כבר כשראיתי אותה בתיבת הדואר ידעתי ששום דבר טוב לא ייצא מזה. האותיות המוזהבות נצנצו למרחוק, והמעטפה הכחולה-מטאלית הבהירה לי שהאירוע הזה יהיה באמת, אבל באמת, משהו מיוחד. ההזמנה נשאה את שמו של אחד מאולמות האירועים הבומבסטיים האלה, שיחד עם חומת סין הם המבנים היחידים בכדור הארץ שנראים מהחלל. אולמות מהסוג הזה נקראים בדרך כלל ארמונות או היכלי משהו, כשהמשהו הזה יכול להיות אתר מימי המלך לואי ה-16, גנים מלכותיים בצרפת או אזכור של המקומות הכי יפים בעולם - שבינם לבין המבנה באזור התעשייה אין שום קשר, כמובן. ההזמנה שלנו הגיעה מארמונות פומפידו, והחוגג היה שון, שזו לו בר מצווה ראשונה ואני מקווה שגם אחרונה. לפני שאמשיך אני רוצה לציין שמסיבות מובנות, כל השמות שמופיעים פה בדויים. בכל זאת מדובר בקרובי משפחה, רחוקים אמנם, אבל בכל זאת יש קשר דם. אני רק מקווה שקשר הדם הנ"ל לא יהפוך ביום ראשון לנקמת דם. כשפתחתי את ההזמנה חיכתה לי הפתעה. מהנייר עלתה נעימה מסונתזת של "שבחי ירושלים", שהתחלפה ב"אנחנו מאמינים בני מאמינים ואין לנו על מי להישען". ההורים ביקשו להדגיש את הברית בין חתן צלילי "שבחי ירושלים" נשמעו היטב בבית בשלושת הימים הבאים. השיר שאני בדרך כלל די אוהב התחיל, מה לעשות, להימאס. אם לא די בזה, אז להזמנה היו חיים משל עצמה והיא החלה לנגן בלי קשר לכלום. לילה אחד מצאתי את עצמי קם למטבח וחובט בה עם ספר בתקווה לגרום לה להפסיק, אבל רק אחרי שעטפתי אותה בשמיכת פוך ודחפתי אותה לארון הבגדים הצלחתי לעמעם את המטרד ולחזור לישון. מי שהתגלתה כמטרידה לא פחות היתה רותי, אמו של שון, שבתוך חודש התקשרה שבע פעמים כדי לשאול אם קיבלנו את ההזמנה, באיזה הרכב נגיע ואם אנחנו יודעים את הדרך. במקביל קיבלנו בקשה לאישור באי-מייל, באתר בר המצווה של שון ובמסרון, והתקשרה גם יסמין מחברת ההפקות, "רק לוודא שאתם מגיעים". כשרותי התקשרה השבוע לוודא סופית, היא גם עידכנה שבעקבות מבצע עמוד ענן האירוע זז מארמונות פומפידו, שנמצאים במשולש נס ציונה-רחובות-נען, לחירבת פיסטוק, שנמצאת באזור חדרה-פרדס חנה-כרכור. התלבשנו חגיגי והתכוננו לצאת. ניסיתי להיזכר מה שם המשפחה של שון, כדי לרשום על הצ'ק. אשתי אמרה שהשם בטח כתוב על ההזמנה ואיך אני לא זוכר שם משפחה של מישהו מהמשפחה שלי. צודקת. הייתי צריך להפוך את כל הבגדים והשמיכות בארון כדי למצוא את ההזמנה, ואחר כך עוד לסדר בחזרה לצלילי "שבחי ירושלים", דאם איט! כבר בכניסה לחירבת פיסטוק היה לי ברור שמדובר באירוע הגדול בכל הזמנים. הושיבו אותנו בשולחן 32, הידוע גם כ"שולחן הלא קשורים". אוסף של בני משפחה רחוקה וחברים נידחים, שאין להם הרבה מן המשותף ולכן סביר שלא ידברו הרבה, וזו סיבה טובה להושיב אותם מול הרמקולים. אחרי שהתנסינו במגוון סלטים ובהם חציל בטחינה, סלק בטחינה, כרובית בטחינה וחומוס עם טחינה, הושלך הס (עם טחינה). שון, בלבן בתולי, הובל למרכז הרחבה על ידי שלוש נערות חינניות. רציתי לספר שהבנות לבשו בגדים צנועים שהולמים בר מצווה, אבל זה יהיה שקר. הן כמעט לא לבשו כלום! מלפנים היה להם את המינימום הנדרש על ידי יצחק קדמן, ומאחור הציצו להם זוג כנפי מלאכים. סה טו. כשלפיו מיקרופון אלחוטי המכונה "מדונה", פרץ שון בשיר היפ הופ סוחף המתאר את יחסו להוריו, לאחיו ולסבתא זכרה לברכה. השיר, שאינו נופל ברמתו מלהיט הרשת "גדלתי כבר בר מצווה", נתן לנו בראש עם שורות מחץ כמו: "אמא מהממת אוכל לי נותנת, אבא במכבסה דואג לפרנסה. אחותי סיגל לפעמים קצת מעצבנת לי נותנת היא מכות ולחבר נותנת". אחרי המנה הראשונה חזרו שלישיית המכייפות מחופשות לאינדיאנים, ולצידן מתופפים פראיים שיצאו מהג'ונגל. לקול הלמות התוף הוכנסו לאולם שלושה צינורות שני צול באורך מטר, ומסור. החבורה ניסרה בכאילו את הצינורות, והמגע יצר ניצוצות שעפו לכל עבר ובעיקר על האורחים, שעוד נישנשו לחמנייה וטחינה. אמרתי לאשתי שדבר כזה אפשר לראות רק במופע של הסירק דה סוליי בלאס וגאס או בסיוטים של מי שנלכד בתוך רכב ונזכר איך מכבי אש חילצו אותו. לפני המנה העיקרית הקרינו סרט שמתעד את מסעותיו של שון בעולם. שון אוכל פיצה ברומא, שון על טרקטורון ביוון, שון על אופנוע ים בטורקיה, שון ישן במוזיאון השעווה בלונדון, שון על פיל בתאילנד. אני שונא את הסרטים האלה, כי הם מעוררים באשתי רצון עז לטוס בעולם ולבלות במקומות אקזוטיים, ולי כרגע אין כסף לזה. הניסיונות לדבר איתה על רקע הווליום המטורף הפכו אותי לצרוד ואותה לחירשת. הדרך היחידה להתאוורר מעט היתה להצטרף למעשנים, שקיבלו היתר מיוחד לצאת ולעשן באזור המפורז. למרות שאני לא מעשן שנים הדלקתי סיגריה והתחלתי לחשוב איך אני בורח. סיכמתי עם אשתי שאני אתחמק לשירותים, היא תצטרף אלי, ומשם נחתוך שנינו לרכב. אבל בכל פעם שעמדתי לצאת, ראיתי את רותי אורבת לי בחושך, כאילו קראה את מחשבותיי. אחרי המנות האחרונות, כששנינו חירשים וצרודים, הצלחנו לזחול ליציאה בתנועות גנגנם סטייל. על הדלת של האוטו חיכה לנו מגנט עם תמונה של שון ועליה כתוב: "תודה ששמחתם בשמחתי". למחרת רותי צילצלה. היא הזכירה לי לתלות את המגנט על המקרר, אמרה שהיא מקווה שנהנינו, וגילתה לי ש"בשבוע הראשון של אוגוסט הגדול שלנו מתחתן, ואז נעשה משהו ממש גדול". "נשמח להגיע!" אמרתי לה, וסימנתי מייד ביומן להתנדב בשבוע הזה למילואים. לכל הטורים של יאיר ניצני, היכנסו לכתובת: www.yairnitzani.com
בר המצווה לבירתנו הקדושה, ובדקה הראשונה הם די הצליחו. גם אצלנו בבית התקבל הגימיק בהתלהבות, והקטנה שלנו פתחה וסגרה את ההזמנה כמה וכמה פעמים, עד שגם לה כבר לא היה על מי להישען. למחרת היא החליטה להזמין חברות כדי להראות גם להן את הפלא.
גדלתי כבר בר-מצווה
כבר כשראיתי אותה בתיבת הדואר ידעתי שטוב לא ייצא מזה • ההזמנה הגיעה מארמונות פומפידו, והחוגג היה שון, שזו לו בר מצווה ראשונה, ואני מקווה שגם אחרונה
Load more...