החל מבצע "יואב": הנגב ובאר שבע שוחררו
ב־19 ביולי 1948 נכנסה לתוקפה ההפוגה השנייה בקרבות מלחמת העצמאות. אף שלא הושג שקט מוחלט, תקופת ההפוגה נוצלה על ידי צה"ל להתארגנות.
הבעיה העיקרית שעמדה אז בפני היישוב היתה ניתוקו של הנגב ממרכז הארץ, בעיה שהחריפה עם פרסום דו"ח המתווך מטעם האו"ם, הרוזן פולקה ברנדוט, שהמליץ, בין השאר, שרוב הנגב יועבר לערבים.
במהלך ההפוגה השנייה החליטה ממשלת ישראל לפעול לשחרור הנגב, להרחקת הצבא המצרי משטחו ולהסרת המצור מעל יישוביו. ב־15 באוקטובר 1948, השבוע לפני 70 שנים, יצא צה"ל למבצע "יואב", שהיה אחד הגדולים במלחמה כולה. הכוח הצבאי הגדול שנע דרומה, בפיקודו של יגאל אלון, הורכב מחטיבות גבעתי, יפתח, הנגב וחטיבה 9, בגיבוי גדודי שריון וארטילריה ובסיוע של חיל הים.
המבצע נפתח בעשרות גיחות הפצצה של חיל האוויר, ובמשך שבעה ימים תקף צה"ל את המצרים בנקודות שונות בנגב. בשלב הראשון התמקדה ישראל בניתוק הכוחות המצריים זה מזה, נוסף על כיבוש עמדות בכבישים הראשיים, פיצוץ גשרים, הפצצת קו הרכבת בין עזה לרפיח והטרדת קווי תחבורה מצריים. לאחר מכן נתפסו ונכבשו משלטים, מוצבים ומתחמים צבאיים מצריים, בלחימה שהגיעה לעיתים לקרבות כידונים פנים אל פנים.
קרב קשה במיוחד נערך במשטרת עיראק סווידאן, שחלשה על צומת דרכים מרכזי בדרום הארץ, בכביש 35 (סמוך לקיבוץ שדה יואב היום). היה זה מבנה מבוצר, אחד מעשרות שהקימו הבריטים בתקופת המנדט (ונקראו "מצודות טגארט"). עד למבצע יואב היו חמישה ניסיונות לכיבוש המקום, שכשלו, וגם ניסיון הכיבוש השישי במסגרת המבצע לא צלח.
בהתקפה השביעית, בלילה שבין 21 ל־22 באוקטובר 1948, פרץ הכוח הישראלי ותקף בעזרת להביורים. משוריין עמוס בחומרי נפץ התפוצץ במרחק 30 מטרים מהמצודה, פרץ את גדרות התיל שהקיפו אותה ואפשר לקבוצת חבלנים לחדור ולפוצץ את הקיר המערבי של המצודה. כוחותינו נאלצו לסגת לפני השלמת כיבוש המקום בשל אור היום שעלה. גם התקפה בפיקודו של עוזי נרקיס על הכפר הערבי הגדול עיראק אל־מנשייה (כיום חלק משטח קריית גת) נחלה כישלון.
אולם לאחר כמה ימי קרבות, רוב הדרכים לנגב נפרצו, וכעת נדרשה ישראל להחליט אם להתמקד בכיבוש של עזה או באר שבע. הפור נפל על באר שבע, עקב ההערכה שקל יותר יהיה לכבוש אותה ולנוכח הידיעה שמועצת הביטחון של האו"ם העבירה ב־19 באוקטובר החלטה על הפסקת אש. ישראל השתהתה במתן תשובתה וניצלה את 48 השעות שלאחר מכן לשחרור באר שבע.
ב־22 באוקטובר הוכרזה הפוגה ומבצע יואב הסתיים. צה"ל שלט ברוב שטח הנגב, ויישוביו חוברו למרכז הארץ. תוכנית ברנדוט נגנזה, אולם נדרשו כמה חודשים נוספים להשלמת השליטה המלאה על דרום הארץ, עד לערבה ולאום רשרש (אילת).
הממשלה הזמנית מציגה: סכסוכי אגו סביב הקיצוץ בתקציב
הממשלה הזמנית הגיעה השבוע לפני 70 שנים לשיא של מריבות, סכסוכים ומאבקי אגו.
הסיבה למהומה בין חברי הממשלה היתה ידו הקפוצה של שר האוצר, אליעזר קפלן, שנהג להטיל בכל יום גזירות צמצום חדשות על השרים, ובהן איסור העסקת פקידים חדשים, קיצוץ בהקצאת הדלק למכוניות השרד, חיסכון בשימוש בנייר במשרדים והקפאת רוב הנסיעות לחו"ל.
איסור קליטת פקידים חדשים יצר בעיה חריפה בעיקר בגזרת המינויים הפוליטיים, כששרים רבים בקריית הממשלה בשרונה, תל אביב, נאלצו לדחות מכרים וחברים חברי מפלגה, שדרשו להתקבל לעבודה. מינוח חדש החל אז לרווח: "אין תקן".
הבעיה החמירה כשהתברר שעקב החיפזון בהקמת הממשלה הזמנית, במשרדי ממשלה רבים התבצעה אותה עבודה בידי שני אנשים שונים או יותר. דרישות שרים מחבריהם לשולחן הממשלה לוותר על התפקידים הכפולים - כך שהתקנים המתפנים יועברו לידיהם - נענו בדחייה ובזעם הדדיים, והמריבות בין השרים עלו לעיתים קרובות לטונים גבוהים.
ישיבה של חברי הממשלה הזמנית, 1948 // צילום: לע"מ
עצורי רצח ברנדוט שוחררו ממעצר
השבוע לפני 70 שנים החל התובע הצבאי לשחרר חלק מעצורי ארגון לח"י. כזכור, ב־17 בספטמבר 1948 רצחו שלושה לוחמי לח"י, שהזדהו בשם "חזית המולדת", את מתווך האו"ם השבדי, הרוזן פולקה ברנדוט בירושלים, באשמה שבפעילותו הוא "פגע ביישוב העברי".
מייד אחרי הרצח הורתה הממשלה הזמנית לעצור את אנשי הלח"י ולפרק את פעילותם העצמאית של ארגוני "הפורשים" בירושלים. עוצר הוכרז בליל הרצח ברחובות העיר, וכוחות משטרה וצבא ערכו חיפושים ועצרו לוחמי לח"י רבים. מעצרים נוספים בוצעו בתל אביב, בחיפה ובמקומות נוספים, ובבתים רבים נאספו כלי נשק וחומרי תעמולה. מאות עצורים הועברו למתקני חקירה - מעכו ועד יפו.
מהומת המעצרים והחקירות שקמה אחרי הרצח החלה עד מהרה לדעוך. ב־15 באוקטובר 1948 שוחררו 16 עצורים ראשונים, ומהמשטרה נמסר שלדין יועמדו רק מי שחשודים במעורבות ברצח עצמו או בהדבקת כרוזים מטעם "חזית המולדת". בתוך ימים ספורים שוחררו כל העצורים, למעט עשרה, ובהם שני מנהיגי לח"י, מתי שמואלביץ' ונתן ילין־מור, שהיו עצורים בעכו.
בית הדין הצבאי לא הצליח להוכיח את מעורבות השניים ברצח ברנדוט, אך הם הורשעו ב־10 בפברואר 1949 בניהול ארגון טרור. ילין־מור נשפט לשמונה שנות מאסר, ואילו שמואלביץ' לחמש שנים - אך שניהם שוחררו מהכלא בתוך ימים ספורים, במסגרת חנינה כללית.
הצעה: במקום "טקסי ספיישל" - מוניות שירות
בשל מחסור בתחבורה ציבורית בערים הגדולות בשעות העומס, הוקמה במשרד התחבורה ועדה לפתרון הבעיה. בדיון שהתקיים השבוע לפני 70 שנים הועלתה הצעה לחייב את מכוניות ה"טקסי ספיישל", המסיעות נוסעים על פי דרישה, להיהפך בשעות העומס של הבוקר והערב למוניות שירות. מוניות אלה ייסעו, כך הוצע, לאורך קווי שירות עמוסים במיוחד ויעלו ויורידו נוסעים לאורך תוואי הנסיעה.
בתגובה לשאלה מה ייעשה בבעלי טקסי שיסרבו לצרף את רכבם למערך מוניות השירות, הועלה הרעיון לקצץ ל"מסרבים לשתף פעולה עם צורכי האזרח" במכסת הדלק החודשית המוקצבת להם.
סיפור על אהבה וטירוף: מאושפז חנק למוות אחות
אחות רחמנייה בת 33, בלהה הייטנר, שעבדה בבית חולים לחולי רוח (כך קראו אז לפגועי נפש) בפתח תקווה, נמצאה ב־17 באוקטובר 1948 ללא רוח חיים בביתה שבשכונת נחלת גנים ברמת גן, לאחר שנחנקה למוות על ידי מאהבה.
הרוצח, יוסף דונישבסקי, בן 34, הסגיר את עצמו לתחנת המשטרה כשעתיים אחרי הרצח, כשהוא מלווה באביו. בחקירה התברר שהייטנר ודונישבסקי התאהבו בבית החולים, שבו היא הועסקה כאחות והוא היה כלוא כמאושפז אחרי שרצח את אשתו הראשונה במכת גרזן בעורפה.
אורך הכבישים ב־1948 - חמישית מאורכם כיום
השבוע לפני 70 שנים דיווח שר העבודה והבינוי, מרדכי בנטוב, שעל פי מדידות מינהל העבודות הציבוריות במשרדו, יש בשטח מדינת ישראל, נכון לתחילת אוקטובר 1948, כבישים בין־עירוניים באורך 1,567 ק"מ.
נתון זה לא כולל 635 ק"מ של כבישים בשטחים מוניציפליים - שלא נמצאים באחריות הממשלה.
סקרנים לדעת מה מצב הכבישים העדכני בימינו? השבוע מסרה לנו עדי כהן, מאגף הדוברות של משרד התחבורה, שאורך הכבישים הראשיים בישראל, נכון לאוקטובר 2018, עומד על 8,256 ק"מ - וגם נתון זה לא כולל כבישים עירוניים, שנמצאים באחריות הרשויות המקומיות.
