"רינה ניקובה, היוצרת של הבלט הארצישראלי, הכניסה משהו חדש באמנות הריקוד - היא מזגה את השירה עם הריקוד. את פרסומה יש לייחס לא רק לריקודה הנלהב, אלא גם לשאיפתה ליצור צורה חדשה - את הריקוד התנ"כי העתיק - ולאוריגינליות של האמנות שלה".
את המילים הללו על הרקדנית והכוריאוגרפית רינה ניקובה, ששמה כמעט נשכח במרוצת השנים, כתב לא אחר מהמשורר שאול טשרניחובסקי בעיתון "דאר היום" בשנת 1935. ניקובה, מחלוצות המחול בארץ ישראל, אכן שמה לה למטרה לשלב בין הבלט הקלאסי לבין סגנונות ריקוד מגוונים - ועשתה זאת תוך שהיא מעמידה דורות של רקדניות ורקדנים ומעצבת רעיונות הן למחול הבימתי הישראלי והן למה שמוכר כיום כ"ריקודי עם".
תערוכה חדשה על חייה ופועלה של ניקובה, שתעלה מחר במסגרת פסטיבל "מנופים" בגלריה "הקוביה" בירושלים - השוכנת במבנה שבו פעל במשך שנים הסטודיו למחול "בית ניקובה" - מאירה את דמותה של ניקובה בזרקור מחודש ומציעה מבט מקורי על התפתחות הצילום בארץ כפי שהיא משתקפת דרך עיני הצלמים הרבים שתיעדו את ניקובה. מבט זה מוצג בצילומים שבתערוכה, כמו גם בקטעי עיתונות, בכרזות למופעים ובסרטי קולנוע שתיעדו את פעילותה הרבה של ניקובה ומופיעים בתערוכה ובקטלוג המלווה אותה.
"ניכר כי צלמים שונים 'תפסו' ניקובה שונה - כל אחד על פי דרכו", אומר אוצר התערוכה גיא רז, "הצלם צבי אורון תיעד את ראשית דרכה בארץ ישראל, בעיקר בתקופת עבודתה באופרה הארצישראלית; הצלם זולטן קלוגר ואנשי הקולנוע יעקב בן דוב ונתן אקסלרוד תיעדו את תקופת להקת 'התימניות', והצלם שמעון קורבמן, הצלמת אנה ריבקין־בריק ואחרים ליוו גם הם את הופעותיה. לצד נקודת המבט ההגמונית של אורון וקלוגר, היא מאפשרת גם לצלמים אחרים, למשל ריבקין־בריק, לתעד אותה - ודווקא אלה מחלצים מבע אנושי ונוגע".
בתערוכה מוצגות גם עבודות אמנות מודרניות, של האמנים ליאור גריידי ונעה רז־מלמד, שעבודתה הושפעה מה"בלרינה התנ"כית". מיצב הווידאו של גריידי, "עין ולב" (כמו שם שירו של שלום שבזי), מציג ריקוד תימני שהתגבש מצפייה בעשרות סרטים שצולמו בשמחות של בני העדה. הריקוד מושתת על צעד תימני שהוטמע בריקוד העממי הישראלי, והוא הצעד העיקרי בו. קולו של תוף הפח המאולתר מלווה את הצופים בתערוכה.
כרזה למופע בהשתתפות ניקובה, 1934, ארכיון הספרייה הלאומית, ירושלים
העבודה "צלליות ניקובה" של רז־מלמד מציבה את נגזרות צילומיה של ניקובה מתקופת היותה פרימה־בלרינה באופרה הארצישראלית, אל מול האור הנע. צלליותיה של ניקובה מוטלות חזרה אל קירות הבית שאותו הקימה ובו פעלה, והיא חוזרת אל הבית, אל המחול, אל האמנות, אל התודעה.
"התערוכה עוסקת בניקובה, רקדנית וכוריאוגרפית ממוצא פולני־רוסי, שמנהלת להקת רקדניות ממוצא תימני", מסביר רז, "למעשה, פרימה־בלרינה ש'הופכת' לעובדת אדמה. אישה אחת, יצירתית וערירית בגובה 155 ס"מ, היא בעלת אנרגיות גדולות ויכולת לזהות משתנים חברתיים ופוליטיים שאפשרו לה לעלות מאירופה לארץ המדבר, לייסד בה להקות מחול בעלת הקשרים מקומיים ותנ"כיים, ולהקים בית מחול בירושלים".
"הבלט - מטרת חיי"
ניקובה נולדה ב־23 ביוני 1898, בביאליסטוק שעל גבול פולין־רוסיה. המשפחה עברה למוסקבה, וניקובה החלה ללמוד ריקוד בגיל 16 אצל ג'ולייט מנדז. בראשית שנות ה־20 עברה לברלין, שם למדה והופיעה בלהקתה של אז'ני אדוארדובה וכן בבתי אופרה גדולים באירופה.
היא ובעלה הראשון, אריה ספוז'ניקוב (ששמו היווה השראה לשמה הבימתי), עלו לארץ ב־1925. ניקובה הקימה סדנה למחול בתל אביב והפכה במהרה לפרימה־בלרינה באופרה הארצישראלית, שפעלה ב־1940-1923 בהנהלת מרדכי גולינקין. בן זוגה לריקוד היה דיוויד בריינין, והיא הופיעה באופרות קלאסיות כ"שמשון ודלילה", "אגם הברבורים", "כרמן", "אאידה" ועוד.
"בראשית שנות ה־20 של המאה ה־20 באירופה, קודם לבואה לארץ, הזדהתה ניקובה עם אמנים ובעיקר עם רקדנים מכל הלאומים יותר משהזדהתה עם בני עמה היהודים", מספרת ד"ר שרי אלרון מהאקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים, שכתבה את עבודת הדוקטורט שלה על ניקובה ומאמר פרי עטה מופיע בקטלוג התערוכה.
ניקובה עצמה אף כתבה ביומנה כי "ב־1925, כשהתגוררתי ולמדתי בלט בברלין, הבלט היה מטרת חיי. ערים גדולות, זוהר, שמלות יפות, תיאטרונים, אנשים צעירים ומלאי זוהר ומי יודע - אולי גם קריירה בבלט. לא ידעתי כמעט כלום על ארץ שכזאת - פלשתינה. ולעזוב את הכל כדי לנסוע לאיזו ארץ קטנה, מרוחקת וענייה - ולשם מה?"
אלרון מוסיפה כי על רקע הצהרותיה, מפליא שרק חודשים ספורים אחרי בואה כתיירת לארץ ישראל עטתה ניקובה תלבושת במה בצבעי כחול ולבן והופיעה בריקוד "התקווה" לזכרו של מחיה הדיבור בשפה העברית - אליעזר בן־יהודה. הידיעה על כך פורסמה בעיתון "דאר היום" שיצא בירושלים ב־25 בדצמבר 1925, כשתחת הכותרת "ריקוד לאומי" נכתבו המילים "המרקדת, 'הגברת הראשונה', חברה לזכר בן־יהודה ריקוד 'התקוה' ואין לתאר במלים התלהבות הקהל לריקוד זה. תִלבשתה לריקוד היתה מגוני הדגל העברי".
"הרפרטואר של ניקובה באותן שנים היה דומה לזה שאיתו הופיעה קודם לכן בגרמניה כרקדנית אופי, אך בזהותה האמנותית כבר החל תהליך של שינוי, עקב מפגשה עם נופי הארץ ואנשיה ובעיקר עם אמנים מתחומים שונים", מוסיפה אלרון. "בצומת הראשון של חיי ניקובה בארץ ישראל, בשנים 1928-1925, היא לא יצרה מחול 'עברי מקורי', אך המבקרים התייחסו לעצם פועלה בארץ כאל יצירה עברית מגויסת למטרות לאומיות, ואף היא תפסה את פועלה כנדבך בהגשמה הציונית".
בעקבות קשיים כלכליים בניהול האופרה עזבו ניקובה ובריינין את הארץ ב־1928. בריינין שם פעמיו לפריז ומאוחר יותר נספה באושוויץ, ואילו ניקובה הגיעה לניו יורק, שם רקדה במיטב בתי האופרה. "בניו יורק היה אז עידן חד־פעמי ומפעים של פעילות מחול אינטנסיבית וצבעונית, ולא כולה מודרניסטית, מסבירה אלרון, "מופעי המחול ששטפו את העיר התאפיינו בריבוי יוצרים, שסיירו והיגרו אליה מארבע כנפות תבל. ליצירותיהם היו שורשים בתרבויות מערביות, מזרחיות, דרומיות וצפוניות. בזירה רוחשת זו הצליחה ניקובה לפעול, ופעילותה עוררה עניין משום שהיתה רב־ממדית ונגעה בזירות מחול מגוונות".
בצעד תנ"כי
הריקודים התנ"כיים, המוזכרים לעיתים קרובות במאמרים שנכתבו על אודות ניקובה בניו יורק, לא הוזכרו קודם לכן. "בשאיפתי למצוא רעיונות חדשים ומקורות השראה חדשים פניתי לתנ"ך", כתבה ביומנה, "שבו חיפשתי גם את מקור סגנוני החדש".
יצירות בנושאים תנ"כיים ילוו את עשייתה מכאן ואילך, והן קשורות לביטוי זהותה הלאומית. "ניקובה היטיבה לשקף כמיהה מתמדת, משותפת לה ולרבים בעולם הנוצרי־יהודי - השתוקקות לתנ"ך ולמקורותיו", אומרת אלרון, "על פי המאמרים שליוו את פועלה בניו יורק, זהותה העברית בנכר בסוף שנות ה־20 נשענה בעיקר על זיהוי ארץ ישראל כבמת ההתרחשות המקראית ובמידה מצומצמת יותר, אם כי לא מבוטלת, כזירת ההתחדשות הציונית".
להקת רינה ניקובה, בריקוד תנ"כי // צילום: זולטן קלוגר, 1950 לערך, הארכיון הציוני, ירושלים
ב־1931 חזרה ניקובה לישראל, הפעם ככוריאוגרפית, וב־1933 הקימה את להקת "התימניות". היו אלה שבע נשים צעירות, כולן ממוצא תימני, שבראשן הרקדנית רחל נדב. ניקובה ערכה עבורן כוריאוגרפיה משולבת קלאסית־תימנית ייחודית, בניחוח תנ"כי. עם הריקודים שיצרה נמנו "רות ונעמי", "על נהרות בבל", "אליעזר ורבקה", "בני הנביאים" (לפי הבלדה של טשרניחובסקי על אודות שמואל הנביא ושאול המלך) ועוד. ניקובה הכניסה לריקוד שכלולים מודרניים כגון שימוש בשירה תוך כדי ריקוד, דרישה להבעת רגש מהרקדניות ולקסיקון התנועה שהתבסס על צעידות מגוונות, כריעות, סיבובים והרמות ידיים. תשומת לב מיוחדת הוקדשה לתלבושות הצבעוניות ולרקמות המזרחיות, וכן לשימוש באביזרים כגון כדים ושיבולים.
"התנ"ך היה טקסט מרכזי בעיצוב זהות החברה, התרבות והשפה בישראל, וכן של המחול הישראלי", אומרת אלרון, "עד מותה לא ידעה ניקובה עברית כהלכה, ועל כן לא ניבים ורובדי שפה חיפשה בתנ"ך וגם לא ביסוס לאמונה דתית ולערכים מוסריים וחברתיים. היא חיפשה בו את אימהותיה ואבותיה, מנהגיהם, אהבותיהם, שנאותיהם וקנאותיהם, שיריהם וקצב חייהם, הליכתם על אדמת ארץ ישראל בנופיה המגוונים. באידיאולוגיה של ניקובה, התנ"ך היה הפולקלור והפולקלור היה התנ"ך".
ב־1935 הופיעה הלהקה בין היתר בארמון הנציב העליון בירושלים ובאוניברסיטה האמריקנית בביירות, לצד הופעות ברחבי הארץ בתוכניות שונות למבוגרים ולילדים וב"יריד המזרח". אלרון מוסיפה כי באוקטובר 1937 התקיימה בתל אביב התחרות הארצישראלית הראשונה למחול, שזכתה לנושא אידיאולוגי וכבד משקל: "הריקוד הארצישראלי המקורי". קהל צופים שנהר לאולם "מוגרבי" שימש גם שופט בתחרות, במקום הראשון זכתה ירדנה כהן, רקדנית הסולו ילידת הארץ, ובמקום השני ניקובה ולהקתה. פולמוס ער התעורר אחרי התחרות בעיתונות העברית, ובין השאר התבטאה בו המשוררת לאה גולדברג שאף שפטה בתחרות.
"ביחס לסטודיה של רינה ניקובה", כתבה גולדברג בעיתון "דבר" ב־1937, "הטיפוח של הפרימיטיבי העממי נחוץ, מעניין, נעים. אבל מסופקת אני, אם מותר להראותו, נגיד, בוועידת ריקודים בינלאומית כריקוד ארצישראלי".
מסוף 1937 ועד אביב 1939, ערב מלחמת העולם השנייה, יצאו ניקובה ו"התימניות" למסע הופעות באירופה בפני הקהל הרחב וגם בפני קהל יהודי. בתום המסע השתקעה ניקובה בירושלים וב־1940 הקימה את "הבלט התנ"כי". ב־1942 נישאה בשנית, ליוסף גיזלט, שנפטר ב־1948. במהלך השנים הפכה ניקובה לידידת הממסד הפוליטי, שבחסותו ערכה ב־1960 מסע הופעות בדרום אפריקה כנציגת המדינה עם להקת הפולקלור שהקימה. המסע כלל גם גיוס כספים להקמת בית מחול על שמה, וב־1964 נחנך בירושלים בית רינה ניקובה לבלט תנ"כי, שבו פעלה עד מותה באוגוסט 1972.
מי שרקדו בשנים אלה אצל ניקובה, תחילה כילדות ולאחר מכן כרדקניות מקצועיות בלהקה, היו שלוש האחיות הירושלמיות גליה ז"ל, ירדנה ואברמית רבינוביץ'. "היו לי רגליים עקומות ופלטפוס נורא, והרופא אמר שהפתרון האידיאלי עבורי הוא לרקוד", מספרת ירדנה, היום ילון, בת ה־82. "התחלתי בגיל 5 וזה באמת עזר לי פלאים. רינה היתה מורה מעולה, אבל גם קשוחה. יותר מהכל ניכרה האהבה העצומה שלה לריקוד, ובמיוחד לריקודים שלהם היא קראה להם 'תנ"כיים'.
"ריקוד שזכור לי במיוחד הוא 'רחל ויעקב', שהיה משולב עם כדי חרס ועם תלבושות יפות מאוד. כתלמידות הופענו בכל סוף שנה, באולם ימק"א, בקולנוע אדיסון ובאמפיתיאטרון בהר הצופים. גם אמא שלנו עבדה אצל רינה, כאחראית על התלבושות בהופעות, ובתמורה לזה למדנו בחינם. אגב, את כל התלבושות הרקדניות תפרו לבד, לפי הסברים מדויקים של רינה. אחרי הצבא הייתי עם שתי אחיותיי גם בלהקה המקצועית של ניקובה, ונסענו להופיע בדרום אפריקה. לאחר מכן אני וגליה אחותי פתחנו סטודיו לריקוד והיו לנו המון תלמידות".
כרזה למופע בהשתתפות ניקובה, 1954, ארכיון העיר, תל אביב
גם אברמית בת ה־76, היום בן־זקן, זוכרת מורה קפדנית מאוד. "התחלתי לרקוד אצל ניקובה בגיל 6 או 7", היא מספרת, "היות ושתי האחיות הגדולות רקדו אצלה ואמא טיפלה בתלבושות, אז כמובן שגם אני הייתי שם. זכור לי במיוחד הריקוד 'רחל ויעקב', שבו היו צריכים מישהי בדמות כבשה. אני הייתי אז עדיין ילדה קטנה, אז כמובן שהיה הכי נוח לקחת אותי וגילמתי את התפקיד הזה בהרבה הופעות".
לרקוד עם דמעות בעיניים
"בשנות ה־30 התגשם במידה רבה חזונה של ניקובה לשלב בין מזרח ומערב בצורה ובתוכן של ריקודיה", מדגישה אלרון, "ניקובה והלהקה התימנית לקחו חלק פעיל בעיצוב מיתולוגיה עתיקה־חדשה, הנשענת על מיזוג דמויות ועלילות תנ"כיות מהעבר ומחייהם של תושבי הארץ המגוונים בהווה, זאת בתהליך רחב של הבניית זהות עברית ציונית".
לדעת אלרון, "במבט כולל יותר, הפרימה־בלרינה התנ"כית ולהקת התימניות שייכות למגמה הרחבה של מחול אקזוטי ורב־תרבותי. רקדנים רבים מהמזרח ומהמערב המציאו שפות חיבור־מחול חדשות, תוך הצלבת טכניקות 'מערביות' ו'מזרחיות'. יצירתה של ניקובה עם הלהקה התימנית אינה תופעה מקומית ומשנית בחשיבותה, אלא חלק ממגמה מרכזית שהזינה את המחול העולמי ואף ממשיכה בראשית המאה ה־21, שבה אמנים מהמזרח ומהמערב שואבים מתרבות התנועה, המוזיקה והעיצוב של האחר, תוך כבוד הדדי ואיזון שאינו מוכר על פי רוב משדות אחרים".
ואולי טוב מכולם מסכמת ניקובה בעצמה. "מסיבת גורל עמנו לא עמדנו ולא יכולנו לעמוד על מהות הריקוד הלאומי שלנו בימים קדומים", כתבה כבר ב־1933, "אל לנו לחקות את אירופה, ניקח רק את הטוב שיש בה. ואם למזג את התורה האירופית של הבלט הקלאסי עם ההתלהבות השמית המזרחית נוכל להגיע לידי צירוף תנועות של מזרח ומערב וליצור משהו מן הריקוד הלאומי העתיד לבוא".
מאוחר יותר, בשנות ה־50, כמו המשיכה את דבריה: "כשמתבוננים בריקודי עם ומאזינים לצלילי מוזיקה עממית, חודרים למעמקי הנפש הקיבוצית של אותו עם. הריקוד העממי, הזמר העממי, הם האספקלריה בה משתקפים מאורעות העבר, דופק החיים בהווה ותקוותיו לעתיד של כל עם מעמי תבל".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו