כשפסטיבל הקולנוע היהודי של ברצלונה נפתח בחודש שעבר, איש לא הופתע מכך שהסרט הפותח היה "Simon et Théodore" של מיקאל בוך. בוך הוא אחד המייסדים של הפסטיבל, שמתקיים כבר 20 שנה, ואחד היוצרים היהודים המבטיחים ביותר בצרפת כרגע. התסריט שכתב עוסק בצעירה יהודייה המעניקה שיעורי בר מצווה לילד בעייתי, ונשואה לאדם בעל הפרעות נפשיות.
גילוי נאות: אני מכיר אותו מילדות, כשהתגורר בברצלונה. לאחר שנים הוא עבר לפריז ללמוד קולנוע, ואני לתל אביב. 20 שנות נתק עברו, ואנחנו נפגשים בפסטיבל המפורסם.
למה בעצם צריך לקיים פסטיבל יהודי מיוחד בברצלונה?
"כבמאי אני מגלה את הזהות היהודית שלי דרך הקולנוע, שמראה את הנדבכים השונים שלה. אין צורה אחת יחידה להיות יהודי: אפשר להיות יהודי בצורה דתית, חילונית או אורתודוקסית, ליברלית, ספרותית, קולנועית, תרבותית. מאוד חשוב להגן על המגוון שיש בזהות היהודית, ואני עושה זאת דרך הקולנוע".
בוך נולד במרסיי לפני 35 שנה. חלומו הפך למציאות בזכות התשוקה לקולנוע, התמיכה הבלתי מסויגת של הוריו, קצת מזל וכישרון רב. "התמזל מזלי להגיע לצרפת, כי זו מדינה שתומכת בקולנוע ובבמאים צעירים. במובן הזה היא מדינה ייחודית בעולם, ואני מודה שבספרד היה לי קשה יותר לעשות את הסרטים שאני רוצה לעשות בלי להיכנע לחוקי השוק. אין ספק שצרפת ממשיכה להיות מדינה של קולנוע. זו סיטואציה ייחודית בעיקר בזכות המדיניות התרבותית של צרפת. אין פלא שבמאים ממדינות רבות מגיעים לצרפת כדי לבקש תמיכה בהפקותיהם".
"Simon et Théodore" מגיע אחרי סרטו הראשון, "Let my people Go" בהשתתפות הכוכבת הספרדייה כרמן מאורה. "הסרט החדש נוגע בנושא האבהות, באופן שבו כל אחד מנהל את יחסיו החברתיים והמשפחתיים. היה לי חשוב מאוד לתעד דמויות שחוות משבר אישי חזק מאוד ושמצילות את עצמן מטביעה אישית דרך הצלת האחר".
"אין קולנוע יהודי אחד"
כמו יהודים רבים בצרפת, בוך אינו מסתיר את דאגתו מהאנטישמיות הגואה במדינה. "זאת מציאות מסוכנת שתמיד היתה קיימת בצרפת וחייבים להיאבק נגדה בנחישות. אך אנו מוכרחים לזכור שהפיגועים הג'יהאדיסטים לא כוונו רק נגד היהודים הצרפתים, אלא נגד כל הצרפתים. מול הטרור כולנו שווים בצרפת ומספיק לראות את שמות הקורבנות כדי להבין זאת".
בשיחה עם "ישראל השבוע" הוא דוגל בפילוסופיה שלפיה מחד גיסא חייבים להגן על הזהות היהודית, ומאידך גיסא עליה להיות מחוברת מאוד לערכים של הרפובליקה הצרפתית.
בצרפת קיימת הערכה רבה לתרומת הקהילה היהודית לתרבות?
"כן, אך אנו נמצאים במדינה חילונית בהגדרתה, וזה דבר שאני אוהב מאוד. איני עושה סרטים רק עם יהודים ועבור יהודים. הסוד הוא לעשות משהו אישי שמגיע לכלל ויעניין את כולם. בצרפת יש חיים ותרבות יהודיים חילוניים ודתיים עשירים מאוד".
אין ספק שקיים הומור יהודי, אך האם באמת יש קולנוע יהודי שיצדיק קיומו של פסטיבל יהודי?
"אין קולנוע יהודי אחד אלא מבחר נושאים יהודיים ודרכים שונות לראות את העולם. פסטיבל קולנוע יהודי כולל את כל הנושאים האלה בצורה שונה ורחבה".
האם בצרפת מעריכים את הקולנוע הישראלי?
"כן, עוקבים כאן מקרוב אחר הקולנוע הישראלי שמייצר עניין רב".
היית רוצה שסרטיך יוקרנו בישראל? איזה סרט או במאי ישראלי הכי אהובים עליך?
"כמובן, הייתי רוצה בכך מאוד. אני מחובר מאוד לישראל והייתי רוצה לשתף את הקולנוע שלי עם הציבור הישראלי. אני מאוד אוהב את הקולנוע הישראלי הצעיר. מבחינת שמות, הסרטים של יוסף סידר נפלאים".
"לצאת מאזור הנוחות"
בוך מתנגד בתקיפות לתנועת ה־BDS. "זו תנועה פשטנית ולא יעילה. מי שבאמת רוצה את השלום במזרח התיכון יודע שהפתרון הוא אף פעם לא להחרים, אלא לתמוך בקולות הדמוקרטיים שמתמודדים מול מורכבות המצב וממשיכים לבקש חזרה למשא ומתן".
בישראל בימים אלה ניטש ויכוח עז בסוגיה קולנועית־תרבותית בעקבות החלטת שרת התרבות מירי רגב להתנות את המימון הממשלתי של פרויקטים תרבותיים בתכנים שלא ייצאו נגד ישראל וסמליה.
"חייבים להיזהר מאוד. אני חושב שאחראי לתרבות ששוקל לצנזר במאים לפי דעותיהם הפוליטיות זו סכנה לדמוקרטיה. הדמוקרטיה היא דבר שברירי מאוד שחייבים להגן עליו בכל יום בכל אספקט של חיינו. באופן אישי, תמיד אלחם כדי שאנשים שאיני מסכים עימם ימשיכו לבטא את דעותיהם. לא הייתי רוצה לראות את הקולנוע הישראלי המצוין הופך לקולנוע של פרופגנדה. הקולנוע נועד גם לתת לנו נקודות ראייה שונות כדי להרחיב לנו את הפרספקטיבה ולא להישאר בנוחות בתוך עמדותינו".
אני יכול לדמיין את תשובתך אך מי הבמאי המועדף עליך?
"יש לי הרבה. כמעט בכל יום יש אחד. אך יש מישהו שמלווה אותי מאז שאני קטן, וודי אלן".
מה החלום שלך?
"אני רוצה להמשיך לעשות את מה שאני עושה, לעשות סרטים. אני אף פעם לא שמח כמו ברגעים שבהם אני מצלם סרט".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו