בגיל 76 סימור סטיין עדיין רעב. מי שנתפס כאיש חברות התקליטים הגדול ביותר שחי בינינו, הגיע לישראל במסגרת פסטיבל TUNE TEL AVIV של קבוצת בלוסטון לייב ניישן ישראל, שכבר הפך למוקד עלייה לרגל עבור אמנים ישראלים שרוצים לפרוץ מעבר לאוקיינוס. בשנים האחרונות סייע הפסטיבל לדודו טסה ולנינט טייב להגשים חוויה בינלאומית, וסטיין הגיע לנסותו למצוא את הכוכבים הבאים.
באוטוביוגרפיה שלו, "Siren Song: My Life in Music", שראתה אור בקיץ האחרון, מסכם סימור את הקריירה שלו: "כל דור ב־60 השנים האחרונות חושב שהמוזיקה שעושים הצעירים היא חרא ולפניהם היה משהו הרבה יותר טוב. אתם יכולים להירגע, זה ממש לא נכון, וכל דור צעיר עושה דברים טובים לפעמים אפילו יותר מהדור הקודם. לא משנה איך אנחנו שומעים מוזיקה ואיך הדבר הזה השתנה לאורך השנים, מוזיקה טובה היא עדיין מוזיקה טובה, והטכנולוגיה לא תשנה את זה".
בישראל הוא ניסה לשמור על ההשקפה הזו. "צפיתי היום בכל כך הרבה כישרונות ישראליים, וזה מתסכל אותי ומשמח אותי בו בזמן", הוא אומר, "כל מה שאני רוצה להגיד לאמנים האלה זה 'תעופו מכאן' - קחו מטוס לכל מדינה אירופית ותנסו את המזל שלכם. כאן, בישראל, זה לא יקרה בגדול. לא שמעתי במשך שהותי בישראל שום דבר גרוע, מקסימום דברים בינוניים. גם אם זה לא יתגשם, הייתי שמח לנהל כאן חברת מוזיקה עבור המוזיקאים הישראלים המוכשרים".
סימור סטיין נולד בברוקלין שגלי המהגרים ניצולי השואה שטפו אותה. כשהוא נזכר בספינות שפרקו פליטים על המזח בניו יורק, גם היום הוא מתמלא בדמעות. בבית שבו גדל הדת היתה השחקן המרכזי, ובית הכנסת היה המקום שאליו הולכים באופן קבוע עם האב. אבל בלילות, הרדיו היה דולק והאחים לבית סטיין נחשפו למוזיקה מכל העולם.
סימור נדבק בחיידק כבר בגיל 4. עד גיל 40 הוא כבר הפך למנכ"ל חברת התקליטים "sire", וגילה לעולם להקות שבהן הראמונס, הקיור, דפש מוד, הפריטנדרס, דיבור חדיש (כפי שקראו בישראל למודרן טוקינג) ועוד רבים אחרים. בהמשך, כסגן נשיא וורנר העולמית, הוא זיהה את הפוטנציאל של נערה צעירה וחצופה שקראה לעצמה "מדונה", החתים על חוזה ראשון את הראפר המפורסם אייס טי, אסף בדרך גם את "הסמיתס", והחליט שלעפרה חזה יש פוטנציאל להפוך לדבר הגדול הבא - ודאג שתגיע לארה"ב.
כותבים גם לכריסמס
שיחה עם סטיין, על מרפסת המלון התל־אביבי, היא מסע לתוככי ההיסטוריה של תרבות הפופ. כמות הקשרים המקצועיים והחבריים שיש לו בתעשייה היא בלתי נתפסת. רבים מהחברים הללו פקדו גם את מלון וולדורף אסטוריה בניו יורק בשנת 2005, כשסטיין זכה לכבוד מיתולוגי: חברות בהיכל התהילה של הרוקנרול.
הוא היה נער לא אתלטי במיוחד, כפי שהוא הגדיר את עצמו, וכל מה שהיה לו בצעירותו הן אוזניים חדות וחוצפה יהודית. הוא תמיד רדף אחרי הלהקה הבאה, פקד מועדונים וברים, שמע רבבות הקלטות ופקד אלפי הופעות, כדי לגלות את הדבר הבא.
חוזה על המקום. מדונה (מימין) ודיוויד ביירן (טוקינג הדס) עם סטיין צילום: WireImage
היהדות, הוא מעיד, משחקת אצלו תפקיד, וגם מדינת ישראל - שבה הוא מבקר באופן קבוע, על אף מצבו הבריאותי. האהבה הזו, לדבריו, מניעה אותו בקריירה הארוכה שלו, ומתגשמת גם בתרומות לגופים ישראליים ויהודיים ובסיוע מתמיד לאמנים ישראלים בחו"ל.
כשנכנסת להיכל התהילה של הרוקנרול חשבת על כך שאתה המשך של שרשרת יהודית שהצליחה בעסקי המוזיקה? הרי מדהים לגלות בכל פעם מחדש את כמות היהודים בתעשייה.
"אנחנו פשוט טובים בזה. תסתכל על שירי הכריסמס הטובים ביותר - הם נכתבו על ידי יהודים. 'Take me out to the ball game', אולי אחד השירים המפורסמים בהיסטוריה, שהוא חלק מהבייסבול האמריקני, נכתב על ידי אלברט פון טילזר - בן למשפחה יהודית מפולין. יש הרבה מיתוסים, רובם אנטישמיים, על כך שהיהודים טובים בכסף ובנקאים. אבל תאמין לי, היהודים הם לאו דווקא הבנקאים הכי טובים בעולם. מה שקרה לאחרונה בפיטסבורג זו טרגדיה, אבל אנחנו היהודים הצלחנו לעבור רצח של 6 מיליון מאיתנו, לא שוברים אותנו כל כך מהר. יש לנו היסטוריה ארוכה מדי".
אתה יודע בוודאי שאמנים רבים מחרימים את ישראל בגלל לחצי ה־BDS. אתה חושב שהחרם פוליטי בלבד או גם לעיתים אנטישמי?
"כבני אדם, יש אמנים נחמדים יותר ויש כאלו שהם פחות נחמדים. רוב אלו שנוקטים חרמות הם בדרך כלל אנשים פחות נחמדים בחיים עצמם. רוב האמנים שסירבו להופיע בישראל עברו שטיפת מוח על נושא שהם לא מבינים בו כלום. אז הם מעדיפים להחרים וזהו".
חיבוק מאייס טי
מי שיקרא באוטוביוגרפיה של סטיין, יגלה כי האיש היה מעורב באינספור אנקדוטות, צמתים וסיפורים בתעשיית המוזיקה העולמית. עם זאת בראיון עימו, מודה סטיין כי גולת הכותרת של הקריירה שלו היתה החיבור הראשוני למדונה. "מדונה היתה ההחתמה הכי גדולה של החברה שלנו, אבל אני חושב שהיא לא החתמה אופיינית", הוא מבהיר, "מדונה לא היתה סוג המוזיקה שהתעסקתי עימה באופן קבוע לאורך השנים".
ובכל זאת, איך הגורל הפגיש ביניכם?
"בשנת 1982 אושפזתי בבית חולים וקיבלתי אנטיביוטיקה לווריד. אחד מעמיתיי שלח לי קסטה של זמרת צעירה, וככה, כשפניצילין מטפטף לי לגוף, הכנסתי אותה לווקמן והקשבתי. אני לא אשכח את ההרגשה הראשונה; על אף המצב שבו הייתי, תקפה אותי התרגשות. ביקשתי לראות את מדונה. להפתעתי, היא הסכימה להיפגש איתי עוד כשהייתי בבית החולים. היא עמדה מולי, לבושה בהתאם לקוד הלבוש של המועדונים של אז, והיה לה אומץ יותר מכל הגברים בחדר. היא שאלה מייד: 'מה אני צריכה לעשות בשביל לקבל חוזה הקלטות בעיר הזו?' עניתי לה: 'אל תדאגי, קיבלת חוזה הקלטות'".
יש משהו יהודי בדרך שבה הסתכלת על הדברים. לדוגמה הסיפור של דפש מוד. אף אחד לא האמין בהם, היה ניכר שהקריירה שלהם לא תמריא אבל אתה השקעת בהם עוד ועוד, ובסוף לאחר הרבה מאוד זמן הם הפכו ללהקת־על.
"דפש מוד זה סיפור של התעקשות, כי האמנתי באנשים שעבדתי עימם. אחד מהם היה דניאל מילר - אני הייתי בארה"ב והוא בלונדון, והוא סיפר לי עליהם. שאלתי אותו מתי הם מופיעים, והוא אמר לי שהערב, בלונדון. ביקשתי שיקנו לי כרטיס טיסה כדי שאספיק להגיע להופעה. היו רק כרטיסים ב־8,000 דולר בקונקורד, אבל הבנתי שמתרחש משהו והפעמונים מצלצלים. נחתתי בלונדון בשעות הערב, רגע לפני ההופעה שלהם. הייתי עייף לאחר יומיים בלי שינה, אבל הרגשתי שיש בנערים הללו משהו. להגיד שחשבתי שהם ימלאו אצטדיונים? באותו רגע ממש לא, מי היה יכול לחשוב על זה?"
בחרת בראפר אייס טי למי שיציג אותך בכניסה להיכל התהילה של הרוקנרול. למה דווקא הוא?
"כשהחלה תופעת הראפ בארה"ב, בטיפשותי לא ייחסתי לכך חשיבות, או חשיבות מספקת. אבל אז, כשהתעוררתי והבנתי שמדובר בתופעה, חיפשתי ראפרים מאזורים חדשים. אייס טי הגיע לפגישה, וניכר היה שמדובר באדם חכם. אמרתי לו בפגישה את האמת - אני לא מבין כלום בראפ, ובשבילי זה כמו לשמוע את העיתון היומי. אבל הראפ הזכיר לי גם ז'אנר של מוזיקה מטרינדד, וביקשתי ממנו לשמוע שיר על פרוצה מקומית שבוכה על כך שהחיילים האמריקנים עוזבים את המקום, כי עתה לא תהיה לה עבודה. אייס טי התרומם, חיבק אותי, ואמר לי שאני מבין לגמרי מה זה ראפ. ברבות השנים, כשהודיעו לי שאכנס להיכל התהילה, סוכם שג'יימס בראון יכניס אותי, אבל הוא חלה סמוך למועד האירוע. רבים מהאמנים שעבדתי איתם הציעו את עצמם, אבל רק אצל אייס טי זיהיתי כנות אמיתית. אמרתי לו שאני רוצה שזה יהיה הוא".
"קודם כל שיר טוב"
מכל האמנים שראית בימי חייך ושאוזניך שמעו, יש מישהו שאתה מצטער שלא החתמת? פספוס גדול שמלווה אותך?
"אני לא מרגיש פספוס כי חייתי חיים מלאים לשמחתי ומאושרים, ויש לי משפחה נפלאה. אבל אם אתה מתעקש שאמצא דוגמה, אגלה לך שיום אחד החברה היהודייה של קית' ריצ'רדס מהאבנים המתגלגלות ביקשה שאבוא לראות במועדון בחור צעיר בשם ג'ימי הנדריקס. למעשה, היא ביקשה להלוות מריצ'רדס גיטרה עבור הנדריקס. הלכתי להופעה, ובסופה הנדריקס לקח את הגיטרה ושבר אותה לחתיכות על הבמה. זה היה הסוף של הבחורה המסכנה עם ריצ'רדס, וזה היה הסוף של הנדריקס וריצ'רדס. ומה איתי? אמרתי לעצמי שבטח לא אסתדר עם הבחור הזה".
הבאת את עפרה חזה לארה"ב. היה לך ברור שהיא בדרך לקריירה בינלאומית?
"בוודאי. וואו, איזו אישה. אתה יודע, עפרה היתה שילוב נדיר של קול יפה, יופי טבעי ונחמדות אמיתית. זה שילוב שבאמת לא רואים בכל יום. היא היתה רגע לפני הפריצה הענקית שלה, רק התחלנו. תבין, אנשים באמריקה ניגשו אלי והיו מוכנים לעשות הכל כדי להיות לידה. ואז הבעל שלה הדביק אותה באיידס. חבל שהוא כבר מת, אם הוא לא היה מת - הייתי שמח להרוג אותו בעצמי, בגלל מה שהוא עשה לבחורה המקסימה הזו".
איזה מסר אתה רוצה להעביר למוזיקאים האנונימיים שיקראו את הראיון איתך?
"שיזכרו שהכל מתחיל בשיר. אם יש לך שיר טוב, כל שאר הדברים יבואו בעקבותיו. האיפור, האפקטים, הפרסום, התהילה, ההופעות הגדולות. שיר טוב זו ההתחלה של הכל, כי בו אתה לא יכול לזייף. מי ששומע שיר טוב יודע שהוא כזה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו