באוגוסט 2011, בשיא מחאת האוהלים, כשצה"ל החל לפעול ברצועה נגד מבריחי נשק ועל אשדוד שוב עפו טילים, אידי ישראלוביץ' התעצבן. "הייתי עצוב וכועס, ובפעם הראשונה בחיים הרגשתי שאני רוצה לצאת להפגין. להגיד להם: 'חלאס, הרגתם אותנו! בכל פעם שאתם מורידים מישהו בעזה עלינו יורד גשם של טילים'". אבל במקום לצעוק ברחובות, אידי נסע לשתוק בלאמו, אי לחופי קניה על גבול סומליה, שם החולות לבנים ואין כלי תחבורה ממונעים, "1,000 שנה אחורה". יומיים-שלושה הסתובב שם עם החיות, פגש אנשים, אפילו עשה שם כמה חברים בפייסבוק, עד שהשלים עם עצמו ונסע לזנזיבר. הלך בשקט שלו, ישב בפינות הברים, הסתכל על העולם, הריח אותו, הקשיב לו. אולי, אם שתה מספיק, אפילו רקד. "אם אני שיכור אני רוקד. בטח ריקודים של פעם. כשהבן שלי גל התחתן כל כך שמחתי, שהחלטתי שאני ארקוד לו. כי זה מה שאני עושה כשאני שמח וצוהל. חשבתי על סולו בוזוקי. היוונים, כשהם רוקדים, מבטאים כל כך הרבה. כאב, בכי, שמחה, עצבים. הכל בריקוד. התחלתי להתאמן בבית, שלא יהיו בושות". בדמיון שלי כבר ראיתי את אידי קם מהכיסא ורוחו של זורבה משתלטת על רגליו, ומהאיש העדין הזה יוצא רקדן יצרי וחזק, אבל אז התברר שהוא הלך על מוסיקה אירית. ראה איזה ראיון בטלוויזיה עם בחור צעיר שחי בארץ. רקדן ומורה נחשב. אידי התקשר אליו. ביקש ללמוד. "אמר לי לבוא לסטודיו ברחובות. שיתפתי את אשתי בסוד ונסענו לשם. אנחנו נכנסים ומלא ילדות קטנות עומדות, אחת-שתיים-שלוש. אמרתי לעצמי, תברח, הסתבכת. אבל כל כך רציתי את זה, שנשארתי. אני בג'ינס, וכל הילדות בבגדי ריקוד, תלך-תחזור-תזוז וסחרחורת. חמישה שיעורים לקחתי. איזה ריקוד נתתי לגל בחתונה שלו". זיכרונות מהמזרח התיכון אחרי שבועיים וחצי אידי (60) חזר מאפריקה, מבסוט מהזיכרונות. ברור שעשה בחירה מצוינת כשנתן לעצבים להוביל אותו לשם במקום להתהלך עם שלט ברחובות. "אני לא מבין פוליטיקה. אני מוכר דגים. חי עם אלכוהול, עם אוכל, עם אנשים, נשים וטף. כבר ארבע שנים שאין פה פרנסה, כי יש טילים. הם בהנהגה בטח מרגישים מה שאנחנו מרגישים כשאנחנו שומעים שבעוטף עזה היה צבע אדום". מה אתם מרגישים- "כלום. אני לא באמת מרגיש מה זה שיש צבע אדום בעוטף עזה. ככה אני חושב שההנהגה לא מרגישה כלום כשיש טילים באשדוד או אשקלון. הפעולה היתה צריכה להיעשות לפני ארבע שנים, ואם לא לפני ארבע שנים, אז בטח לפני שנתיים. אבל כשבמקום פעולה מורידים מישהו, ואחרי זה עיר שלמה מושבתת לשבוע, אז שלא יורידו אותו". פותחים את המסעדה בימים של מבצע כזה- "פותחים, אבל אשדוד טו-וחה ככה שפשוט לא הגיע אף אחד, והיו ימים שסגרנו. נכון שבעלי העסקים פה משתדלים להישאר, להראות להם שאנחנו גברים. אבל אין עבודה. ברגע שאתה פותח אתה מפסיד הרבה כסף. היה איזה ערב, לקראת הפסקת האש, שעשו פה יום הולדת לאיציק מרדכי, וגם לסרי, ראש העיר, הגיע לחזק. שלוש פעמים רצנו למקלט". לא מדמיינת אותך רץ למקלט. "רץ, רץ. זה מה שאני דורש מהצוות, מהלקוחות. דוגמה אישית. בבית אני יורד שתי קומות. פוגש בחדר המדרגות את כל הזקנים שמגיעים בלי חלק עליון. לא עושים חשבון". אתם מקבלים פיצויים- "בעופרת יצוקה קיבלנו פיצויים, סכום מצחיק. אין לי טענות למדינה. לא צריך פיצוי ולא דברים כאלה. גם כשהיא יוצאת למלחמה זה בסדר. אנחנו לא צריכים להיות כמו ילד בגן שמקבל מכות פעמיים ושלוש ולא מחזיר. ילד שלא מחזיר הוא ילד מוכה. מלחמה שעושה סדר זה משהו אחר. בגלל זה בימים של 'עמוד ענן' ראית בדרום אנשים שמחים. אבל אם כל כמה זמן מתחילים פה טילים - זה המוות. למה שגברת מירושלים, שבא לה להסתלבט על החוף, תבוא לפה אם יש נפילות? היא תיסע לתל אביב. יש פה חנויות יפהפיות, בתי קפה, מסעדות, עסקים קטנים. זה הרג את כולם. לי יש קצת יותר כוח להתגבר, כי אני קצת יותר מוכר". ותודה על הדגים לפני 30 שנה אידי פתח את המסעדה הראשונה שלו. אחר כך עבר לשנתיים לתחנת הדלק בכניסה לעיר, שנה הפעיל את המקום שלו בהרצליה, ולפני 20 שנה התמקם ברחוב הבושם, לא רחוק מהכניסה הצפונית לאשדוד. על הקירות מצטופפים חפצים המדברים את הים. חלקי אוניות, צדפים ורשתות ובלוני צלילה, זכר לעברו של בעל הבית שהיה שנים רתך תת-ימי בקצא"א, קו צינור אילת-אשקלון. כשהוא נזכר איך ריתך שם מתחת למים חלקי צינור ושלשלאות, העיניים שלו מתמלאות בגיצים של שמחה, עד שקשה להבין איך עלה מעל פני המים, ויתר על תנאים "טובים יותר מאלה שמקבלים בחברת החשמל" ופתח מסעדה. כוחן של מסעדות דגים הוא בקשרים שהן מקיימות עם דייגים, ולאידי יש הרבה כאלה. עם דייגי אשדוד וגם עם אלה שבמרכז. "זו לא שאלה של כוח, זו שאלה של כמה אתה מכובד ואם אתה יכול לשלם. אם איזה עשיר ברמאללה עושה חאפלה והוא מוכן לשלם על כל השרימפס שתפסו באותו היום, אז לא יעזור כלום, הוא ייקח את הכל". ברמאללה מבינים דגים- "ועוד איך. מבינים, וגם יש להם איך לשלם. עזה זה כבר סיפור אחר. כשהים בינינו עוד היה פתוח, הדייגים מישראל והדייגים מעזה הסתדרו ביניהם. פירות הים והדגים הגדולים הלכו לישראל, וכל הדגים הקטנים והזולים, אלה שאוכלים מטוגנים - גם הם מצוינים - הלכו לעזה. העזתים לא ממש יכלו להרשות לעצמם לחגוג על השרימפס והלוקוסים שגדלים מול החוף שלהם. עכשיו מה שאצלם אצלם, ומה שאצלנו אצלנו". זה לא רק הסגר שדילדל את כמות הדגים בחופי הארץ. שנים ארוכות איש לא שילם לדייגים, שישבו בבית בעונת ההשרצה. חוקי הדיג לא נאכפו, ואנחנו נשארנו עם ארגז חול גדול ועם מסעדות שמציעות הרבה דגים שגדלו בבריכות ופירות ים שגדלו רחוק והגיעו לכאן במקפיא. גם התפריט של אידי מציע הרבה מנות שנוצרו מהסחורה הזאת. הייחוד שלו היה ועודנו בזה שהוא לא מבלף. כשיש לו שרימפס טרי הוא מודיע, ולוקח מחיר בהתאם. כשאין, הוא לא ממציא סיפורים. הוא מארח בחסד. מכיר את רוב הלקוחות, מקפיד לגשת לברך לשלום. המסעדה שלו פתוחה בכל ימות השבוע, "זה לא לעניין שמישהו מהם ימצא דלת סגורה ויצטרך לאכול במסעדה אחרת". לקוחות בודדים יזכו לכך שלכבודם הוא ייגש בעצמו למטבח, גם בשביל לעשות כבוד אבל גם בגלל שהוא יודע מה הם אוהבים במיוחד. "זה עניין של היד. הרבה אנשים יכולים לעשות סלט מאותם ירקות, אבל לכל אחד ייצא טעם אחר. אם אני מרגיש שמישהו יידע להעריך את ההבדל שיש ליד שלי לתרום בשביל התענוג שלו - אכנס". בעיקר הוא אוהב את החיבור שבין הדג למחבת. "תני לי מחבת ודג ואעשה לך קסמים. אוכל שאפשר לטבול את הלחם ברוטב. ואני לא מדבר דווקא על זה עם התבלינים האדומים. בעיקר ירקות, תפוחי אדמה, ושיהיה עדין. אפילו שהיום האנשים מעדיפים טעמים חזקים". אתה נותן לאנשים מה שהם רוצים, נכון? אתה לא מחנך. "לא, לא. אני לא מחנך. אדם מקבל בכסף שלו מה שהוא רוצה. ראיתי שפים בצרפת שלעולם לא יעשו סטייק וול-דאן. אצלי, אם בנאדם מבקש שאשרוף לו את הבשר למוות, אני עושה את זה. אני לא אוהב את זה, לא אוכל ככה, אבל זה בשבילו, הוא משלם בשביל זה. אם הוא מטומטם זה עניין שלו". ומה אתה כן אוהב- "כל דג שיוצא טרי מהים מדבר אלי. כשהדייגים מביאים לי דג שיצא מהים, אני תופס אנשים ואומר להם: את זה אתם תאכלו. הם אומרים לי, אבל יש בו הרבה קוצים, ואני אומר להם, אני אוציא את הקוצים. רוצה לחלוק עם האנשים, שיידעו מה זה הטעם של דג טרי. שישתתפו איתי בחוויה. עכשיו חלק כבר למדו. יודעים לשאול מה יש טרי, שהרגע יצא מהים". הטילים הבאים שייפלו על העיר שלו כבר לא יתפסו אותו לא מוכן. הוא והבנים שלו עובדים עכשיו על מעדנייה וחנות של דגים טריים. "עסק כזה לא יכול להיות תלוי בטובות של מלחמה. אם האנשים לא יבואו אלינו, אנחנו נבוא אל האנשים". זה מין המשך מתבקש למפעל הקטן שמאחורי המסעדה, שבו אידי משמר טונה בשמן זית ואורז אותה בצנצנות. עכשיו הוא עבר לאריזה בשקיות קטנות במקום צנצנות, מין פטנט ישראלי מקסים שמאפשר לארוז את הטונה בתוך תיק קטן בלי לתפוס מקום ובלי להוסיף משקל. בטח יעשה קריירה גדולה בצבא ובתיקי בית הספר. אם לא הייתי מתביישת להביע את דעתי בעניינים עסקיים, הייתי אומרת לאידי שהכסף הגדול נמצא במשחה. זו שמרחה על הצוואר אחת המלצריות שחטפה כוויה משמן רותח. מדובר בשומן של כריש, שאידי מפיק זה שנים מהכבד של הדג הטורף, וכל מי שניסה נשבע בכוח הריפוי שלה. מי לימד אותך- "קודם כל, אני חוקר ואני סקרן. בחנוכה, לפני עשר שנים, טלי אשתי טיגנה סופגניות וחטפה כווייה ענקית. דיברתי עם חבר שעבד בגרמניה והוא שלח לי משחה שהסריחה מריח של דגים. טלי מרחה אותה על החזה, ואחרי שבוע לא נשאר כלום, גם לא צלקות. ואז קראנו מה כתוב על זה, וראינו שכל המשחה עשויה משומן דגים. התחלתי לעשות ניסיונות עם סחוס ושומן של כריש, ומאז אני מייצר את זה לצוות ולחברים". את שאר הכריש אתה מבשל- "לא. רק לוקח מהדייגים את הכבד כשנתפס להם כריש בטעות. אף אחד לא באמת רוצה לצוד אותו בכוונה. פעם היה פה יצרן של התה הטיבטי. דיברתי איתו והוא לקח את השומן למעבדה והצליח להוציא ממנו את הריח ולהוסיף בושם, כי אין מה לדבר, זה באמת מסריח נורא. אבל זה לא יצא אותו דבר. לא היה בזה אותו הכוח. גם אם לאיזו מלצרית יש פצעים על הפנים, אני אומר לה ללכת לישון לבד, למרוח על הפנים ולכסות בגזה. חבל לך על הזמן". טיל על החוף כל החיים שלו אידי ראה את הים. ההורים שלו הכירו בקיבוץ חולדה, ועברו לחיות בכנרת בעקבות העבודה של אבי המשפחה. האבא שהגיע מרומניה "למד בהתכתבות", והפך למדריך לגידול זיתים במשרד החקלאות. אידי נולד ב-1952 בבית החולים הסקוטי בטבריה, אח קטן לאברהם. "בשבוע שנולדתי סגרו את בית החולים כי חולדות אכלו את האף למישהו מאפיקים. אמא נבהלה וברחה איתי הביתה". מכנרת עברה המשפחה לחווה הניסיונית בעכו. "גרנו בחווה חקלאית, עד שההורים בנו בית באזור החקלאי ברסקו בנהריה. ומשם מתחיל סיפור אחר", הוא אומר ומנמיך את הקול. הוא לא אחד שמכביר במילים, מלאכת הדיבור לא מענגת אותו במיוחד. בטח לא כשמדובר בעניינים אישיים. ובנהריה ההורים שלו התגרשו. "לא בכיתי, אבל לא אהבתי את זה. בואי נגיד שאם היתה בסביבה ילדה שההורים שלה התגרשו, ישר הייתי מציע לה חברות. כי הנה יש עוד מישהו כמוך, זה לא רק אתה מצורע". הוא נשאר עם אמא, שנישאה בשנית "לאיש שהיה טוב אלי". ב-64' נפטר אביו הביולוגי, "ובעלה של אמא בעצם גידל אותי כמו אבא". המשפחה החדשה עברה לגור באילת. שם הוא פגש בכיתה את פינוצ'ו, בן למשפחה איטלקית שגרה בכפר הדייגים, על גבול הנמל. "הייתי שומע את אבא שלו חותר ושר באיטלקית. הם היו תופסים דגי טונה". הלכת איתם לדוג- "זה לא לסבלנות שלי. אבא שלי היה הולך לדוג עם חכה, אני לא אהבתי את זה. לפעמים, כשעבדתי בקצא"א, היינו זורקים כמה חוטים וככה, אחרי חצי שעה שהיו מתנדנדים על הגלים, אם היה עולה איזה דג, זה היה נחמד". בגיל 16 עלה אחיו אברהם על אונייה והפליג מסביב לעולם בתור נער סיפון. הוא חזר אחרי שנה וחצי, התגייס, ובשנת 70' נהרג בתעלה. "שנת 70' הארורה. מלחמת ההתשה. סתם מלחמה מיותרת. אבל אז לא דיברו פוליטיקה". ועכשיו אתה מדבר פוליטיקה- "אני איש אמצע. גם קיצוני ימינה וגם קיצוני שמאלה. מגיב לפי המקרה, לפי המצב. יש פוליטיקאים שאני מחבב ויש כאלה שלא. אני מסעדן. מוכר דגים". הוא באשדוד מאז שהמשפחה עברה לשם, כשהיה בן 17. אברהם נקבר שם. אידי שירת שם בחיל הים, נישא שם לטלי, הוליד שני בנים, את אברהם ואת גל, שמהם יש לו כבר שני נכדים בני שנתיים, בן ובת. "הילדה נלחצה מהאזעקות, הילד פחות. רק רצה שאני אקח אותו לטייל בחוץ. בחיים הוא לא בא איתי, אבל עכשיו, כשהיה סגור בבית, הוא ממש ביקש שאוציא אותו. אז לקחתי אותו לטיול ליד הבית, שאם תהיה אזעקה נוכל לחזור מהר". הוא ממלא את הכוסות שלנו בשאבלי ואני יונקת ראשים של שרימפס קריסטל מלאי עסיס שהוא מכין באותה צורה כבר שנים, בחמאה ושום שאצלו יוצאים טעים. "ביום שהתחילו לעוף הטילים על אשדוד היתה פתיחה של חנות בגדים מפוארת מאוד במרכז החדש. חנות שהושקעו בה מיליונים. נפרס שטיח אדום רחב, קייטרינג, בנות לבושות בבגדי שף מוזגות שמפניה ומחלקות פינגר-פוד, מוסיקת רקע, כל המרכז מתעורר לחיים. כיכר המדינה הגיעה לאשדוד, ואני רואה את הבן שלי מגיע עם הנכד ועם אשתי, ואני מפטפט עם אנשים, ואז מתחילה האזעקה. כמו סרט של פליני. "אני מסתכל על אנשים מהצד. הבנאדם היחיד שדאגתי לו זה הנכד. לא אשתי ולא הבן. ופתאום אני רואה את הבן שלי רץ ותופס את הנכד, והאזעקה על הראש שלנו, וצעקות, ופאניקה, ואני רואה איך הבן רץ עם הנכד ואיך בורחים כל האנשים, ופתאום אין אף אחד. כולם נעלמו. באותו רגע הרגשתי טמבל. עלוב נפש. אם הייתי לבד, מה אכפת לי. אבל התמונה הזאת של הנכד, של האמהות רצות לכל עבר עם הילדים, זה קרע אותי". כמה ימים אחר כך נפל טיל בים מול "החוף", מסעדה נוספת שפתח אידי עם הבנים שלו לפני כמה שנים בחוף הגולשים. עכשיו עונת השיא של הדיג, הים מלא כל טוב, ובמשך כל ימי המבצע אף אחד לא דג אותם. הטיל שהתפוצץ העלה על פני המים שפע של דגים. "לא ראיתי את זה, אבל סיפרו לי שבתוך שנייה השמיים התמלאו במאות שחפים. שנים אני חי באשדוד, בקושי רואים פה שחף. את זה הייתי רוצה לראות". אתה אוהב את העיר- "היום כן. כשבאתי לפה היה לי מוזר. כולם דיברו צרפתית, ואני באתי במקור מנהריה, עיר שכולם דיברו בה גרמנית, בין שתיים לארבע שנת צהריים, ואז אמא של גלעד, החבר שלי, היתה קוראת 'יוהו', ואני הייתי רץ איתו, כאילו זה גם היוהו שלי שקורא לארוחת ארבע". שטרודלים- "לא. פרוסת לחם עם מרמלדה ותה מעפן, אבל היינו רצים על זה". לילות תל אביב שנים אני מכירה את אידי, וברוב הפעמים שנפגשנו בעיקר ראיתי אותו שותק. עכשיו ישבתי שעות ארוכות והקשבתי לו, לכמה יפה הוא מספר את העולם. את פאריס, שהוא אוהב כל כך, שמבינה את הצרפתית האשדודית שלו בלי בעיה. את איסטנבול, שאליה הוא ממשיך לנסוע גם אחרי המרמרה, "איך הם שמחים כשאנחנו באים". את הקריביים, את הלילות בחצרות האחוריות, את מועדון ההומואים והלסביות שאליו לקח אותו איזה סטלן בזנזיבר. כשהוא מספר אפשר להרגיש הכל, לנסוע יחד איתו ועם נהג המונית שלקח אותו לאמא שלו, והיא סחטה לו לימונים והכינה לימונדה שהזכירה לו את זו ששתה כשהיה ילד קטן בנהריה. בהתרגשות קטנה שעוד משומרת אצלו בזיכרונות הוא מתאר את לילות תל אביב, שאליה היה מגיע אז, לפני 30 שנה, כשפתח מסעדה קטנה באשדוד ורצה לחקות את המקום של עמירם מצפון תל אביב. איך היה יושב בבר של מלון שרתון, בפינה, תמיד בשקט בפינה, מסתכל על נשים אלגנטיות רוקדות, מביאות לו את חו"ל בעיניים. את הלילה ההוא שיצא ממסעדת רוסלקה ברחוב הירקון, שם ישבו כל המי ומי, והלך לרחוב לכיוון המכונית שלו, מתחת לקפה פילץ המתחדש, והקשיב למוסיקה שבקעה מאחת המסעדות. מוסיקה של צעקות מהמטבח ורעש של כלים, והוא אהב אותה כל כך. רצה שגם המקום שלו ינגן ככה. ואז הפועלים עברו עם פחי זבל מלאים בבקבוקי יין ריקים, ובאותו רגע הוא הבין שזה החלום שלו. "שיום אחד גם פחי הזבל של המקום שלי יהיו ככה מפוצצים. מלאים. את זה החיים נתנו לי".
