אף שלא שמענו ממנו יותר מדי בשנים האחרונות, עדיין קשה לחשוב על מישהו שאחראי ליותר סרטים אהובים וליותר סצנות אייקוניות מאשר הבמאי היהודי־אמריקני רוב ריינר. ריינר (71), שהתפרסם בשנות ה־70 כ"ראש כרוב" - חתנו ההיפי של ארצ'י באנקר בסיטקום פורץ הדרך "הכל נשאר במשפחה" - זנח את קריירת המשחק המבטיחה (שהניבה לו שני פרסי אמי) ועבר לצד השני של המצלמה בראשית שנות ה־80.
סרטו הראשון, סאטירת הרוקנרול הכאילו דוקומנטרית "ספיינל טאפ" (1984), המציא את הז'אנר המוקיומנטרי והפך לסרט פולחן. השני, קומדיית הנעורים "רומן על בטוח" (1985), הוכיח שאפשר לאזן בין הורמונים משתוללים לבין מתיקות בלתי אמצעית וסייע לג'ון קיוזאק בן ה־18 להפוך לכוכב. ואילו השלישי, דרמת ההתבגרות "אני והחבר'ה" (1986), בכיכובו של ריבר פיניקס, הפך אותו באופן רשמי לבמאי הוליוודי מוערך ומבוקש.
מכאן המשיך להפגיז עם להיטים שהצליחו לקלוע לטעם הקהל הרחב והמבקרים כאחד. תחילה הגיעה אגדת ההרפתקאות המושלמת "הנסיכה הקסומה" (1987), אחר כך הקומדיה הרומנטית הקלאסית "כשהארי פגש את סאלי" (1989), ומייד אחר כך נחת על המסכים מותחן האימה "מיזרי" (1990), שהביא לקתי בייטס את האוסקר. לקינוח קיבלנו את דרמת בית המשפט "בחורים טובים" (1992), שהניבה לו את המועמדות היחידה שלו לאוסקר.
ריינר המשיך לעבוד במרץ, אך התוצאות היו בדרך כלל קצת פחות איכותיות. ב־1994 ביים את "הורים בהזמנה" - כישלון קופתי שגרם למבקר האגדי רוג'ר איברט לכתוב שהוא "שונא, שונא, שונא, שונא, שונא את הסרט הזה" - וגם בהמשך הוא חווה עוד כמה תבוסות צורבות.
עם זאת, פה ושם - כמו במקרה של הקומדיה הרומנטית "הנשיא מאוהב" (1995), עם מייקל דגלאס ואנט בנינג, או "מתים על החיים" (2007), עם ג'ק ניקולסון ומורגן פרימן - הוא עדיין הצליח להזכיר למעריצים מדוע התאהבו בסרטיו מלכתחילה. והוא טרם אמר את המילה האחרונה.
***
כעת, לאחר שסרטיו האחרונים לא זכו להפצה בארץ, הוא שב אלינו עם "השתלטות מהירה", סרטו ה־20 כבמאי, שמביא את סיפורם האמיתי של ארבעה עיתונאים אמריקנים מסוכנות החדשות "נייט רידר", שהתעקשו לאתגר את הממשל בימים שלפני הפלישה הצבאית לעיראק. בניגוד לשאר כלי התקשורת הגדולים באותה תקופה, ארבעת גיבורי הסרט - שמגולמים בידי וודי הרלסון, טומי לי ג'ונס, ג'יימס מרסדן וריינר עצמו - סירבו לקבל את ההנחה שסדאם חוסיין מחזיק בנשק להשמדה המונית כעובדה מוגמרת, ובסופו של דבר גם צדקו.
"שנים שאני מנסה לעשות את הסרט הזה", מספר לי ריינר. "כבר עשו כמה וכמה סרטים טובים על המלחמה בעיראק - 'צלף אמריקאי' ו'מטען הכאב', למשל - אבל אף אחד מהם לא ניסה להסביר איך בכלל הגענו למצב הזה שבו יצאנו למלחמה. ואז נחשפתי לסיפור על ארבעת העיתונאים האלה, שקלעו בול למטרה מההתחלה, ונדהמתי. הם חשפו את הסיבות האמיתיות למלחמה, אבל אף אחד לא היה מוכן להקשיב להם בזמן אמת".
והיום אתה חושב שהקהל כן ירצה להקשיב?
"תמיד קשה לעשות סרט פוליטי. יש כמה רגעים קלילים בסרט, קצת רומנטיקה וצחוקים, אבל ברובו זה סרט פוליטי, והקהל בדרך כלל לא נוהר לסרטים כאלה. נראה לי שעדיין קשה לאמריקנים לקבל שעשינו טעות טרגית עם המלחמה הזאת, ואני מקווה שהסרט ישמש בסיס לדיאלוג. בכל מקרה, כבר היו לי סרטים שנגעו בנושאים פוליטיים. אני אף פעם לא חושב על מה יצליח בקופות, מה שמנחה אותי הוא הנושא שאני רוצה לדבר עליו".
גם ישראל מוזכרת בסרט כמה פעמים.
"נכון. יש תיאוריה שגורסת שאם תהיה דמוקרטיה מערבית נוספת במזרח התיכון, מלבד ישראל, המצב באזור ישתפר. מבחינה תיאורטית זה הגיוני, אבל מבחינה פרקטית זה בלתי אפשרי. אי אפשר להכריח אנשים לאמץ עקרונות דמוקרטיים. בעיראק ניסינו לכפות על האנשים דמוקרטיה ויצרנו את דאעש. אז בסופו של דבר, זה עשה את ההפך מלהגן על ישראל. ישראל היא מדינה חזקה שיכולה להגן על עצמה, וארה"ב היא בעלת ברית שתמיד תהיה לצידה. אבל נראה לי שיידרש עוד זמן רב עד שהמצב במזרח התיכון ישתנה לטובה".
ריינר נולד בניו יורק ב־6 במארס 1947, להורים שכבר היו עמוק בתוך עסקי השעשועים. אביו, קרל, שחגג השנה יום הולדת 96, היה קומיקאי, במאי ותסריטאי, שהופיע בקביעות בתוכניות אירוח פופולריות בשנות ה־50 וה־60, ושחתום על קלאסיקות כמו "The 2,000 Year Old Man" ו"The Jerk".
האם אסטל, שנפטרה ב־2008, היתה זמרת ושחקנית אהודה. אתם אולי זוכרים אותה בתור הפאנץ' ליין של סצנת האורגזמה המפורסמת ב"כשהארי פגש את סאלי": היא זאת שאומרת "I'll have what she's having".
"תמיד היה מצחיק אצלנו בבית", נזכר ריינר. "כולם היו מגיעים אלינו. מל ברוקס, ניל סיימון, גראוצ'ו מרקס, ג'ו שטיין, שכתב את 'כנר על הגג', נורמן ליר, שיצר את 'הכל נשאר במשפחה' ועוד המון תוכניות טלוויזיה חשובות. האנשים הכי מצחיקים בעולם היו תמיד בסביבה. כילד לא הבנתי כמה זה יוצא דופן, חשבתי שככה זה אצל כולם".
איך התנהלת במצבים האלה? התבוננת בשקט במבוגרים, או ניסית להרשים אותם?
"כשהייתי ילד צעיר, פשוט הקשבתי וספגתי את הכל. אבל אני זוכר שכשהייתי בן 16, אבא שלי ומל ברוקס עבדו על איזשהו מערכון וסיפרתי להם בדיחה שחשבתי עליה, והם צחקו והכניסו אותה למערכון. אמרתי לעצמי 'או מיי גאד! זה הרגע הכי גדול של חיי".
ההורים שלך עודדו אותך להיכנס למקצוע?
"הם אף פעם לא התערבו, לטוב ולרע. הם הניחו לי ואפשרו לי לפתח את המסלול שלי. השיעורים הכי טובים שקיבלתי מאבא שלי הגיעו מהתבוננות בדרך שבה הוא ניהל את החיים והקריירה שלו. אני מדבר איתו בכל יום ותמיד שומע אותו בראש שלי כשאני חושב מה לעשות או איך לגשת למשהו".
זכית להתרועע עם היהודים הכי מצחיקים בהיסטוריה של עסקי השעשועים. מי לדעתך שלושת המצחיקים מכולם?
"יש כל כך הרבה! אבל עבורי מדובר באבא שלי, במל ברוקס, ובחבר הכי טוב שלי עוד מימי התיכון, השחקן והבמאי אלברט ברוקס".
איך היית מאפיין את ההומור היהודי?
"כיאה לעם הכי נרדף בהיסטוריה, זהו הומור הישרדותי, חייבים לצחוק כדי לשרוד. יש בדיחה שאני אוהב מאוד: קבוצה של נשים יהודיות יושבת במסעדה ומגיע המלצר ושואל: 'Is anything alright?' ('האם משהו בסדר?'). אני מת על הבדיחה הזאת. היהודים תמיד נמצאים בכוננות, כי משהו רע תמיד נמצא מעבר לפינה".
***
ריינר אמנם החל את דרכו המקצועית כשחקן - תחילה בתפקידים קטנים בסדרות ובסרטים, כמעט תמיד בתור ההיפי עם השיער הארוך והדעות האנטי־ממסדיות, ומאוחר יותר כאחד מכוכבי "הכל נשאר במשפחה" - אך כבר מראשית הדרך ידע שהוא רוצה לביים. כשהיה בקולג' הקים קבוצת אימפרוביזציה עם שותפיו לדירה, ריצ'רד דרייפוס ואלברט ברוקס, וביים מופעים ומחזות.
"אני תמיד מסתכל על התמונה הגדולה", הוא אומר, "כאילו אני רואה את הדברים מגובה 30 אלף רגל. אני אוהב לשחק, זה כיף. אבל גם כששיחקתי ב'הכל נשאר במשפחה' הייתי מסתכל על הצלמים, השחקנים האחרים ומתעניין בכתיבת התסריטים. יש כמה דברים שאני לא רע בהם, אבל אני לא באמת מעולה במשהו, ובימוי נראה לי כמו הדרך הכי הגיונית לעשות קצת מהכל".
בטח לא היה פשוט להיכנס לעסק כ"בן של...". מתי הרגשת שאתה יוצא מהצל של ההורים שלך ומתחיל לחצוב את המסלול שלך?
"באופן מעניין זה קרה רק כשהייתי באמצע שנות השלושים שלי ועשיתי את 'אני והחבר'ה'. זה היה הסרט הראשון שעשיתי שהיה שונה לגמרי מהדברים שאבא שלי היה מזוהה אתם. זו הייתה הפעם הראשונה שהצלחתי לשקף את האישיות שלי ולשלב בין הומור למלנכוליה ולנוסטלגיה. לראשונה הרגשתי שאני מתחיל לפתח את הקול שלי".
יצרת רצף מדהים של סרטים באותן שנים. איך אתה מסביר את זה? ובבקשה אל תגיד 'מזל'.
"(צוחק) האמת היא שאין לי מושג. תמיד עשיתי את מה שאהבתי, וכל אחד מהסרטים שעשיתי אז איפשר לי להתייחס לנושא שדיבר אליי או העסיק אותי באותה תקופה. לפעמים אנשים מתחברים, לפעמים לא. אתה אף פעם לא יכול לדעת מה ייצא. קח את 'הנסיכה הקסומה', לדוגמה. לא היה לנו מושג מה אנחנו עושים, ולא היה לי מושג מה ייצא מזה בסוף, אבל כן ידעתי שהספר של וויליאם גולדמן, שעליו הסרט מבוסס, הוא אחד מהספרים האהובים עלי. אי אפשר היה להכניס את הסרט הזה לאף קטגוריה, כי הוא שילב בין כל כך הרבה ז'אנרים, ולא ממש היה ברור אם הסרט מיועד למבוגרים או לילדים. דווקא הייתה לי תחושה מאוד חזקה שהסרט עומד להיכשל.
"או 'כשהארי פגש את סאלי', למשל. באותה תקופה הייתי גרוש עשר שנים, ועניין אותי לדעת אם גבר ואישה יכולים להיות חברים, מבלי שהמרכיב המיני יהרוס את החברות. דיברתי על זה עם התסריטאית נורה אפרון, שהתחברה מאוד לרעיון, והחלטנו לעשות על הנושא סרט. גם גברים וגם נשים אהבו את מה שיצא, כי ניסינו ללכוד אמיתות בסיסיות על אודות מערכות יחסים, ועשינו את זה משתי נקודות המבט".
נראה שהוליווד כבר לא מפיקה סרטים מהסוג שעשית אז.
"זה נכון. חברת ההפקות שהקמתי בשנות השמונים, 'קאסל רוק', אחראית ליותר מ-125 סרטים (ביניהם "חומות של תקווה", "גרין מייל", טרילוגיית "לפני הזריחה", "בקו האש", "מייקל קלייטון", "תעצרו את העיר, אני רוצה לרדת" ועוד; י.ק) וכשאני מסתכל על כל הפוסטרים של הסרטים האלה שתלויים במשרד שלי, אני אומר לעצמי שאף אחד מהם לא היה יכול להיות מופק כיום בידי האולפנים. האולפנים כבר לא עושים סרטים כאלה. צריך להשיג מימון עצמאי, ואז האולפן אולי יסכים להפיץ את הסרט שלך.
"קח את 'הזאב מוול סטריט', לדוגמה, סרט שהשתתפתי בו בתפקיד משנה. יש לך את סקורסזה בתור במאי ואת דיקפריו בתור שחקן ראשי – אין יותר טוב מזה, נכון? ועדיין, לקח להם שש שנים למצוא מימון כדי לעשות את הסרט! זו הדוגמה המושלמת למה שקורה בהוליווד בשנים האחרונות. רק רוצים לעשות סרטי המשך וסרטי סופר גיבורים".
וזה פחות מעניין אותך.
"קיבלתי הצעות רבות לאורך השנים. הציעו לי לביים את הסרט הראשון בסדרת 'הארי פוטר', למשל. אז קראתי את הספר, ונהניתי מאוד, והבנתי איך אפשר לעשות מזה סרט מבדר שיהיה להיט ענק. אבל לא ראיתי איך אני מתחבר לזה. לא הצלחתי להבין מה אני יכול להוסיף. הכל כבר היה שם. לא הרגשתי שיש שם מקום בשבילי".
וסרט המשך לאחד מהסרטים הקלאסיים שלך? אף פעם לא התפתית לחשוב על זה?
"כל הזמן שואלים אותי לגבי סרט המשך ל'כשהארי פגש את סאלי'. מה קרה אתם? האם הם עדיין ביחד? האם הם התגרשו? העניין הוא שכבר עשיתי סרט בשם 'זה הסיפור שלנו', עם מישל פייפר וברוס וויליס, שמספר את הסיפור הזה, של מה קורה לזוג לאחר 15 שנות נישואים. אז לא. אני לא עושה סרטי המשך. אתה יודע למה? כי עשיתי את זה כבר, ואתה חי רק פעם אחת. הזמן שלי מוגבל ואני רוצה לחוות כמה שיותר דברים. יש אנשים שאוהבים לאכול כל יום ספגטי בולונז. אני אוהב לגוון".
יש סרט שלך שלדעתך לא קיבל את הכבוד המגיע לו?
"אני לא יודע. מניסיון אני יודע שלדברים האלה לוקח זמן. 'ספיינל טאפ' ו'הנסיכה הקסומה' התחילו בקטן ותויגו בתחילה ככישלונות קופתיים, אבל שניהם הלכו וצברו מעריצים עם השנים. אף פעם אי אפשר לדעת איך אנשים יגיבו. אבל אני לא מתחרט על כלום. כי גם את הסרטים שלא הצליחו אני אוהב. הם כמו הילדים שלי. אפילו על 'הורים בהזמנה', שגרם לרוג'ר איברט לכתוב שהוא שונא אותו שבע פעמים, אני לא מתחרט. כי באותו רגע בחיים שלי, זה הסרט שרציתי לעשות. ואם עשיתי את מה שרציתי לעשות, איך זה יכול להיות כישלון?".
מה התגובה המפתיעה ביותר שקיבלת לאחד מהסרטים שלך?
"פגשתי פעם את אלון מאסק במסיבה, והוא הושיב אותי בתוך אחד מהדגמים הראשונים של מכונית הטסלה והראה לי שאפשר להגביר את הרדיו עד ל-11, כמו ב'ספיינל טאפ'. זה בהחלט היה לא צפוי. רוב התגובות שאני מקבל באמת נוגעות ל'ספיינל טאפ', ל-'נסיכה הקסומה', או ל'הארי וסאלי'. אבל לי זה לא משנה. אני פשוט שמח לשמוע שמישהו שאב מעט הנאה מאחד מהסרטים שלי. זה תמיד נותן לי תחושה טובה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
