קאוקג'י ואנשיו ברחו: חותרים לסיום המלחמה
השבוע לפני 70 שנים החל "מבצע חירם", השלישי בסדרת מבצעים גדולים ומורכבים. קדמו לו "מבצע יואב" לשחרור הנגב ו"מבצע ההר", שבתומו שחרר צה"ל את האזורים בואך ירושלים. היו אלה מבצעים שיצאו לפועל באוקטובר 1948, מתוך רצון מצד הממשלה הזמנית לחתור לסיום המלחמה, שכן זו העמיסה נטל כלכלי עצום על המדינה שאך נולדה, שכ־100 אלף מבניה היו מגויסים.
בד בבד, במסדרונות האו"ם החלו לתכנן את חידושם של הדיונים בדבר שאלת ארץ ישראל. ראש הממשלה הזמנית, דוד בן־גוריון, דחף לצאת למבצע בחזית הצפון בשל החשש שבדיונים הקרובים באו"ם ייקבעו הגבולות הסופיים, כשחלקו הגדול של הגליל לא היה אמור להיכלל בשטח המדינה העברית.
"צבא ההצלה", בפיקודו של הגנרל העיראקי פאוזי קאוקג'י, שלט בחלק מאזורי הגליל באמצעות 3,000 לוחמים שהתחלקו לשלוש חטיבות, נוסף על סיוע בהקמת ביצורים וקווי הגנה שהתקבל מאוכלוסיית הגליל המוסלמית. צה"ל גייס לצורך המבצע את חטיבות 7, 9, גולני וכרמלי, בסיוע חיל האוויר וארטילריה. הכוחות פעלו בפיקודו של מפקד חזית הצפון, משה כרמל, לימים חבר כנסת ושר התחבורה.
בלילה שבין 28 ל־29 באוקטובר פתח צה"ל בהרעשה ארטילרית כבדה, בסיוע הפצצות מהאוויר, על האזורים שהיוו את מרכז הפעילות והשליטה של צבא קאוקג'י. לאחר מכן יצאו חטיבות 7 ו־9 לתקיפה בשני צירים נפרדים, ובתוך פחות מ־60 שעות נכבשו עשרות כפרים בגליל, ובהם סעסע, תרשיחא, סוחמאתא (כיום מזרח מעלות), מלכיה, עיילבון, סחנין, מג'ד אל־כרום, בירעם ועוד. נוסף עליהם נכבשו גם 14 כפרים בדרום לבנון, עד נהר הליטני, שפונו לבסוף על ידי כוחותינו במסגרת הסכם שביתת הנשק ב־1949.
מייד בתום המבצע, שהסתיים ב־31 באוקטובר, ברחו מהגליל ללבנון יותר מ־30 אלף תושבים ערבים, כמעט כולם מוסלמים. איתם נמלטו גם אנשי צבא ההצלה ומפקדו קאוקג'י. הגליל כולו היה כעת בשליטת כוחות עבריים, כש"מבצע חירם" מביא למעשה את מלחמת העצמאות בצפון לסיומה.
ב־5 בנובמבר 1948, כמה ימים לאחר המבצע, הורה מפקד חזית הצפון משה כרמל להקים רצועה בת 5 ק"מ מגבול לבנון דרומה, שתהיה נקייה מתושבים ומכפרים ערביים. ההנחיה בוטלה לאחר כמה ימים, אולם בינתיים פונו כ־500 מתושבי הכפר הנוצרי־קתולי איקרית לכפר ראמה, וכ־700 מתושביו של הכפר הנוצרי־מארוני בירעם פונו לכפר השכן ג'יש (גוש חלב). ההבטחה שניתנה לתושבי איקרית ובירעם בדבר השבתם לכפריהם בתוך פרק זמן קצר - לא קוימה עד היום.
ההצגה חייבת להימשך: משבר קולקטיבי בתיאטרון הבימה
לאחר 20 שנות פעילות בארץ ישראל, השבוע לפני 70 שנים נראה היה שתיאטרון הבימה הגיע לרגע מכריע שלאחריו הוא עשוי להפסיק את פעילותו ולהתפרק. הסיבה: דרישה בלתי מתפשרת של קבוצת שחקנים, שהוגדרו כ"הצעירים שבוותיקים", לפרק לאלתר את ה"קולקטיב" שעמד מיום ייסודו של הבימה ברוסיה בשנת 1914 במרכז המבנה הארגוני של התיאטרון. במסגרת הקולקטיב היה שותף כל שחקן - זוטר או ראשי - במידה שווה הן ברווחים, אם היו, והן בזכות ההצבעה בנוגע להחלטות בנושאי הרפרטואר והניהול. כעת טענו חברי "הצעירים שבוותיקים" כי "שיטת הקולקטיב יוצרת אי שוויון וגורמת לתקלות מבחינה משקית ואמנותית".
תיאטרון הבימה ב-1948 // צילום: מתוך הספר מדינת ישראל בתמונות
המריבות והסכסוכים בין חברי התיאטרון, שהתרחבו גם לנושאים אחרים, גרמו לכך שעונת ההצגות לא נפתחה - עניין שהוסיף למצוקה התקציבית שבה היה שרוי התיאטרון ממילא. 90 העובדים (פועלי במה, קופאים, סדרנים, תפאורנים ועוד) לא קיבלו את שכרם זה ארבעה חודשים, אך למרות זאת הציעו ללהקת השחקנים לחזור ולהופיע בלי לשלם להם את שכרם תחילה.
בסופו של דבר, המתחים הגדולים בין השחקנים לא אפשרו להם להתאחד לצורך העלאת הצגות. בשל החשש הכבד לעתיד התיאטרון, הוקמה ועדה ציבורית שחבריה היו ידידי הבימה הוותיקים, ובראשה עמד יוסף שפרינצק, לימים יו"ר הכנסת הראשונה. הוועדה זימנה לפגישות אישיות, בדלתיים סגורות, את כל אחד ואחת מחברי הקולקטיב ושמעה את דעתם. בד בבד, חבריה קיימו מגעים עם גורמים שונים, כדי למצוא פתרון לכלל בעיות הניהול, הארגון והתקציב שעמדו בפני תיאטרון הבימה ואיימו למוטט אותו. ב־29 באוקטובר 1948 נמסר כי "הוועדה תעביר בימים הקרובים את המלצותיה", והמתח בקרב העובדים והשחקנים של התיאטרון הרקיע שחקים. בינתיים, כולם הסכימו לדעתה של השחקנית הראשית, חנה רובינא, שאמרה: "כל שינוי ואף מהפכה בהבימה חייבים להתבצע יחד, מתוך הבנה חברית ואחריות הדדית".
חיי מותרות או משטר צנע?
ב־29 באוקטובר 1978 מסר משרד האוצר, שבראשו עמד השר אליעזר קפלן, על מס שיוטל על שורה ארוכה של מוצרים, שיוגדרו על ידי הממשלה כ"מוצרי מותרות". בהודעה נמסר כי "המס יהיה בגובה של 10% עד 33% מעל לערך כל מוצר שיוגדר כמותרות, וסיבת הטלת המס כפולה היא: ראשית, כדי לסייע להנהגת משטר של צנע בארץ, ושנית - המס יהווה הכנסה ניכרת לקופת אוצר המדינה".
נקבע שמוצרי יסוד או מוצרים חיוניים יהיו פטורים מהמס, שיושת, בין השאר, על תכשיטים, שעונים, חפצי נוי העשויים, כולם או חלקם, זהב, כסף, פלטינה, או משובצים באבנים יקרות, תמרוקים, פרוות, מצלמות, מכשירים חשמליים כגון פטפון, מכשירי רדיו, מקררים ועוד. גם על רהיטים שמחירם מעל לסכום שייקבע יוטל המס, ובנוסף על מכוניות ועל אופנועים.
בולי "מס מותרות" מקור: מאוסף יעקב קורן
האחריות לגביית המס ולהעברתו לאוצר היתה על היבואן או על היצרן המקומי, ששילמו את המס באמצעות רכישת "בולי מס מותרות". את הללו נדרשו להדביק בחלקו האחורי של מוצר המותרות שאותו מכרו או שיווקו. בעיקרון היה זה מס שהושת על שכבת האוכלוסייה המבוססת, שכן רוב העם לא יכול היה בזמנו לרכוש לעצמו מוצרי מותרות כמו תכשיטים או מכוניות.
השבוע לפני 70 שנים, כשהשלטון הודיע על "מס מותרות", הוא הביא בחשבון שהבחירות קרבות וכדאי שהבוחרים לא יבואו חשבון ביום ההצבעה עם המפלגה השלטת... אי לכך הובלע עניין המס מייד לאחר פרסומו, אך שלושה ימים לאחר הבחירות הראשונות לכנסת, שנערכו ב־25 בינואר 1949, פרסמה הממשלה הזמנית ברבים את "פקודת מס מותרות", שפעל עד שחוקק "חוק מס קנייה" ב־1952.
קופת חולים דורשת "תקציב ויחס חיובי"
הוועד המפקח של קופת החולים הכללית, שהתכנס השבוע לפני 70 שנים לישיבה בהשתתפות שר הבריאות, חיים משה שפירא, דרש "להנהיג משטר של יחס חיובי
כלפי קופת החולים, בדרך של העברת תקציבים נאותים הנדרשים לתפעול המערכת". הדרישות התקציביות של הקופה התמקדו ב"השתתפות הממשלה בחצי מעלות אשפוז חולה השוכב בבית חולים של הקופה, וכן בדרישה לתקצב הקמת מוסדות בריאות חדשים והרחבת הקיימים". השר שפירא דיווח בצער למשתתפי הישיבה כי "תקציב משרד הבריאות לחצי השנה הקרובה עומד על 610 אלף לירות, ואילו הצרכים עומדים על 5 מיליון לירות", אך הבטיח ש"המשרד יעשה כל מאמץ כדי להעלות את רמת שירותי הבריאות במדינה".
כולם אוכלים בחיפה: מסעדת חיילים ראשונה
העיתון "דבר" דיווח השבוע לפני 70 שנים ש"באווירה חגיגית ובמעמד קציני צבא, קציני משטרה, נציגי מוסדות והוועד למען החייל, נפתחה בחיפה מסעדת חיילים".
עוד נמסר כי "לפי שעה יכול המקום לארח 200 חיילים בעת ובעונה אחת, ובהמשך הזמן תורחב המסעדה".
העיתונאי וחוקר תולדות חיפה אורי שרון בדק ומצא שמיקומה של מסעדת החיילים הגדולה היה בצומת הרחובות המרכזיים בעיר, הרצל וביאליק, והיא שכנה בחצר ובקומה הראשונה של "בניין השעון" הידוע שבעיר.
פילדלפיה מבקשת לאמץ את קיבוץ נגבה
היהודי האמריקני הנרי מורגנטאו כינס ב־29 באוקטובר 1948 מסיבת עיתונאים בתל אביב, כדי לדווח על פעילות המגבית היהודית המאוחדת בארה"ב שהוא עמד בראשה.
על פי מורגנטאו, ידיעה שהעביר לעיתונות האמריקנית בדבר מלחמתו של קיבוץ נגבה - שנהרס כמעט לחלוטין מהפצצות הצבא המצרי - פורסמה בעשרות עיתונים בכל רחבי ארה"ב, ובעקבות זאת התקבלה לאחרונה במשרדי הארגון פנייה מטעם עיריית פילדלפיה, שביקשה לאמץ את הקיבוץ ולסייע לו לשקם את הריסותיו באמצעות תרומה נדיבה על סך 450 אלף דולר.
הנעלמים / מקצועות שהיו
מקרין תרגום
בקולנוע של הזמנים ההם התרגום לא הופיע עדיין בגוף הסרט, אלא בצידו של מסך הקולנוע. המתרגם היה כותב בכתב יד עברי את הדברים שנאמרו בסרט על רצועה דמוית פילם, שאותה היו כורכים על גלגל בצורת סליל. מקרין התרגום, שישב לצד מקרין הסרט בתא ההקרנה, היה אחראי להרצת רצועת התרגום באמצעות מכונת הקרנה נפרדת, שהופעלה על ידי ידית שסובב בהתאם להתקדמות הסרט. התיאום בין המקרינים היה חייב להיות, כמובן, מושלם.
הצרכנייה / פריטים מאז
קסת דיו
קֶסֶת דיו היתה בשימוש בזמנים שבהם כתבו בעט ציפורן. היא היתה עשויה זכוכית ושימשה מְכל לדיו, אולם המהדרין היו משתמשים בפריט מפואר יותר מפורצלן, מכסף, מפליז ואפילו מזהב. לתוך אותו פריט היו שופכים את הדיו ממכל הזכוכית, טובלים בו את קצה הציפורן - וקדימה לכתיבה. כשהומצא העט הנובע והזנת הדיו לציפורן התבצעה מתוך מכל פנימי שהיה בתוכה, לא נזרקה הקסת, חלילה, אלא שימשה מקור למילוי המכל כשהתרוקן.
מי מכיר, מי יודע
התמונה המקסימה הזו, שקיבלנו מהקוראת יעל שדר, צולמה בחצר הסטודיו של סבה, צייר השלטים התל־אביבי בנימין לפידות ז"ל. היא הזכירה לנו את ה"סלוגנים" המבריקים שבהם השתמשו בזמנים ההם, כשאמצעי הפרסום המוגבלים הכריחו את המפרסם להמציא מסר קצר וקולע - ממש כמו זה שמופיע בשלט הפרסום למפעל חומרי הניקוי "תסבין", שהוקם ב־1948. סלוגן זכור נוסף היה "יותר חשמל - פחות עמל", שליווה את מסעות הפרסום של חברת החשמל, והיו עוד רבים וטובים. נשמח אם תשתפו אותנו בסלוגנים נוספים הזכורים לכם בכתובת הדוא"ל:
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו