פעם, בתחילת שנות ה־80, הייתי חבר בגרעין נח"ל. באותם ימים גרעינים היו נולדים בתנועת הנוער והם התחילו להתגבש בערך באמצע התיכון. התקווה היתה לבנות קבוצה חזקה מספיק כדי שמישהו שם למעלה יטיל עלינו להקים יישוב חדש.
אין לי מושג למה בכלל רצינו, חבורת נערים מחוצ'קנים בני 18, להקים יישוב חדש ולא להצטרף לאחד קיים או סתם לגנוב מכונית. אבל זה מה שרצינו. אגב, עד אסון השיטפון בשנה שעברה, אלפי צעירים בישראל תכננו להקים מכינה קדם־צבאית חדשה. למה חדשה? כמה בכלל צריך?
זה כמו לשאול "למה צעירים?"
למרות שהתכוונו ברצינות להקים יישוב חדש בגליל, בנגב או בגלבוע, במפגשי הגיבוש שלנו לא התקרבנו בכלל לשאלות כמו איך עושים את זה, איך באמת משיגים אישורים, איך דואגים לתשתיות או איך מגדלים תירס. למי היה ראש לשטויות האלה?
היינו, כאמור, תלמידי תיכון לקראת גיוס ועשינו צחוקים. שיחקנו משחקי חברה מטופשים, הכנו ארוחות ענקיות שהתבססו על צ'יפס. הרסנו שירים בקולי קולות והאמיצים שבינינו העזו להתחיל עם הבנות. ועדיין המשכנו להאמין שאנחנו בדרך להקים נקודת יישוב חדשה בארץ ישראל. לא כולנו היינו בקטע של קיבוץ, אבל ללא ספק היינו בקטע של חדש.
ואז יום אחד הוכינו בתדהמה. אל אחד המפגשים הגיע איש זר ומבוגר נורא. הוא היה בן 28, אני חושב. קראו לו אלחנן, היה לו מבטא בריטי קל מאוד, והוא לבש חולצת פלנל משובצת שכבר ידעה ימים טובים יותר. הוא אפילו לא ניסה להיות נחמד והודיע נחרצות שלא יישוב חדש ולא נעליים. התנועה המיישבת החליטה שאנחנו הולכים לחזק קיבוץ קיים. את הקיבוץ שלו, למען האמת. והוא מבין שאנחנו לא שמחים לשמוע את החדשות הללו, אבל אנחנו צריכים להבין שזה לא רע.
הוא גם אמר שכדאי שכולנו נשכח מהבולשיט הרומנטי שאידיוטים צעירים כמונו נוטים להיסחף אחריו. למשל, מהרומנטיקה של טרקטורים חורשים שדות נרחבים, רועי בקר רכובים על סוסים, וכל זה.
אין שדות פנויים בגליל ואין פרנסה בגידול כותנה, תחשבו תעשייה, הוא אמר מול פנינו הנדהמות. ואז הוא נתן לנו דרשה. כלומר, דבר תורה. או איך שלפעמים קוראים לזה - "ווארט".
איור: אלירן הרוש
הוא ציטט פסוק מתהילים שכולנו מכירים. "מי יעלה בהר ה', ומי יקום במקום קודשו". אבל הוא לא התכוון לדבר על אלוהים או על מקומות קדושים. הוא אמר שיש הבדל עמוק בין "מי יעלה" לבין "מי יקום". כולם רוצים לעלות. להגיע לטקס. לגזור את הסרט. להניח אבן פינה ולהצטלם.
אבל מי יקום? הוא שאל בזעם אמיתי, קאט סטיבנסי כזה - מי יקום ב־4 בבוקר לחלוב את הפרות, לפתוח השקיה, להכין סנדוויצ'ים לשומרים? מי באמת מוכן לרתום את עצמו בשמחה למלאכה הסיזיפית, היומיומית וכפוית הטובה שבסופו של דבר מקיימת את עולמנו ומעניקה משמעות לחיים שלנו?
היינו חבורה של צעירים פרחחים, ואיש מאיתנו לא סומן כעילוי של הישיבה התיכונית שהוא למד בה. כולנו שמענו יותר מדי דרשות גרועות וצמד המילים "דבר תורה" נשמע לנו בערך כמו הדבר הכי פחות מדליק בעולם. אבל דבר התורה ההוא, שהיה פשוט ועצבני, נתן לנו ניעור טוב.
במידה רבה אני יכול להגיד שהוא אחראי לכך שהחלטתי להיות חבר בקיבוץ ההוא ולעשות בו שנים יפות וטובות מאוד. גם אחרי שעברתי לעיר ולחיי העכשוויים אני עדיין מתבונן בקמפיינים להנהגה המוניציפלית ומנסה להבין מי יעלה ומי יקום. מי רק רוצה לעשות עלינו סיבוב, ומי באמת מתכוון לעשות את העבודה שהיא סיזיפית, יומיומית ולא פעם גם כפוית טובה.
השורות הללו נכתבות ביום שלישי בבוקר. למען האמת, הקפה שמתקרר ליד המקלדת שלי הוכן עוד לפני פתיחת הקלפיות לבחירות לרשויות המקומיות, כך שהטור שאתם קוראים עכשיו שייך כמעט לממד אחר של זמן ותודעה. אתם כבר יודעים, ובטח יודעות, מי ניצח ברשויות שמעניינות אתכם.
יתרה מזאת, מכיוון שחלפו כבר כמה ימים מאז, יש לכם מן הסתם גם משנה סדורה וטיעונים מוחצים, ואתם יודעים לשים את האצבע על מה שהביא את הניצחונות וגם את המפלות הגדולות.
עם זאת יש להודות, שכרגע, בזמן שהדברים האלה נכתבים, אין לכם, או לי, שמץ של מושג מה נגיד בביטחון אין קץ בעוד יומיים או שלושה.
כרגע אני בעיקר שובר את הראש ומנסה להבין את החגיגה מורטת העצבים הזאת. המערכות. הקמפיינים. התמונות על האוטובוסים. ומה הקשר בין כל הטקס הרועש הזה לבין הצורך האמיתי לנהל עיר. להבין אותה. לתכנן, לנקות, לגנן, להאיר. לחשוב על הצרכים, הדאגות והתקוות של תושביה. ובקיצור, מה בין "מי יעלה" לבין "מי יקום".
כמו כל הירושלמים גם אני נאלצתי לעבור תקופה לא קצרה, שבה חלק גדול מהמידע שזרם למוח שלי היה פרצופי מתמודדים. איש מהם, חייבים לציין, אינו אלן דלון, גם לא יו ג'קמן. אולי במקומות אחרים המתמודדים נראים כמו נסיכי חלומות, אבל בירושלים הם נראים בערך כמו ירושלמים. וזה בסדר, אחרי הכל אין כאן תחרות יופי. אבל אם כך, אז למה כל כך הרבה פוסטרים? למה שלטי חוצות בזבזניים? למה יותר תמונה מתוכן?
זה, כמובן, עדיין לא מצדיק את הקמפיין המכוער שבו ניסו יריבים פוליטיים להדביק לזאב אלקין את הכינוי "גרגמל" והציפו את תושבי העיר שחוברה־לה בווטסאפים עם שלל בדיחות קרש שנבנו כולן על הגרגמליזציה של מועמד הליכוד. ולחשוב שהעיר הזאת העניקה לעולם את שייקה אופיר, משפחת בנאי וז'ק כהן.
איני יודע מי עומד מאחורי המהלך המגעיל הזה, אבל זה בטח לא המועמד החרדי יוסי דייטש. הקהל שלו לא ממש חזק במורשת הדרדסים. מקווה שזה לא ברקוביץ, שהבטיח קמפיין נקי.
מקורבים של אלקין נוהגים להצטדק בחיוך נבוך ולומר ש"טוב, אלקין הוא באמת לא קמפיינר מי יודע מה". אבל, מי שהולך על קמפיין שכולו הכפשות הוא לא מנהיג. ומי שמכפיש לכל עבר במקום מתוח ומורכב כמו ירושלים, פשוט לא מבין את העיר הזאת, לא שוחר את טובתה ולא באמת רוצה להוביל אותה לשום מקום. אם כבר, הוא מצפה שהיא תוביל אותו לאנשהו.
בימים האחרונים לקראת הבחירות כולם פשוט מאבדים את זה. מעט מאוד חמצן עוד נשאר במוח, יורים את מה שנשאר במחסנית. ומרוב שהם רוצים לעלות הם שוכחים שמחר גם צריך לקום.
כך קורה שברחוב ליד ביתי, בשנת 2018, הילדים שלי נאלצים לעמוד מול מודעה שאומרת שמזרחי צריך להצביע למזרחי. כלומר, משום שסבתא שלהם באה מתוניס, הם צריכים לתמוך במשה ליאון, שמשפחתו עלתה לכאן מסלוניקי, כדי לסגור עניינים עם הס"ט אביגדור (נאג'י) ליברמן (אלמקייס). היגיון פשוט.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו