אני חושבת הרבה על כל הנושא הזה של זוגיות, כי יצא לי לאחרונה להיות לא בזוגיות. לא נעים לפתוח את הפה - רווקים מיידים בי עכשיו קופסאות בן אנד ג'ריס - אבל תמיד הייתי בזוגיות. מהאינקובטור עד לאחרונה. אני יודעת שאני פּריבילגִית־תיבת־נוח בלתי נסבלת. מסוף היסודי תמיד היה לי חבר או בעל או בן זוג, ברצף. כמו העברות הסחורה במחסומים, דור טו דור, טנדר לטנדר, כמעט בלי רווח, תמיד היה גבר שבעצם שמר עלי.
זה לא שלא הייתי בודדה. יודעת שפחתכם - אפשר להיות בזוגיות ולהיות לגמרי לבד. אבל בלי בן זוג אני חשופה לעולם, חשופה לכל רוח. זה לא לגמרי קשור למגדר, על כן עזבו את השוביניזם־אנכרוניזם שהכנתם. יש משהו חשוף יותר באישה לבד בעולם מאשר בגבר לבד בעולם, אבל גם גבר בלי בת זוג, העולם יכול לפגוע בו ביתר קלות. וכשאתה צועד בגפך, שקית ניילון ריקה נדמית כמשא כבד.
וזהו, מתחוללת כרגע הפסקה בקשר משמעותי שהיה לי עם אדם שרק השם שלו מעיד איזה אדם הוא. מהשמות האלה של הקיבוצים, של הפלמ"ח, שאין סיכוי שיש מישהו שעונה לשם הזה ויכול לפגוע ביתוש (הי סקרנים, מה שלומכם, זו היתה החלטה הדדית). ומרוב שהוא נורמלי, ויש בי כמיהה לנורמליות, הפרידה מתורגמת אצלי לכישלון שלי להיות נורמלית. אולי אני לא.
איור: בת אל בן חורין
בחדר המדרגות בבניין שמעתי את הד הצעדים שלי. הדהוד צעדים זה מפחיד. לא סתם האפקט הוא קלישאה של סרטי אימה. פעם שמעתי את הצעדים שלי כשהלכתי בטלמון בערב שבת ועצרתי כדי להקשיב לשקט ולתייק בראש את הצמרמורת בחלק של הזרוע מעל המרפק: האם יש פה עוד אדם? בחדר המדרגות בירושלים הנקישה של העקב חזרה מהקירות ואמרה, אין פה עוד אדם. ובפעם הראשונה נפלו עלי הגירושים כולל הכל ואמרתי לעצמי, זהו, אין לך בן זוג עכשיו, את אישה לנפשך.
זה לא שאין לי נפשות קרובות לענות אותן בדרמות היומיומיות שלי, רק שאני צריכה לזכור מה אמרתי למי, ולמי סיפרתי שלוש פעמים את אותו סיפור. בזוגיות יש נפש אחת להחנות אצלה הכל בסוף כל יום, לפרוק את כל המשאיות, נפש שתשמור בשבילי על המידע, ההארד־דיסק של קורותיי. וכמובן מישהו שתמיד יהיה לטובתי, לזרוק את הגוף אחורה ולדעת שהוא יתפוס. אני מרגישה צל על הפנים שלי: היא לא הצליחה להיות בזוגיות עם הנורמלי, משהו בה רופף.
***
כששרית ערכה קניות בחנות בעפולה, סניף של רשת ציוד משרדי, והיא בכלל ירושלמית, חשבה מה אם יהיה פיגוע. כשאנחנו מגיעים למקום חדש, כישראלים, אנחנו בוחנים שני היבטים לוגיסטיים: האם כדאי להמליץ על המקום, ועד כמה קל לפוצץ אותו. ושרית חשבה שאם יהיה פיגוע בחנות הזאת של הציוד המשרדי בעפולה, איש לא יקפוץ וישים יד על הפה: "אוי שרית שם!" וידאג לה, וינסה להתקשר, ויתפלל שהיא בסדר.
ככה אני עכשיו. אין אחד שיודע איפה אני. אין מגדל פיקוח עליון. בזוגיות יש אדם אחד בעולם שיודע איפה אני נמצאת (פיזית לכל הפחות, ובמקרה של זוגיות טובה - גם רגשית), ואם תהיה רעידת אדמה בארומה במודיעין, יהיה מי שירוץ לחפש אותי בין ההריסות.
***
להיות לבד זו שפה. אני לא יודעת להיות לבד. הם אומרים, תאהבי את עצמך, למה את צריכה מישהו שיאהב? הם אומרים שאפשר להתחתן עם עצמך. אני לא מבינה למה להתחתן עם עצמך כשאפשר להתחתן עם מישהו שיכול להשקות אותך, ולמה להתאהב בעצמך אם אפשר להתאהב באדם אחר, נהדר ממך.
ברור שאני גולשת באתרים של שמלות כלה. "אני לא גרושה, אני בין בעלים" זה ביטוי שלי. זקוקה לאדמה לעמוד עליה. האדמה היא זולת (גם אני האדמה שלו, ואפילו מסלול המראה). למה דווקא להתחתן, ולא סתם זוגיות? כי חתונה תכבה אצלי את הערוץ במוח שתופס הרבה רעש וקשב, ותאפשר לי למצות את שאר הערוצים, מנוחה ונחלה שיְפַנוּ אותי ליצירה ולהגשמה עצמית. וכי אני דתייה ושמרנית ורומנטיקנית ויפה לי לבן. לבסוף, כמו שאומרת דינה, שהתחתנה לא עלינו שלוש פעמים: אני פשוט אוהבת חתונות.
***
למי שהיה נשוי כל חייו, סצנת הדייטינג נדמית כמו חלום. מרחב של בחירה, ומפגש אנושי מרתק, כמו לנחות בכל פעם על כוכב לכת אחר, והגדרה עצמית חדה ומדויקת אחרי מפגשים עם זולתים רבים. כל אחד מהם נותן לך לראות את עצמך מזווית אחרת. וברור שהוא גם מטייב אותך, כי אפשר ללמוד המון. רוב האנשים שאני מכירה שהתחתנו בגיל 20 (מגזר דתי) נשארו באותו מקום מנטלי שבו היו ביום החופה. החוץ מחדד אותך, משאיר אותך ערה, וכנראה גם יותר רזה.
דמיינתי אותי יושבת על כיסא גבוה שיש עליו מלא כריות קטיפה סגולות, ומולי תור של אנשים מעניינים, ואני רק מניעה אצבע ימינה ושמאלה כמו באפליקציה, עד שאני מקפלת את פרק האצבע המורה ומסמנת לאחד מהם להתקרב.
כתבה את זה יפה אמילי דיקנסון (תרגם פנחס שדה): "הנפש בוחרת לה את חברתה/ אחר - דלתה תגיף/ על זה הרוב האלוהי שלה - לא עוד תוסיף.// דומם צופה היא בכרכרות עוצרות ליד הדלת/ דומם קיסר כורע ברך על המחצלת.// ראיתיה בוחרת מתוך עם רב אחד מאלף/ אחר - סוגרת שסתומי חושיה./ כמו אבן".
חברותיי הרווקות נהגו להגיד לי שאני לא באמת רוצה להיות בסצנה הזאת. שאין בה שום דבר מרתק ונוצץ. ושהן מתפללות שהדייט של הערב יתבטל כי הוא חולה או בפקקים - אם התפילה מתקבלת, זה ממלא אותן אושר כי אין שמחה כהתרת הדייט. ואני התווכחתי איתן בלב ואמרתי לעצמי שיהיה לי כיף, כי אני אוהבת אדם וסקרנית למפגשים, ושהאופי התחרותי שלי יראה בזה אתגר. בלב חיכיתי קצת להפסקה בקשר כדי לבדוק את השוק שכולם מדברים עליו, מה מחכה שם, האם נהגי מוניות או טייסי F-16? האם גבוהים או נמוכים? אצא לי השוקה, ואקטוף את הפרח הכי יפה בגינה.
אתם יכולים לראות את הפאנץ' מגיע. חברותיי הרווקות צדקו. אלוהים כנראה ממש אוהב אותי שחסך ממני את התיאטרון המתיש הזה עד כה. בקעתי לעולם. הייתי יומיים באתרי היכרויות. יומיים שבהם התהלכתי מזיעה מבחילה, נגעלת מעצמי שאני פותחת הודעות מאנשים זרים. במקום להרגיש שאני בוחרת, יושבת על כס מקטיפה, התחושה היתה - כנראה כי אני אישה - שאני עומדת לבחירה!
לצאת זה להימכר. לטפס על עקבים כדי למצוא חן בעיני מישהו זה להימכר. אני יודעת שזה נשמע כמו אוי־אוי־אוי לוותיקי השוק, "היתה יומיים באתרים וברחה, צפו בדיווחים הקשים", ואני מורחת פה את ים המלח על פצעי המחפשים והמחפשות, אבל זה נורא. עדיף למכור לימונדה בדוכן מלמכור את עצמך. הלוואי שזה ידולג לי. שמישהו יפלט לי פומלה כשאני בפיג'מה מוכתמת. הלוואי שאהיה כבר נשואה. √
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו