"אז רגע, למי אני מכין אוכל עכשיו?"
חן שמיר עומד במטבח לצד בקבוקי תינוקות ופחיות תחליף חלב, ועוצר לרגע לסרוק את השטיח שבסלון. שם, בין כריות גדולות וספרי פעוטות צבעוניים, מטיילת בתו אלמה. היא בת שנה היום, לא מזמן החלה ללכת בעזרת חפצים, ועכשיו היא מאיימת לטפס על שתי כריות גבוהות, המונחות זו על זו כחומת הגנה למִיה, אחותה התינוקת ששוכבת בטרמפולינה.
חצי שנה בלבד מפרידה בין שתי הפעוטות. אלמה גדלה ברחם של פונדקאית בגאורגיה. מיה גדלה כמעט במקביל ברחם של אמא איריס בישראל. שתיהן בנות לאותם הורים, אותן עיניים גדולות, אותו אף קטן סולד. שני חלומות שהתגשמו אחרי שנים של טיפולי פוריות והצטרפו לאח אור בן ה־8, שנולד גם הוא אחרי טיפולים רבים.
איריס לוקחת את אלמה אל ידיה ומלטפת את שיערה הרך. לא מזמן צמחה לה שן עליונה, שהצטרפה לשתיים התחתונות, והחניכיים כואבות לה, לקראת שיניים חדשות שעוד צפויות להגיע.
חן ממשיך בהכנת הבקבוקים. בקבוק לבן מיועד למיה, שאוכלת תחליף חלב על בסיס סויה בגלל רגישות לחלב. בקבוק כחול לאלמה, שמקבלת תחליף חלב רגיל. גם צבעי המוצצים שונים. מוצצים לבנים לאלמה, מוצצים ורודים למיה, למרות שלאחרונה אלמה מנסה לקחת גם את המוצצים שמחזיקה אחותה בפיה.
מיה גומעת את ארוחת הצהריים מהבקבוק, מאזינה בקשב רב לשיחתנו. אלמה, שכבר לא רוצה לאכול, נישאת על ידיו של חן אל חדרה, לשנת הצהריים. היא נרדמת בקלילות. הכלבה מזל, כלבה מעורבת אנרגטית, מטפסת על הספה בניסיון לקבל מעט יחס מחן.
הם זוג חזק, מרשים. בני 47, משלימים אחד את הדברים של השני. 13 שנים ייחלו לבית מלא בילדים. 13 שנים של טיפולי פוריות כואבים ומתישים. פעם אחת הצליחו הטיפולים, ואיריס ילדה את אור.
אחר כך באו כישלונות רבים, שהובילו אותם לפנות לפונדקאות. וכשהפונדקאית כבר היתה בהיריון עם אלמה, איריס ביקשה מפרופ' שלמה משיח, מומחה הפוריות שטיפל בהם, לנסות בפעם האחרונה להרות מעובר מוקפא שלה ושל חן. ניסיון אחרון, עם עובר שנחשב לחלש יחסית, ברחם המצולק של איריס. מהניסיון הזה באה לעולם מיה המופלאה, ששוכבת עכשיו בסלון שבקיבוץ נחשונים ובוחנת את הסביבה בעיניה הגדולות.
• • •
חן אומר שהמשפחה שלהם קיימת בזכות הנחישות של איריס, ואיריס אומרת שזה הכל הוא, שידע להכיל אותה לאורך הדרך הקשה. הם הכירו באתר היכרויות כשהיו בני 34. חן, שעובד בעסק משפחתי של ברזל ועץ, שלח לה תמונה שלו עם שתי הכלבות שהיו לו. איריס, אמנית ויטראז' ויוצרת, שלחה לו תמונה שלה ממרחק, עם משקפי שמש.
"הוא שאל אותי אם יש לי צילום אחר, אז אמרתי לו שיש לי צילום רנטגן", היא צוחקת. "אבל אחרי שיחת הטלפון הראשונה כבר הרגשתי שלא רק הכלבות מהתמונה חמודות".
האהבה פרחה, ואחרי שנה החליטו שהם רוצים להקים משפחה, בלי קשר לנישואים. "ואת מנסה, ומנסה, ופתאום זה לא מצליח", אומר חן. "מתחילים לדבר איתנו על טיפולי פוריות ובדיקות, ואנחנו לא מבינים מה רוצים מאיתנו. ונשאבנו לתוך זה. ואני יודע שאם זה היה תלוי רק בי, לא היה לנו היריון.
"לאורך השנים נפגשתי עם מדריכה רוחנית והומיאופתית, שעשתה איתי הרבה עבודה על מודעות עצמית. אחרי שנה וחצי של טיפולי הפריה כושלים שאלתי אותה אם היא רואה ילדים בהמשך חיינו המשותפים. היא אמרה שהיא לא יכולה להבטיח.
"הצעתי לאיריס נישואים. מעבר לזה שאני אופטימי מטבעי, ידעתי שגם אם לא יהיו לנו ילדים, אני רוצה להיות איתה, וכמובן שלא סיפרתי לה מה המדריכה אמרה".
הם נישאו אחרי שנתיים וחצי יחד. במקביל, החליטו לעבור לטיפול במרפאת פוריות ובריאות האישה של פרופ' משיח. עברו שוב טיפולי הפריה, ובהם שאיבת ביציות, מתן זרע, הפריה חוץ־גופית והחזרת עובר לרחם. לאחר כמה טיפולים נכנסה איריס להיריון.
"וואו, היינו כל כך מאושרים", היא מספרת. "כל הזמן ניסינו להסתיר את העובדה שאנחנו בטיפולים, ופתאום אני בהיריון, והיה לי במה להתגאות. הלכתי עם חולצות צמודות, גאה בבטן, זקופה. וההיריון היה מצוין, אפילו שהיתה לי סוכרת היריון. קבעו לי ניתוח קיסרי יזום, ויום לפני עוד מכרתי עבודות שלי במדרחוב בנחלת בנימין בתל אביב".
ב־20.10.2010 נולד אור בניתוח קיסרי בבית החולים שיבא. בצירוף מקרים מדהים, גיסתה של איריס ילדה בת בניתוח קיסרי שלא תוכנן מראש, באותו יום, באותה שעה, בחדר הסמוך. "ילד מתנה", הם קוראים לו, אוהב דינוזאורים וחולם להיות ארכיאולוג, ומרשה לאמא לחבק אותו רק ממש לפני שהוא עולה להסעה לבית הספר, רצוי בלי שאף אחד יראה.
מאז שהיה בן שבועיים היה עם הוריו ליד הדוכן שלהם בנחלת בנימין, בלול קטן, בסביבת אמנים ויוצרים. שם למד להתהפך, לזחול, ללכת, לדבר, ובימי הקיץ החמים בילה בגיגית מים קטנה לצד הדוכן.
• • •
כשאור היה בן חצי שנה, הם החליטו לנסות שוב. חזרו לטיפולים. "נכנסתי להיריון די מהר", היא אומרת. "היינו מאושרים. ואז הלכנו לבדיקת שקיפות עורפית בשבוע ה־12. חן עוד אמר לרופא שלא יגלה לנו אם זה בן או בת, אבל הרופא היה לבן כולו ואמר לנו לאט שכבר אין דופק.
"כאן התחלנו להבין שהבעיה היא לא רק להיכנס להיריון, אלא גם לשמור את ההיריון", איריס מדגישה את המילה "לשמור". "המשכתי עם הטיפולים. ההורמונים משתלטים עלייך, משפיעים על הגוף, על מצב הרוח. את עוברת אינספור בדיקות, מזריקה לעצמך עשרות פעמים והחיים שלך פשוט מנוהלים על ידי טיפולי פוריות. את לא יכולה לקבוע טיסה לחו"ל או אפילו לקנות כרטיסים להופעה, כי מה יקרה אם זה ייפול על ביוץ וצריך לשאוב ביציות? ואם אכנס להיריון ולא אוכל לטוס? את הופכת לחיות את הטיפולים, וזה נורא־נורא קשה".
"הייתי מניחה את אלמה על הבטן, ומיה היתה בועטת לכיוון שבו היא ישבה". איריס רגע אחרי הלידה בגאורגיה
מתוך עשרות הטיפולים איריס נכנסה להיריון 11 פעמים, ובכולן הפילה. "ואז את מסתובבת עם תינוק מת בבטן כמה ימים, עד שקובעים תור לגרידה, וזה שובר. ובכל פעם שאומרים לך שאין היריון, זה כמו הפלה. אותה אכזבה, אותו כאב, אותו אובדן".
בכל פעם שהפריה נכשלה, הם אומרים, מצאו דרכים לחזק את הקשר ביניהם. מדיטציות משותפות, דמיון מודרך, חיבור רוחני. איריס עברה גם תהליכים רוחניים עם עצמה, טיפולי דיקור לצד סדנאות של ריקודי בטן, ניה וצ'י קונג, המיועדים להעצמה נשית.
"הצלחתי לאהוב את עצמי למרות שהרגשתי אישה 'פגומה', שלא יכולה להיכנס להיריון. הצלחתי להרגיש יפה, למרות שהשמנתי מההורמונים, וכל הדברים האלו שעשיתי נתנו לי המון כוחות בסוף".
חן מביט בה בהערצה. "יש לה קול פנימי כזה, שכאשר היא אומרת שמשהו יקרה, הוא קורה. אני לא יודע מאיפה זה בא לה, אבל היא זו שהחזיקה אותנו לאורך כל הדרך.
"היה לנו גם את אור. הוא היה סימן לזה שאם הצלחנו פעם אחת, אין סיבה שלא נצליח שוב. כל כך רצינו לתת לו אח או אחות. זה היה חלום שלו, שיהיו לו אחים".
• • •
עגלת התאומים מקופלת במסדרון. במרכז הסלון לול עץ ולצידו טרמפולינה, ועל השטיח פזורות כריות גדולות. מדף עץ מחבר בין הספה לחלון הגדול, והכלבה מזל יושבת שם לעיתים, משקיפה אל המדשאות שממול.
בלילות אלמה ומיה ישנות בחדר השינה של ההורים. מיה בעריסה, אלמה במיטה. החדר של אור צמוד לכניסה. "זה קיבוץ מאוד חברי", אומר חן. "כולם עטפו אותנו כשהיה לנו קשה, וגם כשהיינו שמחים. לקראת הלידה נתנו לנו המון דברים, עזרו בכל דבר שהצטרכנו".
כמעט שבע שנים הם גרים פה. עזבו את תל אביב כשאור היה בן ארבעה חודשים לטובת ראש העין, שם גרים הוריו של חן. כשהוא היה בן 3 הם החליטו לעבור לקיבוץ נחשונים הסמוך, בתחילה בשכירות, וכשהיו בגאורגיה לקראת לידתה של אלמה, עברו את ועדת הקבלה והפכו לחברים מן המניין.
אחרי שהתקבלו לחברות בקיבוץ, התבקשו לבנות בית. היום הם בונים את הבית שלהם, שיהיה מוכן בשנה הבאה. בינתיים הם כאן, בדירה הקטנה בת שלושת החדרים, מתנצלים שוב ושוב שהיא זמנית, עד שתסתיים הבנייה.
חיי היום־יום שלהם, שרק עכשיו התפנו אליהם אחרי שנים שבהן נוהלו על ידי ההורמונים, רגועים. איריס מתעוררת ב־6:30 ועוזרת לאור להתארגן לבית הספר. הוא לומד בקיבוץ עינת הסמוך, ואיריס מקפידה ללכת איתו להסעה ללא הבנות, לתת לו את זמן האיכות המגיע לו.
קצת אחר כך יוצא חן לעבודתו במסגרייה המשפחתית שבראש העין. אם אלמה מתעוררת לפני, הוא מאכיל אותה. לרוב, הבנות מתעוררות יחד סביב 8:00. לעיתים, תאמר איריס בחיוך נמס, אלמה נעמדת במיטה שלה, מתקרבת לעריסה הצמודה ומלהגת בג'יבריש תינוקי אל אחותה, שמגרגרת אליה בחזרה. בשעות הבוקר הופכת איריס את הסלון לאזור משחק, מקפידה לתחום אזורים מסוכנים כדי להגן על אלמה.
לפעמים היא יוצאת לטייל איתן ברפת או בחווה. פורסת שמיכה על הדשא הגדול ליד חדר האוכל, עושה פיקניק עם רסק של תפוחים ובננה. בערב, אחרי שכולם הולכים לישון, יוצאת איריס לעבוד בסטודיו שבקיבוץ.
בינתיים הם לא שלחו אותן למסגרת חינוכית. "כאחת שגדלה בקיבוץ אפיקים בלינה משותפת, אני מוצאת חשיבות יתרה בזמן שלי עם הבנות", היא אומרת. "אמנם זה מאתגר להיות עם תינוקות שההפרש ביניהן הוא חצי שנה, אבל אני עדיין בהיי, אז לא קשה לי. אני מקפידה לתת לכל אחת מהן חיבוקים, מבטים, שירים, במידה שווה".
מאוחר יותר תודֶה שכבר למדה לנענע את הטרמפולינה של מיה ברגל, בזמן שהיא מרימה את אלמה. להאכיל אחת בכפית, ואת השנייה בבקבוק, ובמקביל לתת מענה לאור, שמבקש גם הוא אוכל, ומקבל גם הוא תשומת לב.
גם הזוגיות ביניהם לא תלויה עוד בבדיקות ביוץ והורמונים. "פתאום אנחנו יכולים להתעסק בדברים כיפיים, רגועים", איריס מחייכת. "בילדים, בביחד, בלי הלחץ של מתי מותר לגעת אחד בשני והזרקות ותרופות. פשוט להיות ביחד".
• • •
עד לפני שנתיים היא לא חשבה שתגיע לשלווה כזו. "כשאת עוברת טיפולים את במצב מאוד רגיש, פיזית ונפשית, והרופא הוא כמו אלוהים בשבילך. הרגשתי שאני עטופה בידיים הכי טובות, וזה היה לי הכי חשוב. פרופ' משיח כל כך הבין מה עובר עלינו, שבשלב מסוים הוא הפסיק לקחת מאיתנו כסף על פגישות וניתוחים.
"לפני שנתיים נכנסתי שוב להיריון, ובשבוע העשירי בערך עברתי הפלה טבעית קשה. אחרי ההפלה הזאת פרופ' משיח אמר, די. אמר שהוא חס על הנפש שלנו, ואין מה לומר, גם על הכסף שלנו, כי המשכנו לשלם על בית חולים פרטי ועל התרופות. הוא לא ראה טעם להמשיך. אמר גם שלא יכעס אם נלך לרופא אחר, אבל אני הערכתי את היושרה המקצועית שלו והבנתי שדי.
"אחרי שהפנמתי שכבר לא אהיה בהיריון, הבנתי שמה שחשוב לי זה ילד. להחזיק את הילד שלי ביד. ולא משנה אם זו אני שנשאתי אותו ברחם או לא, הרי המטרה היא ילד. אז שקלנו כל מיני אופציות והחלטנו ללכת על פונדקאות".
"איריס וחן הפכו לחלק ממשפחת המרפאה שלנו". התינוקות עם פרופ' שלמה משיח // צילום: אריק סולטן
הם פנו ל"מנור מדיק", פונדקאות ותרומת ביצית בחו"ל על ידי צוות רופאים ישראלי. "כשהגענו לשם, לא הפסקתי לבכות. הרגשתי שזה סוג של פורקן, סיכום של כל מה שעברתי עד עכשיו עם הניסיונות להרות, ועכשיו אני יוצאת לדרך חדשה. אמרתי לחן שעד שאני לא מחזיקה את התינוק שלנו ביד אני לא מאמינה שזה באמת קורה, אבל היתה לנו המון תקווה".
הם לקחו הלוואה מהבנק, נעזרו בהורים, וחן הוסיף לעצמו משמרות ברפת של הקיבוץ, כדי לממן את התהליך. "לא טסנו לטיולים בחו"ל, כמעט לא יצאנו למסעדות", הוא אומר. "גם לפני כן שילמנו המון על טיפולים. אנשים אמרו לנו, 'עזבו את הטיפולים, קחו את הכסף וצאו לטיול מסביב לעולם'. אבל סדר העדיפויות שלנו היה שונה".
הם קיבלו פרטים של כמה פונדקאיות ותמונות שלהן ובחרו במאיה, גרושה גאורגית, אם לשני ילדים. השתמשו בעוברים מוקפאים מטיפולים קודמים.
"בשבועיים שחיכינו לדעת אם היא נקלטה, אחרי הטיפול הראשון, אני בעצמי הרגשתי כאילו אני בהיריון", איריס מחייכת.
ב־8 בפברואר, יום לפני יום הולדתה ה־46, התקשרה האחות מחברת הפונדקאות.
"אני הייתי רגילה שמתקשרים אלי ואומרים לי, 'אנחנו מאוד מצטערים, זה לא הצליח'. ופתאום מישהי אומרת לי, 'אני שמחה להגיד לך שהתשובה חיובית, יש היריון'.
"אני יושבת בבית ואומרת לה, 'רגע, את יכולה בבקשה להגיד לי את זה שוב?' והיא חוזרת, 'יש היריון'. ואחר כך ביקשתי שתגיד שוב, ושוב, כי היה לי כל כך טוב להתענג על המילים האלו, 'יש היריון'.
"החלטתי להפתיע את חן. לא התקשרתי אליו, אלא חיכיתי שיחזור הביתה, עם בקבוק יין".
כשחן חזר הביתה מהרפת, הוא מצא את איריס בוכה. "תמיד היא קודם כל בוכה. אבל היא הצליחה להגיד לי שאנחנו בהיריון. הייתי כל כך מאושר. התחבקנו המון, בכינו ביחד. ידענו שיצאנו לדרך מסתורית, אבל היינו מאוד אופטימיים".
הם ליוו את ההיריון של מאיה מרחוק. מדי שבוע קיבלו עדכון על מצב ההיריון ועל שלומה של הפונדקאית, ובמקביל שלחו עם הרופאים הישראלים שנסעו מהארץ מתנות לפונדקאית ולילדיה, "וגם תמונות משפחתיות שלנו, כדי שהיא תראה מי האנשים מאחורי הניירת. ידענו שהיא הולכת ללדת את הבת שלנו, פיה שעושה לנו קסמים. היא היתה חשובה לנו".
• • •
ועדיין, איריס לא ויתרה על החלום להרות בעצמה. עכשיו היא לוקחת לידיה את השמיכה של מיה, מגלגלת אותה מתחת לחולצתה ומצמידה לבטנה, מדמה היריון. "בתור ילדה הייתי עושה את זה המון", היא לוחשת.
"תמיד רציתי ללדת שוב, להיות בהיריון שוב. כשהפונדקאית היתה בהיריון מתקדם, והיו לנו עוד שני עוברים מוקפאים במעבדה, קבעתי תור לפרופ' משיח וביקשתי ניסיון אחרון. עוד פעם אחת. הוא שאל אם לא נעדיף לשמור על העוברים לפונדקאות נוספת, אבל ידענו שלא נלך שוב לפונדקאות. אמרתי לו, 'אני חייבת לנסות עוד פעם אחת. יצליח - יצליח, לא יצליח - לא יצליח. הייתי חייבת לדעת שניסיתי הכל. והוא הסכים".
חן תמך ברעיון, והם יצאו שוב לדרך, מבטיחים לעצמם שזאת הפעם האחרונה. השתמשו בעובר שנשאר והוקפא מסבב טיפולים קודם. "ואז את מחכה שבועיים, שכרגיל מרגישים כמו נצח", אומרת איריס, "ובסופם עושה בדיקות דם, ואז מחכה כמה שעות לתוצאות, וזה עוד נצח, עד שאת מעלה את האתר של קופת החולים, ועד שכתוב שיש תוצאות חדשות של בדיקות. ועד שהתוצאות עולות.
"ואת מחפשת את רמות הבטא (הורמון HCG, שרמתו עולה מאוד בזמן היריון; ב"א). וכל הזמן הזה הלב שלי דופק בטירוף.
"ואז ראיתי שהבטא גבוה".
חן היה באותה עת בדוכן שלהם במדרחוב. כשאיריס התקשרה אליו בוכה, הוא לא ידע אם זה בכי של אושר או כאב.
"אני במתח, לא יודע מה קרה, והיא שוב לא אומרת כלום, רק בוכה. אמרתי לה שקודם תגיד לי מה קרה, ואז היא יכולה לבכות. והיא אמרה: 'אני בהיריון'.
"התחלתי לבכות בעצמי מרוב אושר. אחר כך התברר לי שהיא קודם התקשרה למשיח, ורק אחר כך אלי. אבל בסדר, ויתרתי לה".
"ההצלחה להשיג היריון אצל הפונדקאית הביאה לאיריס שלווה נפשית, שכנראה התבטאה גם ב'שלווה רחמית'", אומר פרופ' משיח. "הסברנו לאיריס את הסכנות שעלולות להיות בהיריון כזה, בגיל 46, אחרי הרבה הפלות. היה סיכון להפלה נוספת, לידה מוקדמת או שליה נעוצה. מצאנו דרכים למנוע חלק מהסיכונים, למשל תפירה של צוואר הרחם למניעת לידה מוקדמת, מעקב היריון צמוד במחלקה להיריון בסיכון בשיבא, והכנת מנות דם לניתוח קיסרי, למקרה של שִליה נעוצה.
"בדיעבד, הכל הצליח. יש כאן הצלחה מדהימה של שיתוף פעולה בין שלושת התחומים העיקריים של רפואת נשים שבמרפאה: רפואת הפריון - שכללה, בין השאר, את הקפאת העוברים בטכניקה חדשה והפשרתם, ובמקביל היכולת להעביר אותם לחו"ל לטובת הפונדקאית; כירורגיית הפריון - שכללה ניתוחי היסטרוסקופיה להכנת הרחם להיריון ושיפור יכולות הקליטה של ההיריון; ורפואת האם והעובר - שביצע פרופ' שלי מזעקי, וכללה את המעקב אחר הסיכונים.
"במהלך שנות הטיפול איריס וחן הפכו לחלק ממשפחת המרפאה שלנו. המקרה הזה ממחיש את העובדה שבאמצעי הרפואה שבידינו ניתן למצוא פתרונות כמעט לכל מקרה של אי פוריות, קשה ככל שיהיה".
• • •
ההתרגשות של בדיקת הדופק לעובר בבטנה של איריס התערבבה בזו של הלידה המתוכננת בגאורגיה. "ההיריון שלי נחשב היריון בסיכון גבוה, וטיסה היא ממש לא מומלצת במצב הזה", אומרת איריס. "אבל מה, אני לא אבוא ללידה של הבת שלי? עשיתי ביטוח נסיעות להיריון, והתחלתי לארוז".
שלוש מזוודות גדולות הכילו את הציוד עבורם, עבור התינוקת הטרייה ועבור אור, שנסע איתם. ציוד שאמור להספיק לחודש של שהות בגאורגיה, עד שיוכלו להביא את בתם לישראל. "נסענו עם שתי אופציות לשמות - אלמה (נשמה, בלטינית), או מִיה (שלי). טסנו בלילה, עם משקל עודף של ציוד.
ב־3.10.17 הם הגיעו לבית החולים בטביליסי, שם פגשו לראשונה את מאיה, הפונדקאית. "זה היה כל כך מרגש", איריס מחבקת דמות נעלמת. "עמדנו בלובי של בית החולים, ואני רואה מישהי יפה, מהממת, ואומרים לי שהיא הפונדקאית שלי.
"התחבקנו איתה, בכינו, ביקשתי ממנה רשות לגעת לה בבטן. היא סיפרה שהיא השמיעה לתינוקת שירים בעברית.
"אמרו לנו שאם היא לא תלד בעוד יומיים, ייתנו לה זריקת זירוז. חזרנו לבניין המגורים והתארגנו לשינה. אור לבש את פיג'מת הדינוזאורים שלו ונכנס למיטה. ואז התקשרו שהלידה מתחילה, והוא היה צריך שוב להחליף בגדים.
"מהר־מהר הזמנו מונית, ואנחנו בשיא ההתרגשות והלחץ, והנהג כל כך נחמד, מתחיל להסביר לנו על כל מיני אתרי תיירות בעיר. ואנחנו מהנהנים לו בנחמדות, אבל זה לא באמת מעניין אותנו.
"כמו בסרטים, הגענו לבית החולים, יצאנו במהירות מהמונית, ואני רצה במסדרון ומלבישים אותי בחלוק כי רק לאימהות מותר להיכנס לחדר הלידה.
"אני נכנסת לחדר, ושם שקט. התברר שהיא ילדה חמש דקות לפני שהגענו.
"ואז אני רואה את התינוקת על שולחן קטן עם האחות, ומימיני מאיה, שוכבת במיטה. ניגשתי אל מאיה, חיבקתי אותה וסימנתי לה שאני הולכת לתינוקת.
"הסתכלתי על התינוקת והתאהבתי בה מייד. חיבקתי אותה, צילמתי אותה בשביל חן ובשביל מאיה. אחר כך נתתי למאיה להחזיק אותה. זה המעט שאני יכולה לעשות בשבילה, כי היא הולכת הביתה, ואני חוזרת עם התינוקת. אני חושבת שעד היום אני לא ממש מעכלת את זה, את כל הקטע של הלידה.
"אני וחן החלטנו מייד לקרוא לה אלמה, ואמרנו שאם יש לי בת בבטן - היא תהיה מִיה".
במשך יומיים שהתה אלמה בתינוקייה בבית החולים. מאיה היתה מאושפזת באותה עת במחלקת היולדות. איריס הפגישה ביניהן עוד פעם אחת עד לשחרורן מבית החולים.
"עשינו את זה עם אור, שהיה נס, ועם אלמה, שהיתה נס, ועכשיו עוד תינוקת, שזה בכלל נס". הילדים של משפחת שמיר // צילום: אריק סולטן
הם נשארו בגאורגיה חודש נוסף, עד להסדרת אישורי הלידה והדרכון של אלמה. אור חזר שבוע לפני הוריו עם סבא חנוך, אביו של חן, שבא לטביליסי כדי להחזירו.
רגע אחרי שחזרו לארץ, היה לחן ולאיריס עוד עניין פעוט לטפל בו. ההיריון.
"יום אחרי שחזרנו עשיתי בדיקת שקיפות עורפית, ואמרו לנו שיש סיכוי גבוה שזאת בת", אומרת איריס. "היינו מאושרים. שֵם כבר היה לנו.
"למחרת עשיתי את הניתוח לתפירת צוואר הרחם כדי למנוע הפלה או לידה מוקדמת. זה היה באשפוז יום וציוו עלי לנוח אחר כך, אבל היתה לי תינוקת קטנה בבית, אז איך אפשר לנוח".
חן: "היו לנו בדיקות כל הזמן, אבל לא ממש יכולנו להתרגש מההיריון, כי היתה לנו תינוקת בבית. אני זוכר שבאחד הבקרים אמרתי לאיריס שכדאי שנצא לדשא לעשות כמה תמונות, עד אז בכלל לא הספקנו לתעד את ההיריון".
אלמה מתעוררת בינתיים, קוראת ללא מילים להוריה מהחדר. איריס מביאה אותה, מכרבלת אותה בחיקה, נותנת לה בקבוק חלב. הרוך האימהי ניכר בכל נים בגופה. "כשהייתי בהיריון עם מיה והחזקתי את אלמה, הרגשתי שהחזה מתמלא בחלב, אבל לא יכולתי להניק אותה כדי שלא יהיו לי צירים מוקדמים.
"גם הייתי צריכה לאכול כל שלוש שעות, בגלל סוכרת ההיריון. אבל כשיש לך תינוקת חדשה בבית, את לא באמת מצליחה לאכול או לישון כמו שצריך, אז כל הזמן היו לי שינויים ברמות הסוכר, ופחדתי שזה יפגע בהיריון. פרופ' מזעקי, שליווה את ההיריון כל הזמן, הרגיע אותי שהכל בסדר".
בתחילת ההיריון, כשבאו לבדיקות בשיבא, הביאו איתם את אלמה בעגלה. "בכל פעם היה מישהו שהסביר לנו שאנחנו טועים, מחלקת יילודים זה במקום אחר", הם צוחקים. "ובכל פעם הסברנו בגאווה שזו לא טעות, אנחנו אכן מצפים לעוד תינוקת".
איריס: "לאורך השנים, בגלל הטיפולים ההורמונליים, אנשים חשבו שאני בהיריון והרגישו חופשי מדי ללטף לי את הבטן. דווקא כשבאמת הייתי בהיריון עם מיה, אף אחד לא הטריד אותי בשאלות כי החזקתי את אלמה בידיים. הייתי מניחה אותה על הבטן, ומיה היתה בועטת לכיוון שבו היא ישבה. מין בונדינג כזה של אחיות".
• • •
מיה נולדה ב־31.3.18, בשבוע ה־34 להיריון. לאיריס ירדו המים בשעות הבוקר, והיא וחן מיהרו לבית החולים עם אלמה. זה היה יום אחרי ליל הסדר, אור ישן אצל הוריו של חן בראש העין. איריס צלצלה מייד לאמה שתבוא לבית החולים.
"היינו בהלם טוטאלי", אומר חן. "איריס יושבת עם חלוק בית חולים ועם אלמה על הידיים, ופתאום אומרים לנו שצריך קיסרי חירום, כי התינוקת במנח עכוז וזה שבוע מוקדם יחסית, ורוצים להימנע מסיכונים בלידה רגילה.
"בניתוח קיסרי מתוכנן נותנים לבעל להיכנס לחדר הניתוח אחרי שמכינים את היולדת, אבל בגלל שזה היה ניתוח חירום לא נתנו לי להיכנס. נשארתי בחוץ והשתגעתי".
איריס: "שכבתי על המיטה בחדר הניתוח, חיכיתי לרגע שאשמע את הבכי של התינוקת. ויחד עם הבכי הראשון של מיה, הגיעו גם הדמעות שלי. בכיתי בכי של 12 שנה", עיניה דומעות גם עכשיו. "בכי על זה שהצלחנו, שעשינו את זה.
"עשינו את זה עם אור, שהיה נס, ועם אלמה, שהיתה נס, ועכשיו עוד תינוקת, שזה בכלל נס. ומי היה מאמין שאצליח בכלל להיכנס להיריון בגיל 46. היא נולדה במשקל 2.400 ק"ג, אבל ידעתי שהכל יהיה בסדר".
מיה שהתה בפגייה במשך כחודש, גדלה והתחזקה. איריס וחן התרוצצו בין הבית לפגייה, נעזרים בהורים ובחברי הקיבוץ. מכיוון שמיה ינקה לאט ואיריס היתה צריכה להתפנות גם לטיפול באלמה, היא שאבה חלב אם עבור מיה. על הדרך, גם הגשימה חלום קטן - לתת גם לאלמה מחלב האם שלה.
מיה השתחררה מהפגייה בבית החולים ימים ספורים לפני חג השבועות, חג משמעותי במיוחד בקיבוץ, שבו נוהגים להציג את ביכורי החקלאות וגם את התינוקות החדשים שנולדו. במשך שנים היתה איריס אחראית לטקס החג, "ותמיד הייתי צוחקת ובוכה במקביל, שאני אחראית לטקס שבו מציגים את התינוקות החדשים, אבל לא יכולה לבוא עם תינוק משלי.
"אז השנה באנו לטקס לא עם תינוקת אחת, אלא עם שתיים. אנשים בכו מאושר. זו היתה התרגשות אדירה. ברור לי שגם אם הרופאים לא היו משחררים את מיה מהפגייה, היינו מביאים אותה לטקס.
"הייתי חייבת לעצמי את סגירת המעגל הזו. בכל הבדיקות שלי בבית החולים, וגם ביום הלידה, שאלו אותנו כל הזמן כמה הריונות היו לי וכמה לידות. וכל הזמן עניתי, '13 הריונות, ובעזרת השם, תהיה לידה שנייה'. זה היה כבר כרטיס הביקור שלי בבית החולים. '13 הריונות, בעזרת השם לידה שנייה'. והנה, היתה לידה שנייה. ושלושה ילדים. הנס הפרטי שלנו".
batchene@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו