פיגוע הרצח השבוע באזור התעשייה ברקן, עם כל הכאב והזעם, הוא היוצא מהכלל המעיד על הכלל. גם אינתיפאדת הסכינים שכבר כמעט נשכחה היא עדות להצלחה של צה"ל וכוחות הביטחון באזורי יו"ש. שטחי יהודה ושומרון הם ניגוד זועק לרצועת עזה.
כדאי לחזור למבצעים הקשורים ל"חומת מגן" משנת 2002, כי הם מהווים תזכורת למה שצה"ל מסוגל לעשות והם גם קשורים לבחירת הרמטכ"ל הבא. המבצע ששבר את מוקד הטרור שדעך מאז, התנהל במחנה הפליטים בלטה ובעיר שכם. מי שפיקד עליו באפריל 2002 היה אל"מ אביב כוכבי, היום אלוף ומתמודד לרמטכ"לות. עוד בסוף פברואר שברו כוכבי, יאיר גולן וצ'יקו תמיר את המיתוס הסטלינגרדי על מעוזי המחבלים הבלתי חדירים. כמח"ט הצנחנים סיכם אז כוכבי את המבצע בחוברת פנימית: "תוצאה תודעתית: השפעה פסיכולוגית על ארגוני המחבלים כי ידו הארוכה של צה"ל תשיג אותם בכל מקום שלא יהיו, שלא קיימת 'עיר מקלט' למרצחים עם דם על הידיים בתחומי מדינת ישראל. היתה זו קפיצת דרך ועליית מדרגה בעימות. בעיקר מבחינת החזרת כוח ההרתעה לצה"ל והאמונה ביכולת לבצע מבצעים מסוכנים ומורכבים באבידות מינימליות". השיא היה בטיהור מבצר המחבלים בקסבה של שכם. לאויב היו במבצע הזה כ־70 הרוגים, לאחר מכן נכנעו ונעצרו כ־400(!) מחבלים.
אלוף יאיר גולן, אז מח"ט הנח"ל, הוכיח יכולת וביצוע דומים בטול כרם ובנותיה (מחנות הפליטים) וכן ברמאללה ובנותיה. הסיפור שלפני מבצע חומת מגן מעניין, כי טמון בו לקח לבעיות של היום. בראיון עם רון בן ישי (2012) תיאר זאת האלוף נעם תיבון כך: "צה"ל היה צריך להמציא את עצמו מחדש בעימות הזה. זה קרה בגלל הדחיפה הבלתי רגילה של החבר'ה מלמטה". קרי - מפקדי החטיבות, גולן, תמיר, תיבון וכוכבי. "היינו צריכים לשכנע שאנחנו יכולים לכבוש את מחנות הפליטים, את הערים הפלשתיניות, בלי מאות ואלפי הרוגים בצידנו, כפי שאיימו עלינו".
הדרג המדיני וצמרת צה"ל קיוו שאפשר יהיה להחזיר את השקט על כנו באמצעות משא ומתן עם ערפאת ותיווך אמריקני. המועמד לרמטכ"לות, יאיר גולן, אז אל"מ, כתב מכתב לאלוף הפיקוד ובו תקף את אלה שבלמו אותו במבצע שערך בחודש פברואר, ואפשרו למחבלים לברוח למחנות הפליטים. המכתב והלחצים מלמטה הולידו את חומת מגן.
ברצועת עזה לא נערך מבצע דוגמת חומת מגן, אולי מחשש למחיר גבוה מדי בנפגעים. בכל אופן, שתי מערכות גדולות בעזה לאורך השנים לא מצאו את נקודת השבירה של הטרור כמו בשכם - והתוצאות נראות היום. זו תופעה מדאיגה כשמביאים בחשבון מה שהכוחות האמריקניים הצליחו להשיג בפאלוג'ה ב־2004 ובצ'אדר סיטי בבגדד ב־2008. אחת המשימות שקיבלה הדיביזיה האמריקנית בצ'אדר סיטי היתה להפסיק את ירי הרקטות והירי תלול המסלול משם. והם עשו זאת בנחישות ובתחבולנות. כוחות המורדים באזור הזה, שאוכלוסייתו היתה גדולה מעט מזו שברצועת עזה, לא ירו שם על אזרחים אמריקנים. לכן לכאורה המוטיבציה של החיילים האמריקנים היתה צריכה להיות נמוכה יותר, אבל מתברר שלא.
כששוקלים את בחירת הרמטכ"ל, כדאי לזכור שמפקדים בכירים וגם רמטכ"לים שהגיעו במקור מהיחידות המיוחדות, ובייחוד סיירת מטכ"ל, לא הצטיינו ברמה המצביאותית. אל"מ (מיל') ד"ר חנן שי משווה את המפקדים שצמחו ביחידות המיוחדות לבמאי תיאטרון. הם למדו לשלוט על זירה קטנה ומצומצמת שבמסגרתה החיילים מתפקדים כמו שחקנים בהצגה שהתסריט שלה נכתב מראש. ואילו כל מפקד בכיר שבא מיחידות החי"ר והשריון מתמודד מאז היותו מ"מ עם מצבים של אי־ודאות, ערפל קרב, מזהה הזדמנויות ומגיב מהר. המפקדים האלה מפתחים גם יכולת מנהיגות כלפי החיילים וגם כלפי העם. בהקשר הנוכחי של מינוי הרמטכ"ל, לא בטוח שהאלוף ניצן אלון עומד בקריטריונים; הוא אינו בוגר פו"ם, שהוא בית הספר המסמיך של הפיקוד הבכיר, וזה עלול לסבך את המינוי במקרה שמישהו באמת מתכוון לכך ולא משתמש באלון כמועמד קש.
הדרג המדיני לא צריך להציע תוכניות מבצעיות אלא להטיל משימות; ולאור המשימות המערכתיות הצפויות - למנות את הרמטכ"ל הבא. מינוי מהיר של כוכבי, גולן או אייל זמיר, יהיה כשלעצמו בעל ערך הרתעתי כלפי חמאס וחיזבאללה. הם הוכיחו שהם יודעים ללחוץ מלמטה ומלמעלה.
רישיון לאלימות: אוסף משפטים מקרי מטקסטים ב"הארץ", שלט שאחז בכיר לשעבר בשב"כ בהפגנה, וביטויים שמשמיע אהוד ברק, מלמדים על הלך רוח מסוכן שמתקבל בהבנה מדאיגה. מה היה קורה אם בימין היו משתמשים במטאפורה של "שלוש יריות"?
באחד הטוקבקים בעיתון "הארץ" כתב פרופ' עמירם גולדבלום: "כל עוד לא יעלו טנקים על ביתו של ישראל הראל במרכז הטרור היהודי עפרה - ועל יתר בתיה של ההתנחלות הזאת כמו על כל התנחלויות הצפעונות הדתית ויטחנו אותם לעפר דק - לא תהיה למדינת ישראל תקומה". אמנם תגובית כזאת אינה מקום בולט להשמעת "דעות", אבל גם היא עשויה ללמד על הלך רוח. זו תגובה בוודאי לאמירה של הראל, כי ההסתה בימין נעשית על ידי השוליים של הזיבורית במחנה, ואילו בשמאל היא נעשית על ידי אנשי החוד של האליטה.
לפני שלושה שבועות כתב מבקר טלוויזיה מסוים ב"הארץ" את המשפטים "חברתי היקרה מירי, את סרטן בגוף שלנו", "אני מתפלל איתך מעומק ליבי ומתוך כוונה אמיתית, שהקדוש ברוך הוא יגמור איתך". זה היה טור רצוף גסויות שנונות שלא היו מתקבלות על ידי עורך ה"דר שטירמר", משום שהיה מעיר לכותב כי "הפעם הגזמת". הסתה פשוטה המביעה תקווה לחיסולה בדרך כזו או אחרת של מירי רגב.
בסוף השבוע שעבר אירעה תקרית משונה בבית שאן. בכיר שב"כ לשעבר שהפך ל"פעיל חברתי" נעצר לאחר שנתפס כאיום על שיירת ראש הממשלה. אבל מה שחשוב זו הסיסמה שהוא רצה לצלם ברקע של השיירה: CRIME-MINISTER.
ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק משתמש כבר תקופה ארוכה בביטויים קיצוניים שניחוח הסתה לרצח עולה מהם. הוא התחיל בזה ביוני 2016 בראיון טלוויזיה, שם חזר על הזיהוי של נתניהו כמי שאשם ברצח רבין. לאחרונה השתמש בביטוי שחוק הלאום הוא שלוש יריות בגב של מגילת העצמאות. ביטוי אלים שיש בו הזמנה לרצח ראש הממשלה. הדבר המבחיל הוא כי ברק משחק במילים האלה בקור רוח כפרובוקציה מחושבת.
בארה"ב מאז עליית טראמפ ולאחרונה סביב מינוי השופט ברט קבאנו יש הרבה אירועים שעל סף אלימות. בחלקם על ידי מתסיסים מקצועיים שממומנים על ידי ג'ורג' סורוס. כך מצא תחקיר של ה"וול־סטריט ג'ורנל". ההתנפלות על שערי בית המשפט העליון כמו להקת זומבים צמאים או ההידחקות למעליות עם סנאטורים ואיומים עליהם.
אותה חיה פוליטית כמו אהוד ברק. הילארי קלינטון // צילום: אי.פי
הסך הכל של הרוח הזאת הוא שאם אתה בשמאל, אתה קונה לך היום רישיון לאלימות. סורוס וגופים כמו הקרן החדשה והאיחוד האירופי מנסים לערער את היציבות במשטרים דמוקרטיים. הרוח הרעה שסורוס זרע גרמה לכך שעכשיו הוא קוצר סופה של עליית הימין הלא־סימפטי במזרח אירופה ובארצות מסוימות במערב.
ההקצנה המילולית בשמאל הישראלי לא לגמרי ברורה, מלבד זאת שאהוד ברק והילארי קלינטון נשמעים כמו אותה חיה פוליטית דו־ראשית. הילארי אמרה השבוע בראיון ל־CNN: "הדמוקרטים חייבים להיות נוקשים יותר. אתה לא יכול לאמץ התנהגות תרבותית נאותה כשאתה עומד מול מפלגה שרוצה להרוס מה שאתה תומך בו. מה שחשוב לך. לכן אני מאמינה שהתנהגות תרבותית יכולה לחזור רק כאשר נכבוש מחדש את הקונגרס". זה לא יקרה, כפי שהתנהגות תרבותית לא חזרה אחרי שהקומוניסטים יחד עם הפשיסטים הרסו את רפובליקת ויימאר.
מסרים מחלל הטוויטר: הצצה לדו"ח ההוצאות של הנשיא פרס ז"ל מחזקת את התחושה שבעניין משפטה של שרה נתניהו - יותר מדי גורמים במשטרה, בפרקליטות ובתקשורת מתודלקים על ידי מנגנון עיצוב דעת הקהל. בכיוון ה"נכון", כמובן
השבוע נפתח משפטה הפוליטי של שרה נתניהו. סוג של משפט ראווה בציון. מישהו חישב שהיא אחראית לחריגות שמסתכמות ב־400 אלף שקלים בהוצאות על תחזוקת "מעונות" ראש הממשלה. אוכל, מבשלת, החלפת מנורות, ריהוט. כל הקשקוש המעליב הזה.
כאשר יצא דו"ח המעונות בפברואר 2015, כמובן ערב הבחירות כדי להשיג אפקט אלקטורלי במסגרת הפוטש המתמשך, יצא דו"ח מקביל על בית הנשיא. נתחיל מזה שמאז נכנס הנשיא ראובן ריבלין לבית הנשיא ירד התקציב בכ־10 מיליון שקלים. אבל בימיו של הנשיא שמעון פרס המנוח היתה תנודה קבועה של התקציב בין 40 ל־44 מיליון שקלים. סכום פעוט של 4 מיליונים. אפס אחד יותר מהפגנת ה־400 אלף. אלא שזה לא רק הניפוח הקבוע. לפי דו"ח מבקר המדינה במשך השנים שנבדקו 2014-2011, "ניתנו תוספות תקציב לבית הנשיא (כל שנה) בשיעור ממוצע של כ־20 אחוזים". כלומר אנחנו מגיעים פתאום לסביבות 50 מיליון, אולי יותר.
עזבו את החמגשיות, אצל שמעון פרס "הועסקו 14 עובדים במשרות אמון; לא נמצאו אסמכתאות המלמדות כי בטרם נקבע מספר זה נעשתה בדיקת צרכים". קרי, למעשה לפחות 15 עובדים מיותרים על חשבון משלם המסים. קוראים לזה אכיפה בררנית, אבל זה ניסוח חמקני. פשוט הפרקליטות ושאר המערכת מסביבה היא מערכת חלשה־כוחנית. היא אינה מסוגלת להכיל את הלחצים הפוליטיים־תקשורתיים לחסל את רה"מ באמצעות פוטש משפטי. אלא אם כן יש בפנים משתפי פעולה שחוברים למערכת החיצונית של תקשורת מגויסת פוליטית. הרי עצם החבירה של עד המלך מני נפתלי לאלדד יניב מאותתת על התשלובת הפוליטית הזאת. אבל המערכת היא כוחנית מאוד ואין לה בעיה לבצע סיכולים ממוקדים ולגרום לנזק סביבתי. זה יכול להיות מהקצה המשטרתי, הפרקליטותי, או התקשורתי - כשכל אלה מתודלקים על ידי חלל הטוויטר שמעצב את דעת הקהל בקרב כמה מאות משפיעים ומקבלי החלטות.
עזה? לא תהיה בעיה: אחרי מלחמת ששת הימים, בעקבות הטבעת משחתת ישראלית, הציע מתי פלד להרוס את תעלת סואץ, לספח את רצועת עזה ולעשות טרנספר ל־300 אלף פליטים. אחר כך הוא הפך למצביא השמאל
שמעון גולן, חוקר הפיקוד העליון, הוציא לאחרונה ספר על "המלחמה להפסקת ההתשה". הוא סוקר שם את קבלת ההחלטות בתקופה שלאחרונה מעוררת עניין מחודש - מלחמת ההתשה וטרום ההתשה. אחרי ששת הימים, ב־21 באוקטובר 67', טובעה המשחתת אילת ו־47 מאנשיה נספו או נחשבו לנעדרים. האלוף מתי פלד הציע בתגובה (בדיון מטכ"ל שהתקיים אחרי האסון) להרוס את תעלת סואץ. הצעה לא הכי שפויה. הוא טען שהבעיה המדינית החמורה ביותר נובעת מכך "שהעולם רואה בתעלת סואץ תעלה שאפשר לפתוח אותה על ידי החלטה כזאת או אחרת". כדי להוריד את הלחץ המדיני מעל ישראל וכדי לחסל את האפשרות שמצרים תתאושש ממפלתה, יש "לגשת להריסה טוטלית של תעלת סואץ", אמר מתי פלד.
לפי הגיונו של מי שהפך כמה שנים לאחר מכן למצביא השמאל, התעלה הפכה את מצרים למדינה מודרנית והריסתה תחזיר אותה לתקופת האבן. "דבר מרחיק לכת לא פחות מניצחון במלחמה", מצטט אותו שמעון גולן בספרו. בדיון מטכ"ל בימים שלפני פרישת רא"ל יצחק רבין מתפקידו, בסוף דצמבר 67', קבע האלוף מתי פלד כי יש לספח את רצועת עזה למדינת ישראל. הוא טען שיש בה אוכלוסיית קבע "קטנה" של 180 אלף איש, "שלא תהווה בעיה"; והיתר, כ־300 אלף שנחשבו לפליטים, צריך להיפטר מהם על ידי טרנספר, "זאת בהנחה שישראל תמצא את הדרך לעודד את הגירתם". חבל שאורי אבנרי כבר איננו ולא יכול להסביר את זה.
***
ולסיום: הסיבה ש"כוכב נולד" בכיכובם של ליידי גאגא וברדלי קופר כל כך מהנה היא משום שהסרט מלא חיים, בניגוד לרוב הסרטים האמריקניים שהם מלאי מתים, או שסתם שורה עליהם שעמום עד מוות. אני לא משווה את "כוכב נולד" הנוכחי לגרסה הקלאסית מ־1954, שהיה סרט ענק. אני משווה אותו ל"לה לה לנד". אהבה אמיתית. נאמנות. ערכים שהפכו לנוסטלגיה. גם ה"כוכב" מ־54' יצא כליטוף חמלה שהוליווד העניקה לעצמה עם תום תקופת ציד המכשפות של המקארתיזם. בשנתיים האחרונות אווירה של פחד ורדיפה עושה שמות בהוליווד. ואי אפשר בלי להזכיר את הליהוק הנפלא של סם אליוט, עם קול של "האש מפצחת זרדים בדממה": "הסיבה היחידה שנכשלנו - כי בחרנו ללהקה את השם הלא נכון".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו