפגשים כאלה", אומרת אסתר. "ראיתי את עליזה לראשונה בפגישת מנחים. הייתי החרדית היחידה שם.
"בסוף המפגש היא שאלה אותי מי אני והסיעה אותי הביתה. קלטתי אותה בתור אישה מקסימה. בזכות המיזם הזה פגשתי נשים ואנשים, שבהזדמנות אחרת לא יכולתי להכיר. זה היה מרגש. אהבתי את הצניעות של עליזה, יש לה פשטות של גדלות.
"לפני שהיא החליטה להתמודד, היא התקשרה אלי ושאלה אותי מה דעתי. אמרה שיש עליה לחץ להתמודד. אמרתי לה, 'אם את רצה - אני מאחורייך. אני לא יודעת מה עושים, אבל אני אלמד. זאת הוראת שעה'.
"שמעתי את עליזה אומרת בחוג בית: 'כשאני מאמנת אנשים, אני אומרת להם, 'יש לכם חלום - תדברו עליו. אל תדברו על חששות, אל תהיו סקפטיים'. כששמעתי את זה מיד נכבשתי. אני אוהבת את בית שמש, באתי אליה מבני ברק כי רציתי מקום חרדי אחר. אבל העיר מתפרקת. אני נוסעת באוטובוס ובוכה בגלל שנאת חינם. כואב לי שכולם מזהים אותנו בתור עיר של קיצונים.
"מההנהגה הקודמת לא היתה אמירה. וכששותקים - נותנים גיבוי לקיצונים. בתור מגשרת אני יודעת שקשה מאוד להגיע לגישור עם הקיצונים. עכשיו זו תהיה המשימה הקשה של עליזה לעצור אותם, לא לתת להם להוציא לעיר שם רע. הם לא הרוב כאן. אולי בדרך הייחודית שלה, היא אפילו תצליח להגיע לדיבור איתם".
• • •
שלומית באה מרקע חסידי. היום היא שייכת לאנשי התפר שבין הקהילות השונות, מסרבת להיכנס להגדרה של חסידות כזו או אחרת. היא לימדה את ילדיה של עליזה בבית הספר, וכך הכירה אותה.
"הראייה של עליזה ושלי את התהליכים הגדולים, ההבנה שאלוקים עוזר למי שרוצה להיגאל ושה' מחפש את העבודה של האדם, כמו גם החיבור לחברה הישראלית - בזה אנחנו מאוד דומות", היא אומרת, "והיתה לנו מייד שפה משותפת. היא לא היתה צריכה לרתום אותי, הייתי בדיוק במקום שמשתוקק לפעול.
"יצאנו למסע נגד הדעה הרווחת ש'אין סיכוי. חשבנו שיש סיכוי קטן, ובעיקר חשבנו שאנחנו אחראיות לכוונות ולמאמצים שלנו, ולא לתוצאה. אמרנו, אנחנו נעשה את שלנו, והקדוש ברוך הוא יעשה מה שימצא לנכון.
"ארבעה חודשים לפני הבחירות התחלנו לצאת לגינות הציבוריות ולמרכזים המסחריים ולדבר עם אנשים. לפעמים בזוגות ולפעמים לבד. זאת היתה האסטרטגיה שלנו: לפגוש אנשים ולדבר איתם. אדם לאדם. מפגשים, שיחות טלפון. אני לקחתי ספר טלפונים ועברתי מספר אחרי מספר, בסבלנות רבה. הרבה רעיונות נולדו בסלון שלי. ככה, בהתמדה, התקדמנו.
מימין: חיה יוסוביץ, בלוך, בתיה, אביגיל כהן ואסתר כהן באירוע הוקרה לבלוך // צילומים: מרים צחי
"אני לא יודעת מי בדיוק היו 5,000 הקולות החרדיים שבחרו עליזה בלוך, כל אחד והסיפור שלו. אבל 5,000 מתוך 25 אלף מצביעים חרדים הם 20 אחוזים. ואגב, הם לא בהכרח העובדים הנהנתנים, כפי שנוח לצייר אותנו. במטה החרדי של עליזה עבדו חולצות לבנות לצד חולצות כחולות (חולצות לבנות הן כינוי לחרדים שרק לומדים, חולצות כחולות - אנשים שגם עובדים; ה"ט), חליפות שחורות ארוכות לצד חליפות שחורות קצרות. ובקומה למעלה - נשים ממגוון זרמים, עדות, קבוצות.
"לאנשים הללו יש זהות מורכבת. חלק ממנה חרדי לגמרי, אבל הם מרגישים ישראלים, תושבי בית שמש, אחראים לחברה שבתוכה הם חיים.
"יש פה תופעה מעניינת, שכנראה תלך ותעמיק. אנשים רוצים לחיות חיים של קבלת תורה מרצון ולא בכפייה, אנשים רוצים לחיות חיים ישרים, ליהנות מיגיע כפיהם, להתפרנס בכבוד, לא להזדקק לצדקה, לקבוע עיתים לתורה לא מתוך לחץ חיצוני, אלא מתוך החלטה אישית - מה, כמה ואיך. אנשים רוצים שתהיה הלימה בין הלב והמוח והנפש שלהם לבין המעשים שהם עושים. יש בחירה".
כמה במגזר חושבים כמוך?
"לא יודעת. אני בטוחה שלא מעטים. אנחנו לא יצרנו את המגמה, אנחנו רק ביטאנו בקול את רחשי הלב של האנשים. השמועה שיש תקווה הגיעה גם למקומות שבהם לא עבדנו. היו לנו תומכים בכל רחבי העיר.
"קראתי באחד האתרים החרדיים את המשפט 'הפטריות הבלוכיות צצו בכל מקום'. לשמחתי, זה משפט נכון. אנחנו דיברנו על תקווה ועל שינוי לטובה, ואנשים נענו למסר הזה.
"קשה לי מאוד לשאת את השיח רווי השנאה בין חרדים לחילונים. אין לנו עם אחר, אין לנו ארץ אחרת, אין לנו מדינה אחרת, ואנחנו נישאר כאן לחיות יחד. המחשבה כאילו החרדי לקח לחילוני, או החילוני לקח לחרדי, היא מוטעית. יש מספיק ברכה ומספיק שפע בארץ הזאת לכולם. אבל המשאבים צריכים להיות מנוהלים בחוכמה, ביושר, בניקיון כפיים, ובעיקר מתוך עין טובה לצרכים של האחר.
"בדרך כלל השיח בחברה החרדית הוא הישרדותי: אם אני לא אלחם על שלי, ייקחו לי ואני לא אשרוד. צריך לשנות את המנטרה הזאת. אנחנו נעבוד יחד, וכל אחד מאיתנו ישקיע את כל מרצו ואת כל כישרונותיו כדי להגדיל את העוגה ולברוא משאבים חדשים. כדי שיהיה טוב לכולם, כדי שיהיה שפע לכולם".
• • •
חיה יוסוביץ הליטאית עוסקת בפיתוח ובניהול של פרויקטים בתפוצות ובחיבור למדינת ישראל וליהודי התפוצות. היא פוגשת פוליטיקאים בעבודה שלה בכל יום. מעולם לא חצתה את הקווים לתמוך במועמד לא חרדי.
"עליזה הזמינה אותי לחוג בית ממש אחרי שקיבלה את ההחלטה לרוץ. הכרנו מפעילויות ציבוריות בעיר. קבעתי איתה פגישה וביטלתי. החיים שלי עמוסים, יש לי תשעה ילדים ותמיד יש עומס בעבודה. היא התקשרה שוב. שוב קבענו, ושוב ביטלתי.
"היא התעקשה. בפעם הרביעית כבר היה לי לא נעים. הגעתי למטה שלה. ישבו שם חילונים, חרדים, דתיים־לאומיים. היא ביקשה ממני להיות ברשימה שלה. חשבתי לעצמי שהיא ממש נאיבית. חיה בעולם אחר. אף אחד לא רצה להתמודד מול אבוטבול.
"ככל שהכרתי אותה יותר, כך ראיתי אצלה אסרטיביות עם נעימות ויושר יוצא דופן. התחלתי להאמין. חשבתי לעצמי, רק על האומץ מגיע לה. אומץ שהגיע ממקום אחראי. זה שבה את ליבי.
"החלטתי להתאמץ, כי אני עובדת במקומות פוליטיים ויודעת שהעיר צריכה שינוי. אחרי כמה שבועות של שיחות החלטתי שאני עושה בשבילה הכל".
מה זה הכל?
"אני לא מאלה שישימו דגל בחלון. גם אין לי זמן להתנדב במטה. אבל עשיתי מה שאני יודעת: חיברתי אותה למקורות בציבור החרדי, שאמרו לי שייתנו לה את הקול. 80 אחוזים מהאנשים שאיתם דיברתי אמרו לי, 'אנחנו מצביעים לה'".
זו החלטה שקיבלת לבד?
"התייעצתי עם רבנים שאיתם אני מתייעצת בדרך כלל, וקיבלתי הסכמה גורפת. הם אמרו לי, 'לא שלטי חוצות. שיחות, זה מה שאת צריכה לעשות'.
"בעלי היה איתי והצביע גם הוא לעליזה. כבר יש לי ילדים בעלי זכות הצבעה, ואמרתי לכל אחד מהם שיעשה את שיעורי הבית שלו. אנחנו משתדלים לא לדבר על פוליטיקה בבית, אבל הפעם היה חשוב לי להסביר למה היא טובה לעיר. הסברתי להם שהעיר שלנו מאתגרת יותר מכל עיר שאני מכירה.
"כשהגיעו התוצאות היתה בבית שמחה. אווירה של שינוי, אופטימיות זהירה. זאת עיר מורכבת מאוד, והמשימה גדולה".
• • •
אביגיל מגיעה לפגישה באיחור עם בתה רבקה, שעוד רגע ימלאו לה 18. "היי אביגיל, את לא מזהה אותי", אומרת לה בתיה, "אבל אני מכירה אותך. בקבוצת הווטסאפ שלנו, בכל פעם שמישהו ביקש עזרה, את תמיד התנדבת. לא חשוב מה ביקשו או מתי - השם שלך תמיד היה קופץ".
"קראו לקבוצה 'חרדים למען עליזה'. שבוע לפני הבחירות, כשהרגשנו בטוחות יותר, החלפנו את שם הקבוצה ל'מהפך'", היא מספרת.
אביגיל מחייכת במבוכה, "אתן לא יודעות מה עברתי בזמן האחרון. אני היחידה שגרה בלב רמה ג' (משכונות החרדים האדוקות יותר; ה"ט). עברתי מבית לבית, דפקתי על כל דלת.
"בעלי שמעון, שבחודשים האחרונים טיפל בילדים, פחד עלי. פחד שאחזור פצועה, שיפגעו בי. אבל הוא גם יודע שאם אני עושה משהו, אף אחד לא יכול לעצור אותי. אני ידעתי שאני מוגנת, כי זו שליחות קודש.
"אני בטוחה שהקדוש ברוך הוא סידר לי את שנת השבתון מהעבודה שלי כגננת, כדי שאוכל להתגייס להביא את השינוי לעיר. להביא ראש עיר שדואגת לחינוך, לתחבורה, למבני ציבור. לכל מה שעיר ראויה צריכה".
"היתה לנו קבוצת ווטסאפ שקראו לה 'חרדים למען עליזה'. שבוע לפני הבחירות, החלפנו את שם הקבוצה ל'מהפך'". בלוך ופעיליה לאחר הזכייה
היא קיבלה גיבוי מאביה, הרב חיים בוכריס, רב חרדי ידוע באשדוד. "הוא בא לבקר אותי הרבה ומכיר את המצב המזעזע של העיר. אין מדרכות. אין מקווה. אין תשתיות. הוא אמר לי מהרגע הראשון, 'תתמכי בעליזה. תעשי הכל בשבילה'.
"בבקרים עשיתי טלפונים מהטלפון הכשר שלי, שקיבלתי ממטה הבחירות. בערבים עשיתי סיורי בתים. את כל רחוב חבקוק חרשתי לבד. יש שם שלושה בניינים ענקיים, 180 קולות. חצי רחוב יחזקאל, אחיה השילוני, נריה הנביא, וחלק מירמיהו.
"הלכתי לבד, למרות הפחד. דפקתי בדלת, אמרתי, 'ערב טוב, אני אישה חרדית שגרה ברחוב יחזקאל ברמה ג', שמי אביגיל כהן'.
"הרגיע אותם שאני חרדית. חלק הכניסו אותי הביתה. הקשיבו. היו כאלה שקיללו אותי. אמרו לי, 'את לא מפחדת מהעולם הבא שלך? את לא מתביישת?' עניתי בשקט ובכבוד, שאני ראויה לעולם הבא שלי. אני מצילה את העיר".
הבת רבקה ממשיכה: 'בכמה קולות היה הניצחון? 533. והפרשה השבוע היא פרשת 'חיי שרה', שזה בגימטרייה 533".
אביגיל: "לא הייתי חוזרת הביתה לפני שהיו לי לפחות 30 אנשים שחתמו על טבלאות תמיכה, שכללו את הפרטים שלהם. היה מישהו שאמר לי, 'אני לא יודע מי בעלך, אבל את אישה חרדית אמיצה. אני מעריץ אותך'. היו רבים שחתמו בסתר, בשמות בדויים או בפרטים לא נכונים, אבל הבטיחו שהם נותנים את הקול לעליזה.
"בעלי פחד מאוד מהשכנים, מה יגידו. פחד מהתגובה בבתי הספר של הילדים. אמרתי לו, 'אני פעילה של עליזה, ואני רוצה לשים שלט במרפסת'. ערכנו דיון, ובסוף הוא הסכים שעשרה ימים לפני הבחירות נשים שלט.
"עשרה ימים לפני הבחירות באמת שמתי שלט במרפסת. חלק מהשכנים עשו לי פרצופים, חלק הפסיקו לדבר איתי. אבל אני הלכתי עם האמת שלי עד הסוף".
• • •
גם אבא של יעל היה רב. "היתה לו גישה מיוחדת למדינה. ביום העצמאות היה בבית דגל, זה לא היה מקובל אז. הוא לא האמין בפוליטיקה. הוא אהב כל אדם באשר הוא, את השונה ואת המסכנים. הוא היה מקובל, ורבים עולים היום לקברו בירושלים. אם הוא היה חי, הוא היה מבקש להצביע עליזה. הוא איש אמת, הוא היה קולט אותה ובוחר בה בבחירות.
"שמעתי על עליזה לראשונה ממישהו שפגשתי בניחום אבלים. שם אמר לי, 'רק אתם, החרדים, תביאו את השינוי'. הוא סיפר לי עליה, וזה הרגיש לי נכון.
"הצטרפתי מייד, אבל יכולתי למשוך בחוטים רק מאחורי הקלעים. יש הרבה אנשים שחיים בכפילות. גם אני, לכן אני לא יכולה להזדהות בשמי המלא.
"שניים מהילדים באו איתי לקלפי ונכנסו איתי להצביע. לקחתי את הפתק של ג', אבל בשנייה שהם הסתובבו, החלפתי את הפתק לפתק של עליזה. לא יכולתי שהם יראו ויגידו בבית הספר שזה מה שאמא שלהם הצביעה. ינדו אותם.
"בעבודה דיברתי עם חברה על עליזה. היא השתכנעה ברעיון, אבל הסבירה לי שהיא לא יכולה לבחור בניגוד להנחיות הרבנים. אחרי שהתפרסמו תוצאות הבחירות, היא ניגשה אלי ואמרה לי, 'אנחנו עשינו את רצונו של המקום והצבענו אבוטבול. המקום עשה את רצוננו ובחר בעליזה בלוך'".
בתיה: "עליזה יצרה איתי קשר טלפוני כשיצאה לדרך והזמינה אותי לחוג בית. בהתחלה היו באים לחוגי הבית שלה רק שלושה־ארבעה אנשים, אבל היא התייחסה לכל אחד בכל הרצינות. היתה באה לחוג בית גם בשביל אישה אחת.
"כולנו עבדנו בשבילה. דיברנו. שכנענו. העברנו מסרים. אני התפללתי שהיא תיבחר, ושבית שמש תהפוך לאהבת ישראל. אם זה יקרה, זה יהיה קידוש השם בארץ ובעולם.
"את שיחות הטלפון לא עשיתי ליד הילדים. לא יכולתי שהם ישמעו אותי אומרת דברים שמנוגדים למה שהם לומדים בבתי הספר. אז צלצלתי בזמן העבודה או כשהייתי מחוץ לבית.
"העדפתי שהילדים הגדולים שלי לא יצביעו. הבן הגדול עבד כנציג של מפלגה חרדית בוועדת קלפי בעיר אחרת. הוא התייעץ איתי אם להתאמץ ולהגיע להצביע, ואמרתי לו, 'בשביל מה, תישאר בישיבה, תנוח, יש לך לימודים מחר'. הבת שלי חזרה מהסמינר ביום שאחרי הבחירות וסיפרה שהמורה דיברה על 'היום העצוב שבו נבחרה עליזה' וגינתה את מי שהצביעו לה".
• • •
אני שואלת אותן מה היה הרגע הכי קשה שלהן בחודשים האחרונים. אסתר נזכרת איך שניים מהאחיינים שלה, בשנות השלושים לחייהם, ממש בכו, "דודה, את באמת מצביעה עליזה?"
"זה היה לקראת סוף הבחירות, והרב חיים קנייבסקי הגיע לעיר והצהיר על תמיכה באבוטבול. האחיינים שלי לא הבינו למה אני לא מקשיבה לגדולי הדור. שעה שלמה ניסיתי להסביר להם שיש דברים שאני רואה בגלל הפעילות שלי, ושהם לא יכולים לראות. אמרתי להם שאני בטוחה שאם רב חיים היה פוגש את עליזה, הוא היה בוחר בה. אבל לא הצלחתי לשכנע אותם. הם לא מבינים איך אפשר לא לשמוע בקול גדולים.
"היה עוד רגע קשה. ביום שישי לפני הבחירות הגעתי עם עליזה למרכז המסחרי של השכונה עם עוד כמה פעילים, וחבורה של נערים הקיפו אותה, קראו קריאות לא נעימות, ניסו להדביק עליה סטיקרים. עליזה הגיבה בגבורה. רק חייכה ונפנפה להם לשלום. אנחנו ממש הקפנו אותה כדי שהם לא יתקרבו.
"אחר כך חזרתי הביתה ובכיתי. אני חרדית, ואני לא מבינה איך ילדים שחיים בבית של תורה יכולים להתנהג לבן אדם בצורה כזאת. זה חינוך מעוּות. אני לא אומרת שזה לא קורה במקומות אחרים, אבל זו לא דרך של תורה והלכה. היה עצוב לי שאני קשורה לחברה שילדים שלה מתנהגים ככה".
אביגיל: "באחד הימים, כשעמדתי במרכז הקניות עם הילדים שלי ושכנעתי אנשים, מנהל הסופר בא אלי ואמר: 'את לא חושבת שאת מבזבזת את הזמן שלך? אבוטבול הוא מעצמה. כולם בכיס שלו'. היה קשה לשמוע את זה, אבל עוד יותר קשה היה אחר כך, כשהילדים שלי אמרו שעשיתי להם פדיחה".
הבת רבקה צוחקת: "באמת עשית לנו פדיחות, כי דיברת על עליזה עם כל מי שעבר. מזל שהיא נבחרה".
משה אבוטבול. ראש העיר היוצא // צילום: יעקב לדרמן, פלאש90
אביגיל: "הרגע הכי קשה היה ביום שבעלי אמר לי שצחקו על הבנות בבית הספר. אספתי את עצמי ואמרתי לו, 'אני ואתה אבא ואמא, אנחנו ההורים, ואנחנו צריכים להגיד להן מבחינה חינוכית מה הדרך. הן יבחרו. אדם צריך דעה משלו'".
רבקה: "אמרתי לאמא שלי שאם עליזה לא נבחרת, אני לא הולכת לבית הספר. לחברות שלי היו המון שאלות שאני לא יכולה לפסול, בעיקר למה אמא שלי לא מקשיבה לרבנים".
בתיה: "יום לפני הבחירות הרגשתי שכל העיניים של המטה נשואות אלינו. רציתי להגיד להם, אל תסמכו עלינו. הרגשתי שחסרות לנו עוד כמה שעות כדי לאסוף עוד קולות".
שלומית: "לא היה שום קושי, רק עייפות. בסוף יום הבחירות, אחרי שעבדתי כל היום במטה, הלכתי לישון ב־22:00. הייתי עייפה וסמכתי על הקדוש ברוך הוא שיעשה את הדבר הנכון".
למחרת, יום ההמתנה לקולות החיילים שהכריעו את הכף, נסעה אביגיל לקבר רחל, להתפלל. "ידעתי שהיא תעזור".
• • •
כולן תמימות דעים שההתרגשות לא צריכה להיות מהעובדה שנבחרה אישה ולא גבר. "אם העיר מנוהלת נכון, מה זה משנה אם זה גבר או אישה?" מחדדת אביגיל רגע לפני שהיא יורדת לרכב, שבו המתין לה בעלה במשך כל הפגישה. רכב שעל החלון שלו עדיין מודבק שלט של עליזה בלוך, שדוהר בחשיכה לרמה ג'.
חיה ובתיה נוסעות מכאן לפגוש גבר חרדי, שתמך בעליזה בסתר. הוא ביקש את הפגישה כדי להמליץ לעליזה על אישים שיוכלו לסייע לה במשא ומתן עם החרדים.
"ברור לנו שהדרך לסיום המלחמה בין המגזרים בעיר ארוכה", אומרת בתיה, "אבל אנחנו מלאות אמונה שראש העיר תקדם מודל לחיקוי לשאר הערים המעורבות בארץ. עליזה היא מומחית בנושא הזה.
"בינתיים קבענו להיפגש איתה אחת לחודש לפורום פעיל, שיביא לשולחן העירייה הצעות מעשיות לרווחת התושבים. אני מחכה ליום שבו אוכל לספר לילדיי על ההישגים של עליזה למען הציבור החרדי, ואז גם אוכל לספר להם על כל מה שעשיתי בשבילה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו