הוליווד היא בירת הסרטים של ארה"ב, אבל אם רוצים להפיק מותחן טוב עדיף להגיע לפלורידה, במיוחד בתקופת בחירות.
פלורידה היא המדינה המתנדנדת בה"א הידיעה. תשאלו את ברק אובאמה בבחירות 2012, את המושל היוצא ריק סקוט ואת הנשיא המכהן דונלד טראמפ, שניצחו כאן בהפרש של אחוז אחד. תשאלו גם את סגן הנשיא לשעבר אל גור, שהתכונן כל חייו לנשיאות רק כדי להפסיד לג'ורג' וו. בוש בשנת 2000 בגלל הפרש של כ־500 קולות. 500 קולות! לא מן הנמנע שהמשפט האלמותי Too Close to Call יופיע השבוע שעות על גבי שעות, אולי אפילו ימים, על גבי מסכי הטלוויזיה שלנו - כשברקע המפה של פלורידה, כמובן. במדינה שהפכה לקופסת ההפתעות של כמעט כל מערכת בחירות, כל קול קובע.
אם אוהיו היא סמן כללי של מגמות ההצבעה, פלורידה היא אמריקה 2.0: נדמה שכל הקרבות בוושינגטון משכפלים את עצמם במדינה הזאת, שאמנם שייכת לדרום מבחינה גיאוגרפית, אך מבחינה תרבותית־כלכלית־גילית היא חצויה בדיוק כמו אמריקה הגדולה. בניגוד לאוהיו, מדינה של המערב התיכון, על מרחביה הגדולים והרוגע היחסי, בפלורידה זורמת אנרגיה של קמפיין ארצי לנשיאות.
וגם השנה היא מצטיירת כרכבת הרים אחת גדולה, בעיקר בגלל המרוצים המסקרנים. המרוץ הססגוני ביותר הוא למושלות: ראש העיר בבירה טלהסי, אנדרו גילום האפרו־אמריקני, מתמודד על משרת המושל וכבר נתפס ככוכב עולה במפלגה הדמוקרטית. הוא רץ נגד חבר בית הנבחרים לשעבר רון דה־סנטיס, אדם בעל רקורד פרו־ישראלי מרשים שפעל ללא לאות להעברת השגרירות האמריקנית לירושלים. המרוץ לסנאט יצרי לא פחות: הסנאטור הדמוקרטי המכהן ביל נלסון מגן על כיסאו מול המושל הנוכחי ריק סקוט, שרוצה להחליפו בסנאט.
גם אם הסקרים מנבאים לדמוקרטים סבירות גבוהה יותר לניצחון בשני המרוצים, הסוקרים משדרים הכל חוץ מביטחון אחרי הקריסה שלהם בבחירות 2016. סקרים שונים מצביעים על הפרש של נקודה או שתיים לטובת הדמוקרטים – וזה למעשה שוויון סטטיסטי. איך זה ייתכן? הרי התקשורת האמריקנית הממסדית והמגוונת כל כך (...) הבטיחה לנו "גל כחול" לנוכח המיאוס מטראמפ שהתפשט בארה"ב (...). אין ספק שאחרי הנהירה הגדולה של הדמוקרטים לקלפיות בבחירות המוקדמות, כעת הגיע תורם של הרפובליקנים לבוא להצביע.
גם במדינות דוגמת נבדה, מיזורי, אריזונה ואינדיאנה יש לנו מרוצים צמודים. באריזונה מתקיים דרבי הנשים על מושב בסנאט בין טייסת הקרב הראשונה שטסה בפעילות מבצעית בשירות ארה"ב, מרת'ה מקסאלי הרפובליקנית, לבין יריבתה הדמוקרטית, קירסטן סינמה, שמכהנת בבית הנבחרים. לשתיהן הסקרים מנבאים 46 אחוזי תמיכה.
תולשים שלטים
בספרייה הציבורית של מיאמי בצפון העיר נרשמו שלשום תורים ארוכים, בעקבות ההצבעה המוקדמת. ראיתי שם מצביעים נלהבים; שלטים של ריק סקוט ורון דה־סנטיס, המועמדים הרפובליקנים לסנאט ולמושלות, דווקא לא ראיתי. גם ליד הקלפי של האלנדל, מול בית העירייה, לא מצאתי כרזות שלהם. "פשוט מורידים אותן", אומר לי סגן יו"ר הפרלמנט הישראלי של מיאמי, פיני דגן. הוא מתקשה להבין מדוע יהודי ארה"ב מצביעים לדמוקרטים, ואף חושש כי פעולה זו תשפיע על תוצאות הבחירות. הוא מדגיש כי ההשפעה של תרומות ומעורבות היהודים במדינה המיוחדת הזאת – מבורכת ככל שתהיה – היא בעייתית עבור ישראל. "ב־95 אחוזים מהמקרים, מדובר ביהודים שתומכים בדמוקרטים".
הצבעה מוקדמת בלוס אנג'לס. סימן טוב לרפובליקנים // צילום: EPA
דגן (82), חתן פרס ביטחון ישראל, מוטרד מאוד. "יש חוסר רצון של היהודים לקבל את תוצאות הבחירות של 2016", הוא אומר, "הם משדרים לטראמפ מסר: אתה לא הנשיא שלנו, כי אנחנו ליברלים, תומכי הילארי קלינטון. לא מובנת לי הנאמנות המיסטית שלהם למפלגה הדמוקרטית. הסבא וסבתא שלהם תמכו ברווזוולט הדמוקרטי, אבל דברים השתנו באמריקה, ובגדול. היום הרפובליקנים הם הידידים הגדולים שלנו".
פיני לא מבין את איל ההון היהודי וראש עיריית ניו יורק לשעבר, מייקל בלומברג, שמשקיע הון כדי לעזור לדמוקרטים בפלורידה: "מדובר באיש יקר אוהב ישראל, אבל הצטרף למחנה אנטי־טראמפ. הוא הביא את אנדרו גילום, סוציאליסט וחניך של ברני סנדרס, לבית כנסת ליברלי, אבל לא מדובר בפרו־ישראלי. רחוק מזה". יריבו של גילום, רון דה-סנטיס, הוא אוהד ישראל מושבע, שכיהן שלוש קדנציות בבית הנבחרים ותמך בישראל באופן בלתי מסויג. הוא אף תומך בהכרה ברמת הגולן כטריטוריה ישראלית.
בין פלורידה למדינת ישראל שוררים יחסים מיוחדים במינם. פלורידה היתה בין המדינות הראשונות בארה"ב שחוקקו חוק נגד תנועת ה־BDS. לאחרונה הועלתה הצעת חוק מחמירה הרבה יותר מזו הקיימת, והיא נמצאה בהליכי אישור מתקדמים. גילום אמנם תומך פומבית בהצרת צעדי ה־BDS, אך המפלגה הדמוקרטית כבר מזמן מוחזקת בידי תומכי סנדרס הסוציאליסט ושאר השמאל הרדיקלי. אם גילום רוצה להתקדם הלאה במפלגה (להיות מועמדה לבחירות לנשיאות, למשל), ייתכן מאוד שבתור המושל יביא למפנה ביחסי פלורידה־ישראל.
פיני דגן (מימין) ופול קרוז. מה קרה לקול היהודי?
אני מבקר בעיר אבנטורה, פרבר של מיאמי שבו מתגוררים ישראלים רבים, ושממנו נשלחו מעטפות הנפץ לבכירים במפלגה הדמוקרטית. לבעלים של אחת המעדניות המקומיות, Mo's Bagel & Deli, קוראים פול קרוז, יהודי שמעיד על עצמו בגאווה כי הוא "תומך בכל מועמד דמוקרטי או רפובליקני שתומך בישראל. בכלל, אני מאמין באחדות, והייתי רוצה לראות קהילה יהודית מאוחדת יותר באהדתה לישראל".
איך אתה מסביר שהקול היהודי הוא לטובת הדמוקרטים?
"היהודים בעד צדק חברתי, ולכן נושאים היקרים ללב הדמוקרטים, דוגמת הפלות, זכויות לקהילת הלהט"ב, מאבק נגד התחממות כדור הארץ ופתיחת הגבולות למהגרים - הפכו לנושאים מרכזיים באג׳נדה של הקהילה היהודית. רק אחרי כל אלה חושבים על ישראל. אין לי בעיה עם תיקון עולם, אבל לא על חשבון ישראל".
פיני סבור כי הטבח הנוראי בפיטסבורג ומשלוח מעטפות הנפץ עלולים להטות את הכף לטובת הדמוקרטים בבחירות. "מגוחך להאשים את טראמפ בדברים האלה", הוא קובע, "לא היה נשיא שהעניק לישראל כל כך הרבה בעל כך מעט זמן". וקרוז מוסיף: "אני לא אוהב את טראמפ כאדם, אבל אני מכיר בכך שעשה דברים נפלאים לטובת ישראל והוא אף הבין שמה שטוב לישראל, טוב לאמריקה".
קרוז, יליד ונצואלה, אירח את דה־סנטיס במסעדה שלו לפני שבועיים לקצת בייגל ונקניקים. רבים מהיהודים לא אהבו זאת, ואף תקפו את קרוז ברשת. הדמוקרטים, כמו הליברלים באמריקה, רחוקים מאוד מפתיחות. קרוז פועל היום לטובת מועמד רפובליקני, אבל סייע גם בעבר לדמוקרטים – העיקר שהמועמד יהיה בעד ישראל. גילום, לשיטתו, מיישר קו עם סורוס וברני סנדרס, וזה מדאיג אותו. גילום עתיד להעלות את המסים ב־40 אחוזים, מהלך שעלול להשפיע על כלכלת פלורידה הפורחת (3 אחוזי אבטלה). בכלל, הכלכלה היא הגיבורה האמיתית של הקמפיין הזה: כשני שלישים מהאמריקנים חושבים שהיא במצב מצוין או טוב – נתון שלא הופיע בסקרים כמעט 20 שנה. דגן אומר לי שמדובר בתוצאות ישירות של הורדת המיסים הדרסטית של הנשיא טראמפ. הוא חושש שהמומנטום הזה ייעצר אם הדמוקרטים יזכו בבית הנבחרים בוושינגטון, כפי שהסקרים חוזים. דגן אינו היחיד שחושב כך, ולכן סביר להניח שגם רבים מאלו שמצהירים על תמיכתם בדמוקרטים - בסוף יצביעו לרפובליקנים. הם יעשו זאת מסיבה אחת בלבד: הכלכלה של טראמפ – ההישג הכי גדול וחוצה מגזרים שלו בשנתיים האחרונות.
בחירות קדם־2020
אין מנוס מלדבר גם על הקובנים בפלורידה. ביקרתי אתמול בשכונת הוואנה הקטנה במיאמי; ליתר דיוק, במרכז הפוליטי של הקהילה הקובנית - מסעדת ורסאיי, שאליה מגיע כל פוליטיקאי בעיצומו של קמפיין. לידי שתה קפה ברני, איש מכירות חביב שהגיע לקובה לפני 56 שנים. כיצד הקובנים יצביעו בבחירות היום? "אני לא בטוח שזו הצבעה הומוגנית", אומר לי ברני, "צריך לחלק את הקהילה הקובנית לשלושה חלקים: יש אנשים כמוני, שהגיעו לפני יותר מ־50 שנה והם שמרנים מאוד, שלא אהבו את ההחלטה של אובאמה לחדש הקשר עם קובה - כי שום דבר לא השתנה. מלבדם, יש כאלה שבאו בשנות ה־80 לכאן מסיבות פוליטיות וכלכליות, וכאן כבר מתחיל השינוי. ויש מי ששייכים לקטגוריות השלישית. הם הגיעו בשנות ה־90, רק בגלל הכלכלה, והם הצטרפו לדמוקרטים".
האם הקהילה הקובנית חשה הזדהות עם גל המהגרים ממרכז אמריקה שמבקש להיכנס לארה"ב?
"אני ואנשים כמוני חשים הזדהות עם ארה״ב בסיפור הזה". הוא מוכיח לי: המהגרים אינם מקשה אחת, וכמותם גם הבוחרים ההיספנים.
שליחנו בועז ביסמוט בפלורידה. מדינה חצויה כמו ארה"ב עצמה
אם להסיק מההצבעה המוקדמת שנערכה בשבועות האחרונים, אכן אפשר להעריך שידם של הרפובליקנים על העליונה, שכן במחוזות הרפובליקניים נרשמו שיעורי הצבעה אדירים. במקומות מסוימים (כולל בפלורידה) דיווחו על מחסור בפתקי הצבעה.
אם הרפובליקנים יצליחו לשמור על שני בתי הקונגרס, יוכל טראמפ להמשיך וליהנות ממומנטום רב־עוצמה. אבל רוב הסיכויים הם שלראשונה מאז 1982, מפלגה אחת תתחזק בסנאט בבחירות האמצע (הרפובליקנים), ומפלגה אחת תתחזק בבית הנבחרים (הדמוקרטים, שצפויים אף לקבל רוב).
בליץ של הרגע האחרון
טראמפ, שהפך ביודעין את הבחירות האלו לבחירות קדם־2020 ולא בחירות אמצע, יודע שהכל סובב סביבו. הוא שולט בשיח הציבורי – והוא מתכוון לנצל זאת. גם אם הסיכויים להציל את בית הנבחרים מידי הדמוקרטים לא גדולים – בטווח הארוך, העם אוהב נשיא פעלתן, שנלחם על האמת שלו. לכן בימים האחרונים הוא בעיצומו של "בליץ" שמעטים זוכרים שביצע נשיא כלשהו בבחירות אמצע. בימים האחרונים ביקר טראמפ במיזורי, בפלורידה, במערב וירג'יניה, בטנסי ועוד היד נטויה. הטראמפיזם חי וקיים, השאלה היא אם באותה רמה שזכורה לנו משנת 2016. המודלים של אז לא רלוונטיים, וטראמפ מקווה להוכיח זאת גם הפעם.
דבר אחד בטוח: את כל תומכי טראמפ שפגשתי השבוע באמריקה לא תראו בטלוויזיה. זה לא מבטיח ניצחון הערב, אבל זה בהחלט מראה שאמריקה היא לא שחור־לבן אלא אדום־כחול.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו