עקומה מספר 5, שהיתה פניית פרסה מהסוג החד מדי, הגיעה הרבה יותר מהר משצפיתי. שנייה קודם לכן האצתי את האופנוע שלי ל־120 קמ"ש, ועכשיו אני מתבקש להחליט אם לבלום בנחישות ולהסתכן באיבוד אחיזה, שפירושו הימרחות על האספלט, או לציית לאזהרה המוקדמת שנתן לי שי המדריך - ולא לגעת בבלמים.
למרות הרצון האינסטינקטיבי לרסן את ההאצה, אני מצליח להתאפק ולא לבלום. להפתעתי, אני מסיים את פניית הפרסה במהירות, ורק אז מבין עד כמה האופנוע הזה הרבה יותר חזק ומדויק מכל האחרים שדגמתי עד היום.
אני רוכב ותיק, ואחרי יותר משלושה עשורים על הכביש חשבתי שאני יודע לאלף כל כלי עם כידון ומנוע שואג. תמיד חלמתי להתייצב במסלול מרוצים סלול היטב ומשובח, לעלות על אופנוע מרוץ ללא פשרות - ולשייף רגליות בהשכבות, בלי חשש מאיזו מכונית שתגיח מולי, או ממדרכה תל־אביבית שבורה שתארוב לי בקצה הסיבוב.
בחודש שעבר הגשמתי את החלום וטסתי עם עוד שמונה רוכבים ישראלים נלהבים לעיר היוונית הקטנה סֶרֶס, המרוחקת שעה נסיעה משדה התעופה של סלוניקי. המטרה: קורס רכיבה מזורז על אופנועי מרוץ מקצועיים, מהסוג שיגרום לחובבי הז'אנר להזיל ריר יותר מהר משמן מכונות.
מסלול הרכיבה של סרס פעיל כבר 20 שנה ונמצא בבעלות העירייה. מדובר במסלול מרוצים לפי תקן פורמולה 3, באורך 3,186 מטרים וברוחב שנע בין 12 ל־15 מטרים. הוא כולל 16 פניות, שמציעות לרוכב שלל תגובות רגשיות שבין תענוג לפאניקה. האספלט שלו איכותי ומתוחזק ברמה בינלאומית, וכשחולפים על פני טריבונות הבטון, שבנויות לאכלס 6,000 צופים - מרגישים לרגע כמו סטארים ביורוספורט.
שי לב, מארגן המסע ובעצמו מתחרה במרוצי אופנועים, הקים בסרס ב־2015 בית ספר בינלאומי לרכיבת מסלול בשם "רייסטראק". במסגרת זו הוא מציע מעטפת כללית תומכת לכל אופנוען שמעוניין להרחיב את המיומנויות ולדהור בהדרכה צמודה ומותאמת לפי רמות היכולת.
• • •
למרבה הפלא, הקורס נפתח דווקא בנהיגה במכוניות קרטינג. כך אפשר לרחרח בביטחון את המסלול ולהיכנס בהדרגה למנטליות של נהיגת מרוצים. "הקו הישר הוא הדרך הכי מהירה", פותח שי באמרת כנף ומסביר איך "לוקחים את הקו הנכון" - כלומר, מה התוואי הכי יעיל לגמיאה מהירה של המסלול, ומתי ואיפה צריך להשכיב ולהסתובב כדי לצלוח הכל במינימום זמן.
בית הספר "רייסטראק" מחזיק עשרה אופנועי מרוץ ימאהה R6-YZF בנפח 600 סמ"ק, שמנפיקים הספק של 180 כוחות סוס. הכלים זכו לשלל שדרוגים מכניים, שהפכו אותם למהירים יותר מצ'יטה: בולמי זעזועים ומתלים משופרים, מעטפת פלסטיקה ("פיירינגים") אווירודינמית לעילא, בלמים מחוזקים, ידיות ארגונומיות בכידון, שרשרת הילוכים עם יחס העברה מהיר יותר וגם מערכת פליטה עצבנית במיוחד. הכל כדי שיתרחקו ככל האפשר מגרסת המפעל ה"רגילה" (והקשוחה ממילא) ויתאימו למסלול מרוצים פסיכוטי.
ב"בוקס" (מוסך) של בית הספר נמצא כל העת צוות טכני יווני, שתפקידו להכין את האופנועים לכל יציאה למסלול: חימום מנוע וצמיגים לטמפרטורת עבודה, כיוון בלמים, מילוי דלק, החלפת גלגל במידת הצורך ותיקון תקלות. לנו נותר להתרכז רק ברכיבה ולהרגיש רוכבי מוטו GP לכמה ימים.
מסלול המרוץ מזכיר שדה תעופה, וכל יציאה ורכיבה בו נדרשות להיות מתואמות מראש, למניעת תאונות. כל שעה מחולקת לשלושה חלקים ("סשנים") של 20 דקות, וכל סשן מיועד לשלוש רמות רכיבה - מתחילים, מתקדמים ומקצוענים. והכל, כמובן, בסדר מופתי.
• • •
מתחלקים לשתי קבוצות רכיבה. כשהאחת במסלול - השנייה נחה בבוקס, וחוזר חלילה. אני יוצא בקבוצה הראשונה ומתחיל לארגן את כל פריטי החובה: חליפת עור מלאה, מגנים בפרקים ובגב, מגפיים, כפפות, קסדה מלאה ואטמי אוזניים. לא ייאמן כמה רעש עושים אופנועי מרוץ במרומי הסל"ד הרצחני.
בחוץ 32 מעלות, וגם האדרנלין בדם עולה. האמת? אני גם קצת חושש, כי אופנועי מרוץ מצוידים בגיר "הפוך": ההילוך הראשון ממוקם "למעלה", וצריך לדרוך עם הרגל למטה כדי להעלות הילוכים. זה מצב הפוך מזה שאני רגיל אליו באופנוע שלי, שבו הילוכים עולים בהקפצת רגל כלפי מעלה. אני מתפלל שלא אתבלבל דווקא ברגע שבו יופיע על לוח המחוונים מספר בן שלוש ספרות. זה לא יהיה נעים לאף אחד מאיתנו.
שי אוהב להגדיר את הסשן הראשון "סשן כאפות". למה? כי כל אחד מגיע מהבית כשהוא בטוח שהוא מארק מרקז או ולנטינו רוסי (צמד אלופי רכיבה עולמיים), אבל לא נדרש יותר מסיבוב "כדי להחטיף לאגו שלו וואחד כאפה", כאילו לא מדובר בכלל באותו ספורט. בטלוויזיה זה נראה פשוט ואלגנטי, אבל כאן, על המסלול, הכל נראה פתאום מאיים וארוך. לך תמצא בתנאים האלה את "קו הרכיבה הנכון".
אני יוצא לסשן הבכורה שלי, מופתע בעיקר ממשקלו הקליל של האופנוע (השיפורים השילו עשרות קילוגרמים מה־170 התקניים שאיתם יצא האופנוע מהמפעל). תנוחת הישיבה צפופה מאוד ולא הכי נוחה, אם אפשר להתייחס למשטח ספוג בעובי שני סנטימטרים כאל מושב מפנק.
פנייה ראשונה מגיעה מולי, וזאת הזדמנות מצוינת לבחון את איכות האחיזה של הצמיגים. האופנוע בולע את הפנייה בהשכבה, כאילו הניחו מתחתיו פס רכבת. הכידון מציית לכל פקודה, ואני תופס אט אט ביטחון ומרשה לעצמי להגביר מהירות למספרים שלא הכרתי.
בסיום הסשן, כשאני מתנשף ורטוב כולי (לא ייאמן כמה אפשר להזיע ב־20 דקות רכיבה), אני פוגש בבוקס את בועז קניאל, שותפי לחבורה, שמספר איך "פספס פנייה" והמשיך לדהור עם האופנוע שלו היישר לתוך הדשא, במהירות מסוכנת. למזלו, זה נגמר בידית שבורה של האופנוע, שהוחלפה בתוך דקות על ידי הצוות הטכני.
• • •
הסשן השני מיועד לתרגול. שי המדריך מבקש שהפעם נרכב בהילוך רביעי בלבד (כלומר, נוותר על האצות ו"התחרעויות" במהלך הקפת המסלול), ושלא ניגע כלל בבלמים. "כך תלמדו להכיר את האופנוע בצורה מבוקרת ואיטית ותוכלו להתחבר אליו טוב יותר", הוא מנמק. בהמשך הוא מעיר הערות ומתקן טעויות, ונוטע בכולנו את התחושה שיש מי שבוחן אותנו מרחוק.
עד ארוחת הצהריים נשלים ארבעה סשנים, שמוקדשים לכללי הרכיבה הקריטיים ביותר: קו נכון, נקודות האצה, מבט, היגוי, מנח גוף, וגם הטיית האופנוע.
ביום השני של הקורס מצטרף אלינו המדריך היווני חאריס, שהוא עדיין מתחרה פעיל במרוצים. תפקידו כאן לרכוב מאחורינו ולתעד כל רוכב במצלמה הייעודית המותקנת באופנועו. בסוף כל סשן מנתחים את הרכיבה מנקודת המבט שצילם חאריס, ומנסים להפיק לקחים ולתקן.
וכאילו לא די בכך, כל אופנוע מצויד בחיבור למצלמות "גו פרו", כך שאפשר להתקין עליו מצלמות ולהקרין את ביצועי הרכיבה על מסך ענק בתוך הבוקס. זה מקל ומייעל את הניתוח שאחרי.
אני יוצא שוב למסלול, וכמובן טועה בחישוב המהירות שלי בסיום הישורת. בפעם הראשונה אני נאלץ ללחוץ על הברקס, וכמעט מתהפך. נשבע שזה לחלוטין לא באשמתי: השילוב בין אחיזת הצמיגים לבין הבלמים המשופרים גורם לכך שכל ליטוף קליל של ידית הבלם עוצר את האופנוע כאילו נתקל בקיר בטון. זאת הרגשה "אגרסיבית", שלוקח זמן להתרגל אליה. אני רק מתפלל שבצילומים של חאריס לא איראה כמו ילד מתלהב על אופניים עם גלגלי עזר.
מרוב התלהבות אני לא שם לב שהזמן שלי הסתיים ומפספס את דגל השחמט שמסמן את סיום הסשן. שי המדריך דואג להעביר לי היטב את המסר: חשוב מאוד להיות ערני לסימוני הדגלים, שהם התקשורת היחידה של מנהלי המסלול עם הרוכבים.
בסוף הרכיבה עובר כל אופנוע בדיקה מקיפה של צמיגיו ושל מצבו המכני הכללי. את הבדיקה מנהל ספירוס המוכשר, שאחראי לשיפורים הרבים באופנועים. אחרי יום סשנים מעייף אנחנו מתפנקים בארוחת ערב בטברנה מקומית, עם כמה כוסיות אוזו וצלילי בוזוקי מתוך "זורבה היווני".
את היום השלישי פותחים באימוני "שמיניות" ובלימה במגרש החניה של המסלול, על אופנועי "פיט בייק". מדובר באופנועים קטני ממדים וצנומי נפח, שאפשר לשלוט בהם ביתר קלות. הפעם מלווה אותנו דימיטריס, צלם מקצועי ורוכב אופנוע בזכות עצמו, שבא מסלוניקי כדי לתעד אותנו.
אחר כך חוזרים לדבר האמיתי: אופנועים בגודל רגיל. אחרי יומיים של תרגולים והקפות, אני באמת מרגיש מחובר יותר לכלי ומציין לעצמי שאני רוכב חלק יותר, מהר יותר, ועם פחות טעויות. איכשהו אני כבר לא מתמקד כל כך בתפעול האופנוע ומרשה לעצמי לדהור על המסלול חופשי ומשוחרר. מתוך הבוקס הרגוע קשה לשמוע את צווחות ההנאה בקסדות של הרוכבים על המסלול ולראות את החיוך שעל פניהם. רק יללות האופנועים שחולפים בישורת עם מצערת פתוחה עד הסוף, במהירות של יותר מ־200 קמ"ש, לא משאירות מקום לספק: כולם בעננים.
הסשן השישי והאחרון נגמר. יורדים מהאופנוע ומוסרים אותו בפעם האחרונה, בצער גדול, לידי הצוות הטכני. עוד כמה ימים יחלפו עד שאעכל סופית את ממדי החוויה. החבר'ה בקורס קראו להרגשה הזאת PST - "פוסט סֶרֶס טראומה".
תרבות המרוצים בישראל נמצאת עדיין בחיתוליה. למרבה הצער, אין כאן מסלול מרוצים ברמה ובאיכות שמתקרבות למה שמציעה סרס, וגם לא מלאי של אופנועי מרוץ כמו ב"רייסטראק". וזה חבל, כי המיומנויות שנרכשות בקורס כזה מקבלות אחר כך ביטוי ברכיבה היומיומית, ומסלול שמציע סביבה בטוחה ומוגנת מאפשר לכל רוכב ללמוד ולהשתפר, רגע לפני שיחזור לכביש. הרווח יכול להיות של כולנו, בהפחתת מספר תאונות האופנועים, וגם בחיסכון הכלכלי למדינה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו