המצילים

זה היה היום השני של גל השריפות של נובמבר 2016. סגן טפסר מומי לובינר, מפקד תחנת הכבאות האזורית בנימין, נלחם בלהבות לצד שלושת בניו, גם הם לוחמי אש. לא רחוק ממנו עמד בנו עמית, מפקד צוות בתחנת פתח תקווה, כשהוא אוחז בזרנוק ומנסה לכבות את הלהבות העצומות.

"פתאום הגיע משב רוח חזק, וצונאמי של להבות עטף אותו ואת הכבאית שלידו. מייד עברו לי בראש התמונות של הגופות החרוכות שפיניתי באסון הכרמל. רציתי רק לרוץ לתוך האש, הייתי בטוח שאיבדתי את הילד.

"ואז, כמו בסרטים, ראיתי את הכבאית יוצאת מתוך הלהבות ועמית מאחורי ההגה. הוא סימן לי באגודל שהכל בסדר. התאמצתי להיראות רגוע. עד עכשיו לא העזתי לספר לו שהלב שלי החסיר כמה פעימות".

אין כמעט תושב ביהודה ושומרון שלא מכיר את בני משפחת לובינר, מומי (60), אפי (56) וששת ילדיהם. הם תמיד שם, בזירת פיגוע, תאונה או הצתה, גם בשבת ובחג. אפי היא נהגת אמבולנס מתנדבת, וכך גם הבת הבכורה רעות (36). עמית (34), אוריה (27) ואילון (22) עובדים ככבאים וכמתנדבים במד"א.

בשמת, אשתו של עמית, עובדת כפרמדיקית במד"א. רבקה, אשתו של אוריה, מתנדבת כחובשת. גם הבן הצעיר, עמי (18), מתנדב כחובש במד"א. רק בן אחד לבית לובינר, אוהד (30), ויתר בינתיים על החיים בין הקפצה להקפצה ועובד בנגרות.

"כל אדם רוצה להצליח במשהו, ואנחנו רוצים להצליח להציל חיים", אומר עמית. "זאת זכות. כל נפגע שחילצנו מרכב מרוסק, מבית בוער או מנפילה לתהום נותן לנו את הכוח להמשיך. אין דבר מייסר יותר מאדם שנפטר לך בידיים, אבל לעולם לא ניתן למוות להפריע לנו להתרכז בהצלה".

• • •

כדי להגיע אל ביתם של מומי ואפי בנופי פרת, התנחלות משותפת לדתיים ולחילונים, צריך לחצות את מחסום א־זעים שבין מעלה אדומים למזרח ירושלים. מצד אחד של הדרך מדבר יהודה והרי מואב הפסטורליים, ומהצד השני השבט הבדואי חאן אל־אחמר, המתגורר בצריפי עץ ופח, עם דגלים של הרשות הפלשתינית. מייד אחר כך נגלים בתי הקרקע של נופי פרת, הנצבעים בצהוב רך בעת השקיעה.

כבר 11 שנים הם גרים כאן, על צלע גבעה. מהחלון של פינת האוכל נשקף נוף מדברי מרהיב, שבמרכזו כביש אלון. על השולחן שלושה מכשירי מירס שמטרטרים בלי הפסקה, ולידם טלפון סלולרי המשמיע מדי פעם סירנה - אפליקציה של מד"א שמאתרת כוננים פנויים באזור. הצפצופים הפכו לחלק אינטגרלי מהחיים בבית.

מומי ואפי הכירו בפרדס חנה, כשיצאו לטיול של בני עקיבא בגולן. אפי היתה אז תלמידת כיתה י"א, ומומי לוחם בחיל הים, שהיה ברגילה. "התאהבתי מייד במרץ שלה", הוא מחייך, בעוד היא מסמיקה.

הם התחתנו כשאפי היתה בת 19. אחרי שנתיים עברו עם התינוקת רעות להתגורר בשילה. התאהבו במקום ורצו לתפוס אדמות. קנו 400 כבשים, ובמשך שמונה שנים היו רועי צאן. אפי עבדה כאחות ביישוב ובבית אבות בירושלים, ומומי היה רכז הביטחון של שילה.

הבנים עמית, אוהד, אוריה ואילון נולדו בשילה. "יצאנו עם הכבשים למרעה, אבל אחרי שמונה שנים נאלצנו להשמיד אותם, כי הם נדבקו בחיידק שגורם להפלות", מספרת אפי. "גם בלי המחלה, אנשים הפסיקו לבוא לקנות בשר, כי זו היתה תחילתה של האינתיפאדה השנייה. מי שנסע בכבישי האזור נתקל ביידויי אבנים, בבקבוקי תבערה ובירי. כמעט בכל בוקר התהפכה מכונית בגלל מחסומים מאולתרים שהפלשתינים הניחו בלילה.

"מומי הוקפץ כל הזמן לזירות אירוע, ורציתי גם אני לתרום במשהו. כשראיתי שלפרמדיקים מירושלים לוקח המון זמן להגיע כדי לפנות פצועים, החלטתי להצטרף לקורס חובשים ונהגי אמבולנס במד"א. הייתי אמא צעירה לשני ילדים ובהיריון עם אוהד, אבל זה לא הפריע לי. החברות שלי היו בטוחות שהשתגעתי ושמדובר בגחמה זמנית. כשהבינו שאני רצינית, הציעו לשמור על הילדים.

"בתקופה ההיא כמעט לא היו נשים שנהגו באמבולנס. בקורס היינו שתי נשים ו־30 גברים. אחרי הקורס ילדתי, אבל לא היתה לי חופשת לידה, הייתי בכוננות תמידית, בכל יום.

"מומי פרגן לי, לכל ההקפצות יצאנו יחד, הוא ברכב הביטחון ואני באמבולנס. לחובשים הצבאיים זה היה קצת מוזר, אישה שנוהגת באמבולנס. באחת הפעמים הראשונות הגעתי במקביל אליהם לתאונת דרכים בבקעה, והם התעלמו ממני במופגן ופנו רק לפרמדיק שאיתי. לקח להם קצת זמן לבנות אמון כלפיי ולהתייחס אלי ברצינות, אבל אחר כך נוצר שיתוף פעולה מושלם".

יצא לך לטפל גם בפלשתינים?

"בוודאי. היו כאלה שנפגעו בתאונות או במהלך מעצרים של צה"ל, ופיניתי אותם לבית חולים. בתלמוד יש מושג שנקרא 'דרכי שלום', והוא מדבר על קיום מצוות בין אדם לחברו ובין הגויים. היום אתה עוזר להם, מחר הם יעזרו לך. אי אפשר לאהוב את הארץ בלי לאהוב גם בני אדם".

• • •

באוקטובר 1991 יצאו שני אוטובוסים עם תושבי שילה להפגנה בתל אביב, כדי למחות על ועידת מדריד. בנוסעים היתה רעות, אז תלמידת כיתה ד'. מומי ואפי בחרו להישאר ככוננים ביישוב, בשל התרעה על אירוע טרור. ליד צומת תפוח נורתה על האוטובוסים אש תופת מחוליית מחבלים שארבה בסמוך.

מומי ואפי יצאו מייד לשטח. "כל הדרך באמבולנס שמעתי דיווחים על פצועים, והכנתי את עצמי שאצטרך לטפל גם בבת שלי", אומרת אפי. "כשהגעתי, התאפקתי מלחפש את רעות והתרכזתי בעבודה. שמתי חוסמי עורקים, טיפלתי בילד עם חור בריאה ונתתי חמצן.

"הבנתי שרעות אינה בין הפצועים ותיארתי לי שהיא בסדר. מהצד ראיתי את מומי מנהל את האירוע מול הצבא, וידעתי שהבטן שלו מתהפכת מדאגה. רק לפנות בוקר, כשהגענו הביתה, מצאנו אותה בבית - היא חזרה עם אחת השכנות ללא פגע. שישה שבועות אחר כך התקשיתי לתפקד, הייתי בפוסט־טראומה".

שלושה חודשים אחר כך חוותה אפי פיגוע על בשרה, כשחזרה בלילה מירושלים, וליד בית אל נצמד לאוטובוס שבו נסעה רכב ובו מחבל מתאבד.

"נמנמתי והתעוררתי מפיצוץ אדיר", היא נזכרת. "האוטובוס התחיל לעלות באש, וקפצתי החוצה מהחלון השבור. מומי הוקפץ לזירה, וכשראה שאני מטפלת בפצועים, הוא נרגע. במשך כמה ימים אחר כך היו לי צלצולים באוזניים".

בשמחה משפחתית. "לפני שנתיים נסענו יחד לפראג, בלי ביפרים, מירסים וטלפונים. הבנים סובבו ראש אחרי כל סירנה" // צילום: יניב ישר

ב־1995 הגיע מומי לכפר אל־ג'יב שליד גבעת זאב, לאחר דיווח על רצח של משתף פעולה בידי פלשתינים. הוא התנדב להיכנס לבור שאליו הושלכה הגופה, וחילץ אותה. מפקד איגוד הכבאות באיו"ש, ששמע על כך, הציע לו לפקד על תחנת הכיבוי במעלה אדומים, שהיתה אז קטנה ובתחילת דרכה.

מומי קיבל דרגת ייצוג, ובמקביל יצא לקורס כבאים. מאוחר יותר עבר קורס מפקדי צוותים, ואחר כך קורס קציני כבאות. כעבור עשר שנים היה מהיוזמים ומהמקימים של יחידות החילוץ המיוחדות (יל"מ) של מכבי האש, והפך לקצין חילוץ ארצי - הראשון והיחיד בתפקיד, שאותו מילא עד להפרטת שירותי החילוץ ב־2013. הוא התמחה בחילוץ ממים סוערים, ממדרונות תלולים ומגבהים, ואף העביר הדרכות בצרפת.

"כשעברתי ללוחמת אש, החיים שלנו הפכו מטורפים אפילו יותר משהיו", הוא מלטף את זקנו, וזיק שובב ניצת בעיניו התכולות. "הילדים גדלו לתוך המציאות הזאת וקיבלו אותה. הם שמעו קריאות בקשר באותה כמות ששמעו שירי ילדים. כשלא היה לנו בייביסיטר, הייתי מושיב אותם במושב האחורי של רכב הפיקוד ונוסע איתם לזירות אירוע. הם תמיד ישבו בשקט, לא בכו ולא הפריעו, והמתינו עד שאני ואמא שלהם סיימנו".

• • •

באחת השבתות של סוף 95' יצאו מומי ואפי מהבית בעקבות דיווח על תאונת דרכים ליד הכפר הערבי לובן א־שרקייה, הסמוך לשילה. אפי נכנסה לאמבולנס אף שהיתה בחודש הרביעי להריונה עם אילון, והשאירה את עמית, אוהד ואוריה בהשגחתה של רעות בת ה־14. מומי נסע מאחוריה ברכב הפיקוד של שירותי הכיבוי.

"אחרי כמה דקות הודיעה המשטרה על ביטול האירוע", הוא מספר. "אפי התעקשה להמשיך כל עוד לא קיבלה ביטול ממד"א. לא רציתי להשאיר אותה בערב לבד, אז המשכתי איתה.

"כשהגענו לכניסה לכפר, ראיתי רכב ישן הפוך על שולי הכביש, ירקות מפוזרים מסביב, וביניהם שוכבים שלושה צעירים פלשתינים. בצד חנה אמבולנס של הסהר האדום הפלשתיני, שהגיע רגע לפנינו. ניגשתי לאחר הפצועים ושאלתי בערבית לשלומו. הוא ענה בעברית שיש לו מכשיר קשר באוטו, ושיערתי שמדובר במשתף פעולה.

"ניגשתי לפצוע אחר, שצרח בכל פעם שחובש ערבי התקרב אליו, וגם הוא פנה אלי בעברית ולחש שיש לו ברכב נשק צלפים שצריך לשמור עליו. רק אז הבנתי שמדובר במסתערבים. העפתי משם בצעקות את החובשים הפלשתינים והזעקתי מסוק פינוי של צה"ל. המחשבה שהלוחמים היו עלולים להגיע לבית חולים פלשתיני, ושם היו עולים על זהותם, מחרידה אותי עד היום".

כעבור חודשים אחדים, בשלהי ההיריון עם אילון, שוב ניצלה אפי מפיגוע, הפעם עם הבנים עמית, אוהד ואוריה. "היינו אמורים להגיע לגבעה הצרפתית בירושלים לבדיקות בקופת חולים", היא מספרת. "אבל עמית ואוהד חששו, כי כמה ימים לפני כן אירעו שני פיגועי ההתאבדות בקו 18. אז החלטנו לנסוע במונית.

"בדרך חזרה חיכינו בטרמפיאדה למומי שיאסוף אותנו, אבל הוא הודיע לי שהקפיצו אותו לזירת תאונה בבקעה. חיכיתי שיעבור שם מישהו שאנחנו מכירים. פתאום התחיל לרדת גשם, אז התקדמנו כמה מטרים קדימה ועמדנו מתחת לגגון של תחנת אוטובוס. אחרי חצי דקה היה בטרמפיאדה פיגוע דריסה, והנהג נעצר מטר מאיתנו, שנייה אחרי שנורה על ידי עוברי אורח.

"אחרי שבועיים נולד אילון, ונתנו לו גם את השם חי, בעקבות הנס שקרה לנו".

איך מרגיעים ילדים קטנים בזמן שאתם מוקפצים לאירוע חירום?

מומי: "כל הזמן הדגשנו בפניהם שבזכות פעולות ההצלה הרבה נשארים בחיים, וזה העיקר. הם הפנימו את המסר, ולכן כולם התנדבו בצופי אש או בנוער מד"א מייד כשמלאו להם 15".

ראשונה להתנדב היתה רעות, שמתגוררת כיום בעפרה עם בעלה וארבע בנותיהם הקטנות ועובדת כאחות ביישוב. "אני לא מכירה חיים ללא התנדבות", היא אומרת. "בעיניי זו שליחות של חסד.

"להתנדב במד"א ירושלים היה עבורי מובן מאליו. עם הזמן ניגשתי לקורס חובשים ולקורס נהגי אמבולנס, והייתי בכוננויות במטה בנימין. לפני שבע שנים נולדה בתי הבכורה, ומאז אני נהגת אמבולנס של עפרה".

מומי צוחק. "זה השלב שבו היא נכנסה למשפחה. אפי ואני פשוט רצינו להתחיל לבנות כוח חירום משלנו".

אילון (מימין), רבקה, אוריה ועמית. "אם זו תהיה פרנסה, משהו מתחושת הנתינה ייעלם"

בשנת 2000 הצטרף גם עמית לחוג המתנדבים המשפחתי ובחר בכיבוי, כמו אביו. מייד לאחר שסיים קורס צופי אש, הגיעה המשפחה בהרכב כמעט מלא לזירת תאונה ליד מצפה יריחו, היישוב שבו התגוררו באותם ימים.

"רעות הצטרפה לאמבולנס של אמא, ואני הצטרפתי לאבא", הוא מספר. "איתנו ברכב ישבו גם אוהד, שהיה בן 12, ואוריה, שהיה בן 9. רק אילון הקטן נשאר בבית עם אחת השכנות.

"כשהגענו, ראינו רכב הפוך, שבו לכודה משפחה עם שלושה ילדים. אחרי שהוצאתי את אחד הילדים, ניגשתי עם רעות לעזור להוציא את האבא. פתאום אוהד ואוריה יצאו מהאוטו ועזרו לנו לשים את האבא על אלונקה ולסחוב אותו לאמבולנס של אמא".

מומי מתרגש כשהוא נזכר במחזה. "בהתחלה לא שמתי לב אליהם כי הייתי עסוק, אבל אחד הכבאים שאל אותי אם שני הילדים מאחור הם שלי, כשהוא מתכוון לרעות ולעמית. הסתובבתי וראיתי את כל הארבעה אוחזים באלונקה, כולל שני הקטנים, והיו לי דמעות בעיניים. עניתי שאלה לא שני הילדים שלי, אלא כל המשפחה שלי".

• • •

דלת הבית נפתחת לרווחה, ולסלון שבו יושבים מומי, אפי, רעות ועמית פורצים כרוח סערה שאר הילדים וחלק מבנות זוגם. ראשונה נכנסת בשמת (37), המתגוררת עם עמית ושתי בנותיהם הקטנות בנופי פרת ועובדת כפרמדיקית וכאחראית מחלקת הדרכה במד"א ירושלים. היא חזרה מהעבודה, לבושה עדיין במדים.

מאחוריה אוריה, לוחם אש בתחנת הכיבוי בירושלים ומתנדב במד"א, ואשתו רבקה (22), הנראית כתיכוניסטית ולא כבוגרת לימודי משפטים שמתנדבת כחובשת במד"א. השניים מתגוררים במעלה אדומים, שם נולדה בתם בת השמונה חודשים.

אחרון מגיע אילון, מדריך רכיבה טיפולית, שמתנדב בכיבוי ובמד"א. גם הוא מתגורר בנופי פרת עם אשתו הטרייה, אמונה (22), האמורה לצאת ללימודי סיעוד. אילון ניגש אל הספה ונוגע קלות בכתפו של עמי המנומנם, שירד מהקומה העליונה והשתרע על הספה בפיהוק רחב כשהוא לבוש במדי מד"א.

רק אוהד, המתגורר בכפר אדומים, חסר. עד לפני שבע שנים התנדב גם הוא בכיבוי, אבל עזב כדי להקים עסק פרטי.

הבית שוקק חיים. צחוק של תינוקות נמהל בפטפוטי ההורים ובטרטור מכשירי הקשר. פתאום משתתקים כולם בבת אחת כמו צעצוע שהופרד מהסוללה. הם מקשיבים בדריכות להודעה על דקירת גבר במעלה אדומים ומתלבטים אם לצאת לשם. הם נרגעים רק כשמתקבלת הודעה שאמבולנס כבר נמצא במקום.

אז מתיישבים האחים מסביב לשולחן לצד רעות, בשמת ורבקה. החמישה נראים כמו העתקים זה של זה. שיערם שטני קצוץ, ומעליו כיפה סרוגה קטנה. עיניהם בהירות, וגוון עורם שזוף. הכינוס המשפחתי מפיק מהם שפע של זיכרונות ילדות הקשורים, איך לא, להצלת חיים.

רעות: "אני לא זוכרת חופש שבו לא טיפלנו במישהו. למשל, הטיול ב־2006 לנחל אל על ברמת הגולן. כשהגענו לחניה ראינו אישה בהיריון, עם פנים אדומות באופן חריג. אמא שאלה לשלומה ואמרה לה שתשתה מים. לבעלה אמרה שאם יש בעיה, שיבוא לנחל ויצעק 'לובינר'.

"כמה דקות אחר כך שמענו צעקה 'לובינר', והתברר שהאישה התעלפה. עמית ואני רצנו לאוטו והבאנו אלונקה וערכת כונן מד"א, שכוללת אינפוזיה, דפיברילטור, מזרק אפינפרין וחמצן, שנמצאים תמיד במכוניות שלנו. אחרי שחיברנו אותה לנוזלים, היא התאוששה".

עמית: "לפני עשר שנים, במקביל לעבודה שלי בכבאות, יצאתי ללימודי עזרה ראשונה במד"א. בשמת ואני היינו אז חברים, והיא היתה האחראית לקורס. במהלך אחד השיעורים שמעתי על שריפה עם לכודים במעלה אדומים ויצאתי מהכיתה בריצה. כשהגעתי לשטח טיפסתי לקומה השנייה בסולם, ועל הרצפה בדירה מצאתי תינוק. רצתי איתו החוצה, ורק אז ראיתי שבשמת עומדת ליד האמבולנס. היא עשתה החייאה לתינוק. זו היתה הפעם הראשונה שבה הגענו יחד לאירוע".

בשמת: "לפני ארבע שנים התחתנו, והזמנו 70 תושבים מנופי פרת לסעודת שבע ברכות. כמה דקות אחרי שהתחילה החגיגה סיפרה לנו חברה ממד"א שהגיע דיווח על אדם מחוסר הכרה ביישוב אלון, ממש לידנו. עמית ואני הסתכלנו אחד על השני, והוא שאל: 'שנצא?'

"לא היססתי בכלל. התנצלנו בפני כולם, אמרנו שזה חזק מאיתנו, לקחנו את האוטו ונסענו. כשחזרנו בלילה היו שם עשרה חברים שחיכו לנו. שתינו איתם קפה במקום הברכות".

גם אוריה ורבקה מצאו עצמם לפני כשנתיים מטפלים יחד ביולדת המתגוררת בסמוך אליהם. היא הזעיקה את מד"א בגלל צירים חזקים. רבקה: "ידעתי שמסובך למצוא את הבניין, אז הלכתי ברגל וביקשתי שאוריה יישאר למטה כדי לכוון את האמבולנס.

"הלידה היתה כבר במצב מתקדם, הראש של התינוק הציץ החוצה. חשבתי שאני מתעלפת, זו פעם ראשונה שראיתי ככה תינוק כמעט בחוץ, אבל שמרתי על קור רוח כדי לא להלחיץ את היולדת.

"באותו רגע הגיעו פרמדיקים, ונשמתי לרווחה. מאחר שהייתי האישה היחידה, נשארנו אוריה ואני לסייע בלידה, וזה היה מרגש. כמה חודשים אחר כך גם אני נכנסתי להיריון".

אוריה: "כשהייתי בן 16 והתנדבתי בכיבוי אש, נסענו לסוף שבוע אצל דודים מעפולה. בשבת בבוקר מכשירי הקשר של כולם צפצפו בגלל שיטפון בנחל קומראן, ליד ים המלח. אבא אמר שנוסעים, למרות המרחק. עמית, אוהד ואני הצטרפנו אליו. כשהגענו, התברר שארבעה צעירים עשו שם סנפלינג, נסחפו עם הזרם ונהרגו. אחד מהם היה אח של חבר שלי".

• • •

אוריה ועמית הם מתנדבים פעילים במד"א, למרות עבודתם בכיבוי. בשנה האחרונה קיבלו ממד"א שני קטנועים, המאפשרים להם להגיע במהירות לכל זירה. אילון, לעומתם, התקשה להחליט מה הוא רוצה יותר - כיבוי אש או מד"א, ולכן בחר להתנדב בשני הארגונים. מאז השריפה הגדולה ב־2016 הוא מתלבט אם להצטרף ללוחמי האש כעובד מן המניין.

"אני חושש שאם זו תהיה פרנסה, משהו מהנתינה ההתנדבותית ייעלם", הוא מסביר בשקט. "בהצתות לפני שנתיים הייתי עדיין חייל בגבעתי, וכשהגעתי לסוף שבוע וראיתי את אבא, את עמית ואת אוריה מלאים בפיח ומותשים, היה ברור לי שאני מצטרף.

"ביום שישי בערב התברר שהאש הגיעה לקו הבתים ביישוב נווה צוף־חלמיש, והצעתי לאבא להיות הנהג שלו, כי הוא היה גמור מעייפות אחרי שלושה ימים ללא שינה. לא אשכח איך נסענו לבד על הכביש לכיוון היישוב, כשכל התושבים בורחים ונוסעים לכיוון ההפוך.

"המחזות שם היו מטורפים. האש תפסה את הבתים אחד אחרי השני, והם קרסו כמו דומינו. חניות עם מכוניות התפוצצו והתרוממו באוויר. רק אחרי 12 שעות האש כובתה".

מימין: עמי, אילון, אוריה, עמית, מומי, אפי, רעות, בשמת ורבקה. "מקווים שבזכות הסיפור שלנו יגיעו עוד מתנדבים לכיבוי אש ולמד"א, או לפחות ישתתפו בקורס הצלה בסיסי"

הבן היחיד במשפחה שנשאר בבית באותם ימים היה עמי, שאמור להתגייס בעוד כחודש לשריון ומקווה לשרת כחובש. מגיל צעיר הסתכל על אחיו בהערצה והמתין לרגע שבו יוכל להתנדב. "באמצע מסיבת בר המצווה שלי ביישוב כמעט כל המשפחה נעלמה בגלל תאונה של רוכב אופנוע. לא כעסתי, קינאתי. רציתי להיות איתם. בגיל 15 עשיתי קורס עזרה ראשונה וטיפול נמרץ, ואחר כך ניסיתי גם צופי אש, אבל פחות התחברתי. כנער במד"א אתה יותר בחזית.

"בינואר 2017, במהלך משמרת בירושלים, הגעתי באמבולנס לזירת הפיגוע בארמון הנציב. לא נתנו לי לרדת עד שהודיעו שהמחבל חוסל. בחוץ ראיתי חיילים, לא גדולים ממני בהרבה, שוכבים על הרצפה וצועקים מכאב. בגלל שהיו הרבה פרמדיקים, עזרתי בעיקר להביא ציוד מהאמבולנס. אבל היו מקרים שלמרות הגיל שלי, עשיתי עיסוי לב והחייאה".

• • •

ארוחות שבת בבית משפחת לובינר מסתיימות לעיתים רחוקות ברוגע. לרוב, קצת אחרי הקידוש מתרוקן השולחן בגלל אירוע חירום כזה או אחר, במיוחד מאז מונה מומי, לפני חמש שנים, למפקד אזור שאחראי לחמש תחנות כיבוי. עד לפני כשנה היתה אפי לצידו כמעט בכל הקפצה, אולם מאז נפגעה בכתף הואט קצב ההתנדבות שלה. עד שתחזור להספק מלא, היא מתרכזת בעבודתה כאחות מוסמכת בטיפת חלב בירושלים.

"פעם רק עמי ואוהד נשארו לשמור על הילדים, עכשיו גם אמא עוזרת", צוחקת רעות. "כשכולם חוזרים מהקפצה מלאים באדרנלין, מתחיל התחקיר המשפחתי. מי עשה מה, האם אפשר לעשות אחרת, האם יש דרך לשפר. רק בסוף הם מרשים לעצמם לספר במה הצליחו".

מומי (משמאל) מדריך בחילוץ בחו"ל. "מעולם לא דחפתי את הילדים, זאת היתה בחירה ערכית שלהם"

הטלפון של אפי מצלצל, ועל הקו אוהד. הוא צוחק כשאמא שלו מספרת לו על הכינוס המשפחתי לשיחה על עזרה והצלה. "לפעמים נמאס לי לשמוע שוב על שריפות ותאונות בארוחות שבת, אז אני מבקש שידברו קצת על נגרות", הוא אומר לי בטלפון. "האמת היא שאני מעריץ את ההורים והאחים שלי כי הם מתנדבים ללא הפסקה, בלי שעות וימים. לפעמים אני מקנא בהם על ההתלהבות להציל חיים, ובא לי לעזור כמו פעם. אולי בעתיד אחזור לכיבוי, כששתי הבנות שלי יגדלו".

אתם זוכרים ימים שבהם המשפחה לא היתה בכוננות?

מסביב לשולחן משתרר שקט. מומי ובניו מקמטים את המצח, ואפי ממוללת באצבעותיה עטיפת נייר של שוקולד. רבקה היא הראשונה להשיב. "לפני שנתיים נסענו כל המשפחה לפראג. היינו שם שישה ימים בלי ביפרים, בלי מירסים ובלי טלפונים. אמנם הבנים סובבו את הראש אחרי כל סירנה, אבל בפעם הראשונה כולנו היינו מנותקים ממה שקורה בארץ".

באוגוסט האחרון התנדב מומי לסייע ללוחמי האש בעוטף עזה וקיבל את הפיקוד על הגזרה למשך חודש. במהלך החודש הזה היתה אפי נוסעת אליו בימי שישי, משמשת הנהגת שלו ומעבירה איתו את השבת באוגדת עזה.

"מבחינתנו זו היתה שליחות", הוא אומר. "לא בטוח שהאזרחים במדינה מודעים למה שעוברים התושבים שם, שמתמודדים עם אובדן פרנסה לצד אזעקות צבע אדום".

כמה ימים לאחר שחזר מהדרום, הוא פיקד גם על כיבוי ההצתה בעיינות צוקים בצפון ים המלח.

"הבנתי מייד שהשמורה בסכנה, וקשה לכבות להבות כשהן אוחזות בצמחיית הסוף. 11 כבאיות עבדו כל הלילה לצד שישה מטוסים מטייסת אלעד. רק למחרת בבוקר כיבינו את מרבית השריפה, שכילתה 300 דומם של צמחייה נדירה ובעלי חיים. הילדים לא היו איתי הפעם, כי הם לא שייכים לאזור הזה, למרות שהייתי שמח לראות אותם שם. כשכולנו יחד זה כמו צוות כוננות משפחתי".

אתה דואג להם?

"אני מכיר את העבודה, אז התשובה חיובית. כשאחד מהם צריך להוריד שיכור ממנוף אני דואג, כי הוא עלול לחטוף מכה וליפול למטה. אני מתפלל שלוש פעמים ביום, ויש בי המון אמונה שהכל יסתדר.

"מעולם לא דחפתי אותם להיות כבאים או חובשים, זו היתה הבחירה שלהם בגלל עולם הערכים שהם קיבלו בבית. אני מקווה שבזכות הסיפור שלנו יגיעו עוד מתנדבים לכיבוי אש ולמד"א, או לפחות ישתתפו בקורס הצלה בסיסי, כדי לתת מענה לאדם במצוקה. אין סיפוק גדול יותר מלהציל חיים".

מתי יהיו במשפחה שלכם לוחמות אש?

אפי: "אולי אחת הנכדות".

tala@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו