בסבב הפוליטי הנוכחי יש לנתניהו מה ללמוד דווקא ממנהיג מפלגת העבודה אבי גבאי. גבאי החליט לתת תמיכה מלאה לעינת קליש רותם, אדריכלית שמעטים שמעו עליה עד היום, וסחפה השבוע לטובתה הצבעת מחאה נגד יונה יהב. זו הדמוקרטיה במיטבה. כשמתרגלים אותה מספיק, היא יודעת להצמיח מנהיגים או מנהיגות.
וזה המסר המרגש של הבחירות המקומיות. ישראל היא מקום שבו הדמוקרטיה תוססת, ולא ניתן להנדס אותה. החדשות המדהימות הגיעו באיחור־מה מבית שמש, שם ניצחה אישה דתייה, ד"ר עליזה בלוך, את ראש העיר משה אבוטבול, שתחת שלטונו הפכה בית שמש לעיר חשוכה.
עכשיו נשארו רק הירושלמים. האם גם להם מחכות חדשות טובות, או שהפתעות בנוסח טבריה, חיפה ובית שמש נועדו לאזרחים ישראלים רגילים אך לא לתושבי הבירה? כי בירושלים, עם עזיבתו של ניר ברקת, נפלה הפסאדה - והמנגנון הפוליטי של שליטה חרדית ש"סניקית התגלה במלוא עוצמתו. החשש הוא שהמנגנון הזה ימליך על העיר ראש עיר בובה בדמותו של משה ליאון, משום שלאיש אין שום כוח פוליטי משל עצמו. הרשימה שלו לא עברה בכלל את אחוז החסימה. אם רוח השינוי ואוורור החלונות תעבור גם על עירנו, הכל עוד יכול להשתנות.
הקרב הגדול בירושלים טרם הוכרע. אבל הסימנים הם לא חיוביים. ביום הבחירות, בשש וחצי בערב, העביר עופר ברקוביץ מסר ברור לבוחריו: "שיעורי ההצבעה לא מספיק גבוהים". אם ביום השבתון הם היו נמוכים בקרב "החילונים", מה יקרה בסיבוב השני ב־13 בנובמבר?
עצם העובדה שברקוביץ עבר לסיבוב השני הגורלי נגד משה ליאון היא הישג אדיר. אבל למחרת הבחירות התחושה היתה של אכזבה. 29 אחוז לעומת 33 אחוז של ליאון - זה נתון חלש מדי. האם הדתיים הלאומיים מעדיפים את עיר דוד על פני ירושלים האמיתית? ירושלים של תושביה, היהודים והערבים?
הרבה תלוי עכשיו בדתיים הלאומיים. בכל זאת, זאב אלקין גרף קרוב ל־20 אחוז מהקולות. אלה בוודאי באו מליכודניקים מסורתיים - אחרי עידוד אינטנסיבי של רה"מ - ומדתיים לאומיים. האם אנשי המגזר מבינים שעתיד העיר הוא בדימוי שלה, ביכולת המשיכה שלה? אין יסוד לחששות שלהם מברקוביץ, משום שכל ראש עיר יהיה חייב לפעול ברוח המסרים של בוחריו.
יוסי דייטש גרף גם הוא כ־17 אחוז מהקולות, וזה אומר שהקרב בסיבוב השני יתנהל על תודעתם של כ־35 אחוז מהבוחרים. הניסיון עכשיו להתמצא בנטיות של חסידויות כאלה ואחרות מעורר רחמים. יש במאגר הקולות מספיק אנשים שניתן להזיז אותם. בפני ברקוביץ עומדת משימה קשה, אבל אם עליזה בלוך עשתה את זה, אולי גם הוא יכול: לגרוף עוד קצת יותר מ־20 אחוז של הקולות.
השבוע החולף הפיק לקח חשוב לליכוד ולנתניהו לקראת הבחירות בשנה הקרובה. נתניהו פועל בדרך הפוכה לזו שהוכיחה את עצמה בבחירות המקומיות. הוא נוטה לדכא כל פוטנציאל מנהיגותי בסביבתו. ראו ההתכתשות לפני שבוע עם גדעון סער. שימון מנגנוני המפלגה כפי שעשה נתניהו ערב הבחירות המקומיות אינו מספיק. הדרך הנכונה היא לשחרר את הרתמות של מנהיגים בזכות עצמם. השיטה הריכוזית מיצתה את עצמה.
כל הלקחים האלה, בכפוף להבדל המהותי בין הבחירות המקומיות לבחירות ברמה הלאומית: סקר שהובא במשדר הבחירות השבוע מראה שקרוב ל־30 אחוז מתושבי הערים לא מרגישים קשר ושייכות למקום מגוריהם. זאת כנראה סיבה מכרעת להצבעה שלילית ברגליים. זהו פלח ציבור ענק, שצפוי להשתתף בבחירות הכלליות. זאת הסיבה ששיעורי ההצבעה בבחירות לכנסת גבוהים בהרבה. והם שיכריעו את הבחירות.
פתאום הם הגיוניים?
אנשי הג'יהאד האסלאמי זוכים לראיונות בתקשורת הישראלית, ולפתע הארגון זוכה לתנאי משוואה כמו של חמאס. פתאום הג'יהאד האסלאמי עלה לליגת העל. הפרשנים המתודרכים על ידי בכירים בצה"ל יודעים לספר על ההנהגה החדשה בארגון. אז הם מנסים את עצמם ומנסים את ישראל. הג'יהאד בודק את הגבולות, על כל המשתמע מהמושג המטושטש הזה "גבול".
לחמאס יש משוואה, ועתה ישראל עומדת גם מול משוואה מתוצרת הג'יהאד האסלאמי. על כל מחבל שישראל הורגת, כמו בתחילת השבוע, הארגון מציב את משוואת הצדק שלו ומבטיח תגובה. אנשיו מקבלים ראיונות בתקשורת הישראלית, ובה הם נשמעים פתאום הגיוניים. גם הם למדו את רזי התעמולה. הטרור נגד ישראל צריך להישמע אמין והגיוני בעיני הקריין שחייב לצטט במדויק את הדובר הג'יהאדיסטי.
מצה"ל ידעו לדווח שההוראה לירי הרקטות בסוף השבוע שעבר עם יותר מ־40 אזעקות בלילה, הגיעה בכלל מדמשק. אז ישראל הודיעה לדמשק - דרך הרוסים - שהיא תגיב בחריפות. מי שמדבר עם שר הביטחון מתרשם שכדי להגיע להישג המדיני החשוב של עוד חצי יום שקט, ישראל - כזכור, המעצמה החזקה במזה"ת - צריכה לסחור בהבנות עם מצרים, עומאן, רוסיה, אולי איראן, האו"ם באמצעות השליח המחויט מלדנוב, ובוודאי גם עם האמריקנים. וללחוץ על אבו מאזן, לא לשכוח.
השבוע, כשמלאו בדיוק שבעה חודשים לאינתיפאדת הגדר, בלוני התבערה וסבבי הרקטות, המשימה להבין את שיקוליו של נתניהו הופכת לקשה יותר. שר הביטחון אביגדור ליברמן סבור שהשאלה היא לא עם מי נצטרך לדון לאחר "המכה הקשה" על הסדרה או על הפסקת אש, אלא קודם כל על ביטחון התושבים. יש גם דבר כזה.
אם סאגת מינוי הרמטכ"ל החדש היתה אולי גורם מעכב, עכשיו הוסר המכשול. אביב כוכבי הוא מינוי מצוין לתפקיד, המינוי הטוב הראשון לרמטכ"לות זה זמן רב. נראה שלגבי סגן הרמטכ"ל מתגבשת הסכמה שמקובלת על שר הביטחון, הרמטכ"ל המיועד וגם רה"מ: זה צפוי להיות האלוף אייל זמיר. ההרכב האידיאלי לצה"ל בתקופה הנוכחית.
כשהפוליטיקה הקשה והמפותלת של המינויים הבכירים מאחוריהם, נשארת התהייה ממה חושש נתניהו בנושא עזה. אפשר להניח שהוא חושש מפגיעות קשות ביישובי הנגב, בהיקף שלא הכרנו בעבר. החשיבה הריאליסטית של שר הביטחון אומרת שרק מהלומה קשה תבטיח ארבע עד חמש שנים של שקט.
הציפייה להסדרה לקוחה ממחוזות אחרים. גם הקביעה כאילו ירי הרקטות בסוף השבוע האחרון הוא פעולה איראנית, אינה רצינית. עובדתית, היתה הנחיה מדמשק, אז מה? זה רק עוזר למחבלים להתנער מאחריותם. לנגד עינינו נשחקת ההרתעה של ישראל ולא רק בגזרה המצומצמת של עזה. גם המלך כפוי הטובה עבדאללה לא היה מקזז את "הסכם השלום" אלמלא הרגיש שבמשוואת הפחדים שלו ישראל לא מאיימת, ולעומת זאת הוא חושש מאוד מסביבתו הקרובה אך גם הרחוקה: ההשתוללות הדרוזית השבוע ברמת הגולן מלמדת בעיקר על שובו של אסד לגבול. בעורפו של עבדאללה שוב מאיים דאעש בעיראק.
יש רגעים שבהם פרק היסטורי מסוים ממצה את עצמו. מסתיימות עכשיו שמונה השנים הנוחות (אסטרטגית) שבהן סוריה ושאר העולם הערבי נלחמו זה בזה והישראלים ישבו ביציע והריעו. לישראל יש אינטרסים כלכליים שמעכבים בעדה מלחולל מלחמה בעזה. אבל התוצאה היא אבסורד: העזתים מקבלים דלק במימון קטארי, לא לפני שליברמן קיבל הנחיה מפורשת במכתב חתום מרה"מ; את הכסף של עצמם הם מוציאים על ההסעות השבועיות בעשרות רבות של אוטובוסים אל מרחב הגדר. צה"ל שכח כבר איך שורפים אוטובוסים ביום חמישי.
בינתיים, ההפצצות הנלוות לירי המחבלים בעזה שוחקות את היכולות של חמאס והג'יהאד האסלאמי. הם מאבדים מאגרי נשק ורקטות. הצפי הוא ש"מכה קשה" פירושה שמספר המטרות המופצצות יהיה במכפלות גבוהות מאוד בהשוואה לסבב רגיל. אלא שגם עכשיו הרמטכ"ל איזנקוט שולל מבצע גדול, וליברמן מתלונן שהוא לא מוצא מתחתיו סוסים דוהרים.
לא מספיק להתאמן
התגובות לטבח פיטסבורג הבהירו כי התפיסה האנטישמית שלפיה היהודים אחראים למעשי אויביהם - מקובלת גם כיום בחוגים מסוימים. בארה"ב ביחסם לישראל באמצע השבוע נתתי דוגמה לאווירה האנטישמית בקולג'ים בניו יורק. בעקבות הטבח בפיטסבורג התרשתתי לערוץ פוקס ויהודי יקר ובכיר אמר כי תנועת BDS דרשה לסלק את נשיא האנטר קולג' "הציוני". אז מניו יורק מבקשים לתקן: BDS לא דרשו את זה, אבל סריקה של כותרות על הנעשה בקולג'ים של האוניברסיטה העירונית של ניו יורק (CUNY) מראה שתביעה כזאת היא פושרת בהשוואה לנעשה בקולג'ים שלה.
יש בעיה כאשר אנשים מתקשים להבחין בין אויב לידיד. הנשיא טראמפ // צילום: אי.פי
לפני כשנתיים פרסם ה"ניו יורק פוסט" כתבה שכותרתה "שונאי יהודים מפיצים פחד בקולג'ים של CUNY" (פברואר 2016.) ארגון ציוני אמריקה פירט באותה תקופה שורת פעילויות אגרסיביות בהאנטר קולג' ובשאר הקולג'ים של CUNY. במסגרת הפגנה על שכר לימוד חינם, הוקעו יהודים כ"בני זונות גזעניים", "פשיסטים", "נאצים". היהודים שבאו להפגנות האלה התקבלו בהערות נוסח "יהודים החוצה מהאוניברסיטה העירונית".
אחד הסטודנטים צייץ: "אנטישמיות מלאה וגלויה מותרת בקולג' שלי... הייתי עד לכך וקפאתי בפחד". היה מקרה של פרופסור דתי חובש כיפה שהותקף על ידי קבוצה פרו־פלשתינית. הם כינו אותו "חזיר ציוני".
אני בטוח שבהמשך, עד ימינו אלה, היו עוד אינסוף פעילויות אנטישמיות מהסוג הזה. אם מדברים על אנטישמיות שחודרת לזרם המרכזי של מעוזי התרבות הליברלית בארה"ב, זה קורה בגלל השמאל, תנועת BDS, והארגונים הפרו־פלשתיניים שמוצאים כר נרחב לפעולה.
הדבר הבסיסי שמושך יהודים ליברלים רבים לתמוך בפלשתינים ולהיאבק נגד מדינת ישראל הוא המשיכה לאסונות הומניטריים, שהמוסלמים - ובעיקר הפלשתינים - מתמחים בלהנדס. "המוסלמים ימשיכו להנדס אסונות הומניטריים - כמו בעזה - כדי לזכות באהדת המערב, וממשלות אירופיות ינסו לפייס את האוכלוסיות המוסלמיות הגדולות על ידי האשמת ישראל". כך כתב לפני כשנתיים דיוויד גולדמן, במאמר שנקרא "איך הפכה האנטישמיות שוב למכובדת". גולדמן ציטט מספר שפרסם בן הכט ב־1944, "מדריך למבולבל", על מה ששמע התסריטאי והסופר הגדול מפי אשת חברה ניו־יורקית (בזמן השואה): "על היהודים להכיר באחריותם לכל מה שקשור לרדיפות נגדם. היהודים מתלוננים. הם סובלים נורא. והם מאשימים... אבל הם, איך לומר, קורבנות שהם גם משתפי פעולה. והם מסרבים לראות את זה. הגרמנים הרי אינם מגזע של רוצחים, שדים שטניים מזן מיוחד ושונה של תת־אדם".
התפיסה שהיהודים אחראים למעשי האויבים שלהם מקובלת היום גם על יהודים רבים בארה"ב ביחסם לישראל. ראה דמויות כמו נטלי פורטמן או פיטר ביינרט, והיו השבוע לא מעט התבטאויות עלובות שחבל לטרוח לצטט אותן בעקבות הטבח.
הנשיא טראמפ, שרבים מהיהודים כל כך שונאים, הוא בעצם אחד מגדולי הידידים שהיו אי פעם לעם היהודי. אבל יש בעיה כאשר אנשים מתקשים להבחין בין אויב לידיד: אהדה למנהיג אנטישמי מחולל אסונות כמו אבו מאזן, אהדה למאבק חמאס בעזה, ומנגד האשמת טראמפ ונתניהו ברצח בפיטסבורג.
טראמפ הוא הנשיא הראשון שזיהה את הפער העצום, הבלתי ניתן לגישור כנראה, בין השקפות האליטה האמריקנית לבין הציבור הרחב. כיוון שהשקפות האליטה מכוונות את המדיניות הביורוקרטית, לא נותר לטראמפ אלא לגייס את הציבור הרחב כדי לחזק את עצמו ולממש משהו מהרצון האמיתי של ציבור הבוחרים. המתח שנוצר הפך למלחמת תרבות גלויה. מתוך ההמון יוצאים יצורים מבחילים כמו אותו נאצי פעיל שמוכן לרצוח יהודים.
מייד לאחר הטבח, רואיין נשיא הפדרציה של הארגונים היהודיים בפיטסבורג ג'ף פינקלשטיין, ששב יום קודם לכן מישראל. כתב CBS שאל אותו מה הפדרציה עושה לגבי בעיות ביטחון. הוא ענה, כי הם ערים לבעיה ו"בתי הכנסת המקומיים עשו הרבה אימונים על דברים כמו התקפות ירי. ובדקנו נושא של מיגון ככל האפשר".
שום "אימון" לא יעזור אם יהודים באמריקה לא יפנימו שיש להם אויבים, וכי נגד האויבים האלה צריך לדעת להילחם וגם להתגונן בנשק חם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו