על קיר הכניסה לבית של גבי ורבקה וייסברוט תלוי קולאז' של תמונות משפחתיות. 12 תמונות מסודרות שם, כל אחת מסמלת חודש נוסף בחייה של נועה, בתם המשותפת. הנה היא כתינוקת רגע אחרי הלידה, כאן בגיל חודש, וחודשיים, וכן הלאה עד גיל שנה, בכל התמונות היא נישאת על ידיהם של הוריה, שעוטפים אותה באהבה.
משפחת וייסבורט // צילום: מירי צחי
"אני רוצה להכין קולאז' כזה לכל אחד מהילדים שיהיו לנו", אומרת רבקה, וגבי צוחק שאם כך, כנראה יצטרכו הרבה מקום.
נועה, בת שנה וחצי, פעוטה חייכנית עם עיניים כחולות ושיער זהב, משחקת בלול שבפינת הסלון. היא יושבת בפינה האחת, זורקת כדור צבעוני אל הפינה השנייה, ושועטת אליו בצחוק גדול כדי לתפוס אותו. אחר כך תזרוק אותו אל מחוץ ללול ותחייך באנחת רווחה כשאמא רבקה תחזיר לה אותו.
שאר הצעצועים שלה מפוזרים בסלון. גם הכלב טאז, כלב מעורב פינצ'ר ופקינז, מתרוצץ כאן והבית הקטן שמח ומלא התרחשויות.
רבקה וגבי מסתכלים מוקסמים על בתם. אף אחד מהם לא חלם שיגיע ליום שבו יהיה חלק מזוגיות, מהורות, מחיים נורמטיביים. מאז היו צעירים מתמודד כל אחד מהם עם קושי נפשי ועבר כאב לב רב, עד שמצא את האנשים הנכונים שיעזרו, שיטפלו, שיכילו את הכל וייתנו את הכוחות לגדול.
אצל גבי (29) זה התפרץ בצבא, אז חווה מצבי רוח קיצוניים עד כדי דיכאון עמוק, שגם היום הוא מתקשה לדבר עליו. אצל רבקה (32) זה התחיל בילדות קשה, שהובילה אותה בין משפחות אומנה לפנימיות, ובמקביל גם להתמכרות לסמים ולאלכוהול. היא כבר כמעט הקימה משפחה, פעם, לפני יותר מעשר שנים. נישאה לגבר והתגרשה ממנו אחרי כמה חודשים.
שניהם התגלגלו לאורך השנים בין ועדות ומטפלים, עד שהגיעו בעזרת סל שיקום לעמותת אנוש, המסייעת למתמודדי נפש. היום, בעזרת ליווי נכון של עובדת סוציאלית ושל מדריכי העמותה, הם מצליחים לא רק לטפח זוגיות בריאה ואוהבת, אלא גם להעניק לנועה ילדות קסומה, ולעצמם את המשפחתיות החמימה, שלא חלמו שיוכלו להחזיק יחד.
"אני מעולם לא חשבתי שאתחתן שוב", חוזרת רבקה ואומרת בהתרגשות. "לא דמיינתי שאקים משפחה, שאחיה חיים נורמטיביים. שאצליח לטפל ככה בילדה משלי. לתת לה, להיות איתה, לרצות להיות איתה.
"היו לי תקופות בחיים שבהן לא נתתי לעצמי סיכוי. שלא חשבתי שיהיה לי משהו טוב בחיים. היום אני מסתכלת על עצמי ולא מאמינה שהצלחתי להשיג את כל זה".
כבר שנתיים וחצי שהם מתחזקים זוגיות מופלאה. כשגבי יוצא מהבית, הוא דואג לוודא שיש לה מפתח וכסף, למקרה הצורך. כשרבקה מכינה אוכל, היא חושבת קודם כל מה גבי יאהב לאכול. "אבל גם הוא מכין אוכל, לא רק אני", היא ממהרת להוסיף. לפעמים הם מרשים לעצמם להיות ציניים, אפילו ציניים מדי. למשל, כשגבי מודיע לרבקה, "אני משוגע עכשיו, לא אחראי למעשיי", או כשרבקה שואלת בצחוק, "מה אתה עושה עם המשוגעת הזו?"
וכאילו כדי להעצים את התהליך האישי שעברו, כל אחד מהם גם עובד כיום בנתינה. רבקה מעניקה שירותי סיוע לקשישים בעבודות בית פשוטות, וגבי עוזר לילד שנמצא על הספקטרום האוטיסטי. "כל מה שאני עושה איתו זה מהניסיון שצברתי במשך השנים", הוא מדגיש. "עבדתי במשך שנתיים באלו"ט, שם עזרתי לילדים עם אוטיזם. והתחושה הזו, שאתה יכול להביא את הילדים להצלחות, היא מצוינת".
חומות של בטון
רבקה אישה נעימה. מדברת הרבה, ומהר, ובמקביל מצליחה גם להשרות המון רוגע על נועה, כשזו מתרפקת על כתפיה. עד שהכירה את גבי היא בנתה סביבה חומות בטון, כאלו שלא יחשפו את הנפש הפצועה, הכואבת. התחילה לבנות אבן אחר אבן עוד כילדה שעברה בין פנימיות למשפחות אומנה. ילדה שנופלת בין הכיסאות ונחבטת קשות בדרך למטה.
"מגיל 9 הייתי בורחת מהבית, בגלל הקשיים בבית. העבירו אותי לפנימיות, ואחר כך למשפחות אומנה. לא הסתדרתי עם אף אחת מהן. צריך לזכור שמשפחות אומנה של פעם הן לא כמו היום.
"וכשכל כך קשה לך, את לומדת להקהות את הכאב. התחלתי לקחת סמים כבר בתור ילדה, בערך בגיל 10. ואז עברתי כמה וכמה משפחות אומנה, עד שהגעתי למשפחת אביאל, שאצלה גרתי מגיל 16".
"אנחנו שותפים מלאים בטיפול בה", רבקה, גבי ונועה // צילום: מירי צחי
שם, אצל משפחת אביאל, היא מצאה את השקט שחיפשה כל השנים. גרה בבית פרטי בכפר דרום שבגוש קטיף, ואחרי שלוש שנים, עם ביצוע תוכנית ההתנתקות, עברה איתם לבאר שבע, ואז לאשקלון. היא קיבלה מהמשפחה יחס חם ואוהב, וניהלה אורח חיים דתי. היום, אגב, היא מגדירה את עצמה "חילונית לגמרי".
היא התנדבה לשנת שירות לאומי בעזרה לילדים בבית ספר בנתיבות. את בעלה הראשון הכירה בשידוך, כנהוג במגזר שאליו השתייכה. "אלו היו נישואים לא פשוטים, שלא התאימו לי. הבנתי מהר מאוד שזה לא בשבילי. התגרשנו כשהבנתי שאני לא יכולה להישאר איתו עוד רגע אחד".
בגיל 21 ארזה את חפציה המעטים וחזרה לבית אמה. "היא גם היתה בתקופה קשה, אבא שלי נפטר אז ממחלה, ולא באמת רציתי להיות שם. אבל לא היתה לי ברירה אחרת. לא ידעתי שיש דבר כזה מקלט לנשים, מקומות שעוזרים לנשים במצבי".
היא היתה צריכה לצאת לעבוד כדי להביא כסף הביתה. עבדה בשמירה, בגינון, בניקיון. אחרי שנתיים עזבה ועברה למקלט לנשים. "ובמקלט אסור סמים ואלכוהול. ואת עוברת קריז, וברגע שנותנים לך לצאת להתאוורר קצת, את קונה סמים, את קונה אלכוהול, ומחביאה. כשגילו את זה במקלט, העבירו אותי למוסד גמילה.
אחרי שנתיים היא עברה ממרכז הגמילה למרכז חוסן בבאר שבע, ושם שלחו אותה לוועדה במרכז לבריאות הנפש. רק אז קיבלה סוף סוף הכרה במה שעובר עליה, כשאובחנה כסובלת מפוסט־טראומה ומהפרעת אישיות גבולית, שבאה לידי ביטוי בעיקר במצבי רוח קיצוניים. נקבע שהיא זכאית לסל שיקום, ולכן קיבלה דיור מוגן, ליווי אישי של עובדת סוציאלית וסיוע של עמותת אנוש, העוסקת בקידום נושא בריאות הנפש ובשיקום מתמודדים עם בעיות נפשיות.
"כשיש לך מחלת נפש, את לא ממש יודעת איך להתמודד איתה. בהתחלה את כועסת על כל העולם, כי את לא מבינה את עצמך. הכל מורכב, הכל קשה. אין לך חברים, אין לך כלום. ובהתאם, את לא מעריכה את עצמך. את אומרת לעצמך, 'למה שאחרים ירצו אותי אם אני לא רוצה אותי?'
"ואז את מבינה שמשהו חייב להשתנות. לאט לאט את לומדת מההתחלה איך להתנהל עם המחלה בצורה נעימה יותר. לקבל כלים כדי להסתכל על עצמך טוב יותר, להתחבר בצורה נוחה. אפילו איך לבשל, לנהל משק בית, להתנהל מול העולם. לי לא היו הכלים האלו, עד שהגעתי למרכז החברתי של אנוש".
המרכז החברתי בסניף באר שבע, שאליו הגיעה רבקה, מיועד לתת מענה חברתי לבוגרים המתמודדים עם פגיעות נפשיות וזכאים לסל שיקום. שם הם עוברים פעולות העשרה חברתיות, לימודיות ותרבותיות, מקבלים כלים ליצור קשרים ומשתתפים במפגשים חברתיים. במהלך השנים הורחב הסניף והוא כולל שירותי דיור מוגן (דירות שנשכרות על ידי העמותה עבור מתמודדי נפש הזכאים לסל שיקום ומסוגלים לגור לבד), מסגרת פנאי וחברה ושיקום תעסוקתי.
"למדתי לטפל בעצמי"
במרכז החברתי של אנוש פגשה רבקה את גבי, יליד ארגנטינה שעלה לארץ בגיל שנה ומאז הוא בבאר שבע. ביישן, ממעט בדיבור, אבל כשהוא מסתכל על המשפחה הקטנה שלהם, העיניים שלו זורחות. האבהות נותנת לו סיבה לשמוח.
בעת שירותו הצבאי בחיל האוויר חווה גבי דיכאון קשה והועבר לטיפול אצל פסיכיאטר ועובדת סוציאלית. הוא הוגדר כמתמודד נפש, ואחרי שנה וחצי שוחרר והחל ללמוד הנדסת מכונות באוניברסיטת בן־גוריון. עמותות שונות צירפו לו חונכים לסיוע בלימודים, ואחד החונכים הפנה אותו לפעילויות של עמותת אנוש בבאר שבע. אחרי כחצי שנה של לימודים הוא פרש מהלימודים, אבל נשאר באנוש.
"במשך השנים עברתי תהליך שלם עם עצמי, ובזכות טיפול ארוך התחלתי לקבל פרספקטיבה על העולם", הוא אומר בשקט. "גם ההורים שלי לא ידעו איך להתייחס אלי אחרי שחליתי. הם רצו מאוד לעזור, אבל לא ממש ידעו איך לדבר איתי, איך לגשת אלי כדי לעזור לי. אני חושב שכולנו עברנו תהליך יחד, ובעיקר, אני השתניתי. למדתי לטפל בעצמי. הבנתי שיש לי אפשרות להתחזק, לא לפספס דברים בחיים, ולקחתי את זה קדימה".
כשגבי הגיע למועדון החברתי של אנוש, הוא החל להיפתח מבחינה חברתית. "המקום הזה עשה לי טוב. פתאום קיבלתי ביטחון. למדתי איך להתחבר וגם איך להתמודד עם מצבי רוח. קיבלתי המון כלים איך להתקדם בחיים".
הם לא זוכרים את הרגע שבו הניחו את עיניהם זה על זה, אבל יודעים לומר שדווקא העובדה שהם הפכים משכה אותם זה לזה. רבקה, הפתוחה יותר, ניסתה לתת לגבי רמזים בנוגע לכוונותיה הרומנטיות, אבל הוא לא ידע לפרש אותם בתחילה.
"היא הציעה שנצא עם חברים. אני אמור להבין מזה שהיא מתכוונת שנצא רק שנינו?" הוא צוחק. "אבל מזל שהיא התעקשה".
"ניסיתי לתת לו רמזים שאני מעוניינת, והוא לא הבין", היא מקניטה. "אז פשוט לקחתי יוזמה והזמנתי אותו לדייט בארומה. רק שנינו".
"אה, כן, דווקא זרמתי בדייט הזה, לא?" הוא אומר, והיא מחייכת: "הוא כמעט זרם בדייט הזה, כשהסכים לענות על השאלות שלי".
רבקה התאהבה בשקט של גבי וביכולת שלו להראות לה את הצד הרגוע של העולם. גבי התאהב ביכולת העצומה שלה להאמין בעצמה, וגם בו. שלושה חודשים אחרי הדייט הראשון הוא עזב את בית הוריו ועבר לדירה של רבקה, שאותה שכרה עבורה עמותת אנוש, ובה הם גרים עד היום. דירת שיכון של שלושה חדרים בבניין ישן, שאותה הם הפכו יחד לפינה חמה ונעימה.
"בכלל לא ידעתי מה זה להתנהל לבד", אומר גבי. "לא ידעתי לבשל, לנקות, לכבס. רבקה, שבמשך שנים גרה לבד, לימדה אותי הכל. בגלל המחלה לא חשבתי שאתחתן אי פעם. לא חשבתי שיהיו לי ילדים. אני עדיין בשוק מעצמי".
אחרי חצי שנה של מגורים משותפים, היא הציעה לו נישואים. "זה היה ספונטני לגמרי", היא נזכרת. "היינו בפאב בבאר שבע, חברים שלנו היו שם, הסתכלתי עליו - והבנתי שזהו, זה מה שאני רוצה. מהפגישה השלישית או הרביעית שלנו ידעתי שאני רוצה לחיות איתו, אז למה לחכות. אמרתי לו, 'תשמע, אנחנו רציניים, זה עובד טוב, אתה רוצה להתחתן?'
"הוא ישב ככה, בידיים שלובות, לקח לו כמה שניות להבין לְמה אני מתכוונת. ואז הוא אמר שכן".
"אבל לא יצאתי פראייר", אומר גבי. "אחרי כמה שבועות יצאנו לנופש של אנוש באילת, והצעתי לה נישואים עם טבעת שקניתי. היינו רק שנינו, על החוף. גם לי היה חשוב להציע לה".
החתונה, הם נזכרים בערגה, היתה גדולה ומרגשת. אנשי צוות רבים מהעמותה באו לחגוג איתם את האהבה שנרקמה במועדון. גם את טבעות הנישואים רכשו באנוש, מחבריהם שעוסקים בצורפות במסגרת התעסוקה של העמותה.
אחרי החתונה החליטו שהם רוצים ילדים. רבקה הצליחה להתגבר על החששות שלה מהעבר הקשה, ידעה שגבי ומשפחתו שם בשבילה, תומכים בה בכל דבר. כעבור זמן קצר היא נכנסה להיריון, שעבר בשלום.
הלידה היתה מהירה. רבקה היתה בשבוע ה־42, סוף ההיריון, כשהמים ירדו בזמן נסיעה באוטובוס. "אמרתי לנהג שייתן לי לרדת, אחרת אני יולדת באוטובוס. הנוסעים נכנסו ללחץ, הנהג עצר, ותוך כדי התקשרתי לגבי שיבוא לאסוף אותי. גבי אסף אותי ולקח אותי לסורוקה, ובתוך עשר דקות נועה היתה בחוץ. אי אפשר להגיד שזה לא מזל גדול".
נועה, אגב, הוא שמה של המדריכה באנוש שליוותה את רבקה לאורך השנים. "היא עזבה, אבל לפחות השם נשאר", אומרת רבקה.
"תחום הזוגיות, שהוא אחד הפרמטרים לקיום חיים נורמטיביים, הוא שטח שמתמודדי נפש לרוב חוששים להיכנס אליו", מסבירה אילנה פרג'ון, עובדת סוציאלית קלינית, פסיכותרפיסטית ומנהלת אשכול דרום של עמותת אנוש. "המשמעות של קיום קשר זוגי היא קודם כל מתן לגיטימציה לקשר. אנחנו מעודדים כל אחד מבני הזוג לעבור תהליך פנימי משמעותי, שיגרום לכל אחד מהם להרגיש ראוי לזוגיות ולהקמת משפחה, ויעזור להם להאמין בעצמם ולקיים קשר משמעותי".
"היו לנו טונות קשיים"
שעת הצהריים מתקרבת, וגבי מתכונן לצאת לעבודתו. שלושה ימים בשבוע הוא עובד עם נער על הספקטרום האוטיסטי ביישוב סמוך, מסייע לו בשיעורי הבית, משחק איתו ועוזר לו במשך כחמש שעות.
בסיר במטבח מתחממות קציצות בקר שהכינה רבקה, שגבי מגדיר אותן כמנה שהיא המומחיות שלה. הוא מסדר על השולחן שתי צלחות, אחת לו ואחת לרבקה ולנועה, שמתיישבת על ברכי אמה כדי לאכול. אצבעותיה קטנות, סקרניות, והיא מפוררת בהנאה את האוכל, חלק טועמת וחלק זורקת. בסיום היא מתרפקת על כתפיה של אמה, בעוד אביה אוסף בזריזות את הפירורים שפיזרה.
לרוב, רבקה היא שמקלחת ומרדימה את הילדה, אבל גם גבי מאכיל, מטפל, משחק. "אנחנו שותפים מלאים בטיפול בה", היא אומרת. גם הוריו של גבי מסייעים בכל מה שאפשר.
"שלא תחשבי שהכל כל כך קל לנו", אומרת רבקה. "היו לנו קשיים בהתחלה, טונות של קשיים. באתי עם חבילה די גדולה, אחרי שנים של התמכרות לאלכוהול ולסמים וייסורים של גמילה. כעסתי על עצמי, לא חשבתי שמגיעה לי הזדמנות בחיים. לא חשבתי שמגיע לי שמישהו יאהב אותי או שמגיע לי להיות אמא.
"ואז קורה לך משהו טוב, כמו גבי, ולוקח לך הרבה זמן להבין שזה באמת קורה. אני לא חשבתי מעולם שאשב בבית שלי עם בן הזוג שלי ועם הבת שלנו, ואדבר איתך בכיף ובאהבה על החלפת חיתולים. אבל זה קורה כי למדתי לסמוך על עצמי, למדתי שמגיע לי טוב. שמגיע לנו טוב".
כמו אמא טרייה
רבקה עוצרת רגע, בוררת את דבריה. "נישואים זה דבר מורכב", היא מדגישה את המילה האחרונה. "באופן כללי, יכולים להיות חילוקי דעות בזוגיות. הרי כל אחד בא מרקע אחר, כל אחד הוא אדם אחר. אבל כשאתה בא גם עם התמודדות נפשית, המורכבות גדולה יותר.
"דרך ההתמודדות שלנו היא שונה. אני, שחוויתי פוסט־טראומה, צריכה לדבר. לא להשאיר את הכאב בבטן. אז אני מדברת הרבה. לא משנה על מה, אני מדברת. גבי מופנם יותר. ולפעמים אנחנו באמת צריכים את התיווך של העובדת הסוציאלית, כדי לשמור על הנישואים האלו. כי הם חשובים לשנינו".
מאז התחתנו לפני כשנתיים וחצי, ובמיוחד לאחר לידתה של נועה, הם מקבלים ליווי של עובדת סוציאלית וגם של מדריכים, שמגיעים לביתם כמה פעמים בשבוע כחלק מתוכנית הסיוע להורים מעיריית באר שבע, כדי לעזור להם ללמוד איך מתפעלים את הבית. איך לקפל כביסה, איך לבשל, איך לטפל בנועה. "לא עושים בשבילנו, רק מסבירים לנו", אומרת רבקה. "אני יודעת שבלי הליווי הזה לא הייתי מגיעה למקום שבו אני נמצאת היום.
"מעולם לא חשבתי שאשב בבית שלי ואדבר בכיף על החלפת חיתולים". חוגגים יום הולדת לאבא
"בכלל, כל מה שיש לי היום - זוגיות, וילדה, והיכולת לקום בבוקר ולעשות את כל מה שאני עושה - הוא בזכות האנשים של אנוש. כי שם, מספיק שאדם אחד מאמין בך כדי שתוכל לצמוח. שם מאמינים בך, ולא משנה מי אתה ומה אתה. לא מוותרים על אף אחד.
"מבחינתי, הנישואים והלידה הם המתנות הקטנות מאנוש. העובדה שאני מעריכה את עצמי, שאני מאמינה שיכולים לקרות לי דברים טובים. שבכלל אפשרתי שיקרו לי דברים טובים. המטפלים והמלווים שקיבלתי מאנוש הם אלה שהאמינו בי כשאני לא האמנתי בעצמי בכלל. הם אלו שנתנו לי את האור".
"ההורות היתה כל כך זרה לי, שבפעם הראשונה שהחלפתי לנועה חיתול, הנחתי אותו הפוך", אומרת רבקה. "אפילו לא ידעתי לבדוק אם המים במקלחת לא חמים מדי.
"הסביבה בכלל לא יודעת מה זה להתמודד עם מצב נפשי קשה", היא אומרת בכעס. "בשביל מישהו מבחוץ אנחנו סוג ב', אנשים מסוכנים. לא נותנים לנו הזדמנויות, לא מנסים להבין אותנו.
"גם לי לא היו ציפיות מעצמי. כי כשהחברה מסביב אומרת לך כל הזמן שאת טיפשה, ושאת לא יכולה לעשות כלום, את מתחילה להאמין בזה. וקשה לצאת מהמחשבה הזו, שאת לא שווה ולא יכולה.
"ואז פתאום יש מקום שבו כולם אומרים לך שאת שווה. שאת בן אדם. שזה בסדר לעשות טעויות, ואפשר גם לתקן אותן. וכשמתחילים להאמין בך הרבה אנשים, את מתחילה לחשוב, 'למה אני לא מאמינה בעצמי? מה הם רואים שאני לא רואה?' ומתחילה לראות את זה בעצמך ולהעריך את עצמך בצורה טובה יותר".
גבי מהנהן. "אנשים תמיד יפחדו ממה שהם לא מכירים. וכששומעים על מתמודדי נפש, חושבים שמדובר באנשים אלימים, לא חברותיים. לא יודעים איך להתייחס אלינו. רק מי שמכיר אותנו יודע שמדובר באדם רגיל לכל דבר, שפשוט מתמודד עם משהו נוסף ומנהל את החיים שלו לצד הקושי הזה".
נועה מתעוררת, ורבקה מרימה אותה אל כתפיה, מכרבלת אותה לרגע אימהי קסום. היא נותנת את כל כולה, כך למשל כשהיא מחליפה לנועה חיתול, היא מעדיפה לקלח אותה במקום להשתמש במגבונים.
"לפני חודשיים הכנסתי אותה למעון. בימים הראשונים שלה הייתי בחרדה - איך היא מתמודדת, האם היא מסתדרת. דיברתי כל הזמן עם הגננת לברר מה עובר על הילדה. קשה לי גם עכשיו, כי אני רוצה להיות איתה בבית. זאת נקודת שינוי מהותית מאוד בחיים שלי. בחיים שלנו. נקודת אור". √
השנה מציינים באנוש 40 שנות פעילות. אירוע ההתרמה השנתי יתקיים ביום ראשון, 11 בנובמבר, בהיכל התרבות בתל אביב, בהשתתפות אביב גפן, שלום חנוך ואורנה בנאי. כל ההכנסות מהאירוע יועברו לתמיכה במגוון שירותי השיקום של אנוש. כרטיסים אפשר לרכוש באתר עמותת אנוש
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו