ביום שני השבוע כינס רה"מ נתניהו עשרות עיתונאים לתדרוך בנושא שכרגיל נבלע די מהר במערבולת החדשותית של חיינו - הביקור בסולטנות המפרץ־פרסית, עומאן. אם משום שהביקור נערך ביום שישי ואם בגלל שלא קדם לו הסכם נסיגה רב רושם, הביקור פורץ הדרך כמעט לא זכה לתשומת לב אף כי ראוי בהחלט להתעכב עליו.
הביקור הראשון והיחיד עד כה בעומאן היה של יצחק רבין ב־1994. אלא שאז תנאי הרקע היו שונים לחלוטין. רבין חתם על הסכם אוסלו, והוויתורים המפליגים שנכללו בו הצדיקו כביכול את המחווה הנגדית של הסולטן קאבוס בן סעיד, לקבל אותו במסקט הבירה. הפעם, כפי שגם הסביר נתניהו עצמו, אין דיל של ביקורים תמורת ויתורים. עומאן, והיא לא היחידה, מתקרבת לישראל בגלל "אינטרסים שעומדים בפני עצמם", כלשון נתניהו.
מהם אותם אינטרסים? החשש המשותף מהתוקפנות של איראן והטרור של דאעש ודומיו, הידע והניסיון הישראליים בכל הקשור למדבור וניהול משק מים, ההתקדמות הטכנולוגית בכלל וזו החקלאית בפרט, וכן הלאה. כלומר, לא עוד נסיגות ישראליות משטחים כאמצעי להתקרבות, אלא צרכים הדדיים של היהודים והערבים אלה מאלה, בלי קשר לסוגיה הפלשתינית.
מידיו של אבו מאזן וחבורתו הולך ונשמט המפתח שאפשר להם תקופה כה ארוכה למנוע התקרבות בין ישראל למדינות ערב. גם הסרבנות הפלשתינית לכל הצעה שמונחת על השולחן גורמת למדינות ערב לתפוס מרחק מהפלשתינים ולהתקרב, עקב בצד אגודל, לישראל. הם עושים זאת בגלל שהדבר משתלם להם ובלי קשר לשאלה אם נסוגונו משטחים ביהודה ושומרון.
חגיגה אל תוך הלילה
המגעים עם הסולטנות המזרח־תיכונית החלו לפני כשנה וחצי. שר החוץ של עומאן, יוסוף בן עלאווי בן עבדאללה, היה הציר המרכזי בתהליך. הוא שוחח בטלפון וקיים כמה מפגשים עם ראש הממשלה. מרבית המפגשים היו במהלך מסעות נתניהו בחוץ לארץ אך לא רק שם. גם עם הסולטן בן סעיד שוחח נתניהו טלפונית במהלך התקופה.
בפברואר האחרון, במסגרת מה שהוגדר אז "ביקור של שר החוץ בן עלאווי ברשות הפלשתינית", הוא עלה אל הר הבית - מן הסתם באישור של ישראל. ניתן גם לשער שאם האיש הגיע לירושלים, הוא לא התנזר ממפגשים עם ישראלים במערב העיר.
בתחילה התקיים מפגש רב־משתתפים בין בכירים בשתי המדינות ולאחר מכן נועדו נתניהו והסולטן קאבוס בארבע עיניים. בהמשך נפגש ראש הממשלה גם עם שר החוץ של עומאן. חברים בפמליה שכבר ראו ארמון או שניים בימי חייהם, העידו שזה של קאבוס היה יוצא מגדר הרגיל וגם בטעם טוב במיוחד.
לאחר השיחות המדיניות, נערך עבור נתניהו אירוע מוזיקלי אותנטי. גורם מדיני שנכח באירוע אמר כי ראש הממשלה "פגש עולם מוזיקלי עשיר מאוד עם השפעות אפריקניות, הודיות ופרסיות. מדובר בסגנון מוזיקה פחות מוכר, אך כזה שחודר את הלב ונוגע בנפש". בהמשך סעדו המשלחות בארוחה שהחלה בשלוש לפנות בוקר, כללה שפע רב של מנות מכל הסוגים, כולל דגים לשומרי הכשרות. עד שש וחצי בבוקר נמשכה הסעודה כשברקע התנגנה מוזיקה קלאסית לפי בחירתו האישית של הסולטן בן ה־78. קאבוס אינו עוד דיקטטור ערבי, אלא אדם שהתחנך באוקספורד ובצעירותו יצא למסע בן ארבע שנים להכרת תרבויות שונות מסביב לעולם. נתניהו מצידו התפעל מנפש האמן של השליט הקשיש והחולה כמו גם מחוכמתו הפוליטית. לדברי מקורבים, ראש הממשלה אף שינה את דעתו בשתי סוגיות בעקבות השיחות עם קאבוס.
עומאן איננה היחידה שמתקרבת לישראל. אפשר לומר שנתניהו עצמו קיים ביקורים שלא נחשפו במדינות ערביות נוספות ושהוא לא הישראלי היחיד שעושה זאת. כדי לקבל מושג מה קורה מתחת לשולחן אפשר להקיש ממה שמתרחש מעליו. סעודיה מדברת בחיוב על ישראל ומאפשרת בתקדים היסטורי טיסות מסחריות מעל שטחה הנוחתות בארץ. הרמזים והדיווחים על תיאום אינטרסים וקשרי מודיעין מתגברים והולכים.
על פי גורם מדיני, ישראל מנהלת מגעים חשאיים הדומים לאלה שהתקיימו עם עומאן עד לביקור, עם הרוב המכריע של מדינות ערב. התהליך נעשה בשקט, בזהירות, צעד אחרי צעד, ובלי לחץ מצד ישראל.
הקבינט הרוויח את אלקין
זה היה זימון מפתיע. משום מקום, קרא באחד הימים נשיא המדינה ראובן ריבלין לשר זאב אלקין לפגישה. אחרי חילופי דברים שגרתיים, אמר הנשיא: "בכיסא שאתה יושב עליו עכשיו יושבים מעת לעת אנשים שונים ומדברים בגילוי לב. יושב הרמטכ"ל, יושב ראש המוסד, ראש השב"כ ועוד אישים בכירים. מכולם אני שומע משפט אחד שחוזר על עצמו - בקבינט יש שר אחד שמבין מה קורה, מתמצא בחומר, עוקב אחרי הדיון, שואל את השאלות הנכונות ומעיר הערות שאי אפשר להתעלם מהן וזהו אלקין. תמשיך בדרכך זו ותדע שיש מי שמעריכים את הגישה שלך".
אלקין, לא אדם רגשן במיוחד, פלט כמה מילות נימוסין והפגישה הסתיימה. אמת - הוא אינו השר היחיד ששולט בחומרים הנידונים בקבינט, אך בכל הנוגע לסוגיות המדיניות־ביטחוניות, הוא אחד המוחות המבריקים ליד השולחן. כשחמטאי מצטיין הוא מחשב הרבה מאוד מהלכים קדימה, יש אומרים שאפילו יותר מדי. לא במקרה נתניהו הפך דווקא אותו למתורגמן של כל שיחותיו עם נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין. כבר היו מצבים שהתושייה של אלקין חסכה תקרית דיפלומטית כשמישהו מהצדדים פלט הערה שלא במקום.
אז למה הוא היה צריך את המרוץ לראשות עיריית ירושלים? יש הרבה תשובות. אחת מהן היתה רצונו לממש מלשכת ראש העיר את התוכנית להקים רשות מוניציפלית נפרדת לשכונות הערביות של ירושלים שמחוץ לגדר ההפרדה. התוכנית תקועה כבר חודשים במטה לביטחון לאומי במשרד רה"מ. בלי שאיש אומר זאת אפשר לנחש שנתניהו לא מעוניין ברעיון שעלול לזעזע את המערכת המדינית והפוליטית כאחת. הוא מעדיף את המוכר והבטוח וגם מחכה לעסקת המאה של טראמפ, שמי יודע אם תבוא.
חרף המחלוקת ביניהם בעניין זה, נתניהו, לזכותו ייאמר, גמל לאלקין על נאמנותו רבת השנים ונרתם במלוא הכוח. כך שלא רק אלקין ספג הפסד צורב בירושלים. לא פחות ממנו, רה"מ חטף חבטה. ירושלים היא המגרש הביתי של הליכוד ובכל זאת הירושלמים לא נשמעו לביבי. עבור נתניהו יש כאן איתות אזהרה.
אבל כל זה היסטוריה. ירושלים הפסידה פוליטיקאי חכם, ערכי ואמיץ. מדינת ישראל, וליתר דיוק הקבינט המדיני־ביטחוני, הרוויחו אותו בחזרה. √
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו