כ־200 אלף סטודנטים לתואר ראשון יגדשו ביום ראשון את האוניברסיטאות ואת המכללות ברחבי הארץ. אם תימשך המגמה שהחלה בשנה שעברה, אחד מכל ארבעה מהם יעשה זאת בפקולטות ללימודי הנדסה ומדעי המחשב, מתוך תקווה להשתלב בשוק ההייטק.
דווקא בעידן שבו רבע מהסטודנטים חולמים על אקזיט של מיליונים ומוכנים להשקיע לא מעט עבור החלום, הופתענו למצוא כאלה שהשיגו אותו - או שהם כמעט בוודאות בדרך לשם - בלי שבילו יום אחד במסדרונות האקדמיה. יותר מזה - חלקם אפילו לא השלימו בגרות.
תכירו את רענן רז (34), סמנכ"ל הפיתוח של "דאטורמה", שנמכרה לפני שלושה חודשים לענקית האמריקנית "סיילספורס" בכ־850 מיליון דולר; את זוהר בבין (31), סמנכ"ל פלטפורמה וצמיחה ב"קלטורה" ששווייה מוערך בלא פחות ממיליארד דולר; את אור שני (38), מנכ"ל ומייסד "אלברט", שהונפקה לפני שלוש שנים בבורסת לונדון וגייסה עד עתה 60 מיליון דולר; את עמית סרפר (31), חוקר אבטחה בכיר ב"סייבריזן", שגייסה לאחרונה 200 מיליון דולר; ואת גיא מזרחי (45), יזם בתחום אבטחת המידע והגנת סייבר ולשעבר יזם ומנכ"ל משותף ב"סייבריה", שלאחר שת"פ אסטרטגי הפכה למעבדת הסייבר של תע"ש. עבור כל החמישה, הלימודים בבית הספר היו עניין לא פשוט. חלקם עברו השפלות והעלבות מצד המורים ועשו כמובן כאב ראש לא קטן להוריהם, שזומנו לעיתים קרובות לשיחות עם המנהל.
חמשת "הסטודנטים החופשיים" הללו נמצאים בחברה טובה. גם ביל גייטס, סטיב ג'ובס ומארק צוקרברג, למשל, נטשו את האוניברסיטאות היוקרתיות שבהן למדו כבר בשנה הראשונה או השנייה כדי להתמקד במיזמים שפיתחו. ואם זה לא מספיק, לפני כחודשיים יצאו חברות ענק כמו גוגל ואפל בהכרזה כי הן מפסיקות להסתכל על תואר אקדמי כעל פרמטר לגיוס עובדים, ויותר ויותר חברות נוהרות אחריהן.
"ברירת המחדל בעיניי היא כן ללמוד", אומר שני, "כי לימודים יכולים לתת ידע, ניסיון חיים וחוויות, ואני נגד הרעיון של להסתכל על אנשים שהצליחו גם בלי תואר כהצדקה שלא לעשות תואר. עם זאת, אני כן מציע לאנשים להתנסות במשהו שהם אוהבים לפני שהם הולכים ללמוד משהו באופן אוטומטי, כי זה יכול לפתוח להם מסלול חיים מרתק שלא ידרוש תואר".
לדברי רז, "תואר ראשון בעיניי הוא הזדמנות של אדם להקדיש את כולו ללמידה כשיש מסביבו סביבה תומכת. יש נושאים שבאמת צריך להקדיש להם את כל כולך כדי לרכוש ידע. מצד שני, חלק הארי של פיתוח תוכנה או של הקמת מערכות, למשל, הוא דבר שאפשר ללמוד לבד. אני אוטודידקט ועשיתי זאת כל חיי".
ואילו בבין מוצא את שביל הזהב ואומר כי "באופן כללי אני חושב שלימודים הם משהו סופר־חשוב בהתפתחות האישית, אבל לאו דווקא במסלול הפורמלי באקדמיה. היום אפשר לקחת קורסים אונליין ממרצים של אוניברסיטאות מובילות - בחינם".
"להחליט בין העבודה לתיכון"
בקומה ה־11 של בניין משרדים תל־אביבי, בחלל מעוצב וכשהעיר הסואנת פרוסה תחתיו וניבטת דרך קיר זכוכית ענק - יושב רענן רז, סמנכ"ל הפיתוח של "דאטורמה". מכירת החברה לפני שלושה חודשים ל"סיילספורס" האמריקנית השאירה בידי העובדים כ־125 מיליון שקלים, וכך הצטרף רז - שהיה העובד הראשון שגויס לחברה, מייד עם הקמתה - לרשימת מתעשרי ההייטק החדשים.
הוא נשוי ואב לשניים, בני 3 ושנה וחצי. נולד בפתח תקווה וגדל בגבעתיים לאם מורה לתנ"ך ולתלמוד ואב שעסק בשיווק ובמכירות, אח צעיר אחרי שתי בנות. "ביסודי הייתי בלאגניסט עם ציונים לא טובים בכלל, עד הרגע שבו נתנו לי בכיתה ו' להיות אחראי למחשבים ולאודיו בבית הספר, ופתאום מצאתי את מקומי", הוא מספר בחיוך, "כבר בכיתה ד' התחברתי למחשב, בעיקר למשחקי מחשב. זו היתה תחילת עידן האינטרנט, ובתיכון למדתי בגימנסיה כי היה שם מסלול שבמהלכו משלימים לתואר אקדמי במדעי המחשב שאובחנתי כמתאים אליו.
"במקביל, כבר בכיתה ח' התחלתי להקים אתרים ולספק שירותי תמיכה באינטרנט לבעלי אתרים, וגביתי תשלום לפי שעה. בסוף השנה כבר היתה לי משכורת חודשית נחמדה, ובכיתה ט' היא הפכה למשכורת יפה. אבל אז, השילוב של לימודים בבית הספר ובאוניברסיטה לצד העבודה הפך לאינטנסיבי מדי. הרגשתי שאני יוצא קירח מכל הכיוונים, והכי אהבתי את העבודה, שבה קיבלתי תגמול מיידי. בכיתה י' עזבתי את המסלול האוניברסיטאי והתמקדתי רק בעבודה לצד לימודים תיכוניים רגילים. התחלתי לעבוד בחברת 'פיקסל', שבה אחד הבעלים היה חבר של אחותי ונזקק לעזרה. עבדתי שם שנה וחצי, כשאמי מסיעה אותי מהלימודים לעבודה בכל יום. הכסף היה חשוב לי מאוד, בין השאר כי גדלתי להורים במעמד בינוני כשכל חבריי באו ממשפחות אמידות ויכלו לקבל הכל".
"הכלים שאנחנו מייצרים מצילים חיי אדם". גיא מזרחי
העניין והסיפוק בעבודה גרמו לרז הצעיר להתרחק עוד יותר מהתיכון, עד לשלב שבו נאלץ לבחור בין השניים. "הקש ששבר אותי היה כשהייתי צריך להחליט בין השתתפות באירוע של העבודה לבין פעילות בית־ספרית, ובחרתי באירוע של העבודה", הוא מספר, "הודעתי על זה מראש למחנכת שלי, והיא הבהירה לי שאם לא אגיע, אני אקבל ציון נכשל במבחן שהיה אמור להיות למחרת. לא הגעתי, ומאותו יום התחיל מסע התנכלויות נגדי, שהגיע לשיאו בסוף כיתה י"א. המורה הודיעה לי שאני לא רשאי לעלות לכיתה י"ב עקב היעדרויות רבות, אבל אני בדקתי את התקנון וגיליתי שלא היתה לה זכות לעשות זאת. הלכתי עם אמי למפקח של החינוך במחוז דן, והוא קבע לאחר שיחה משותפת איתנו ועם המחנכת ומנהל בית הספר שאמשיך לכיתה י"ב.
"מבחינתי זה היה עניין עקרוני מול אותה מחנכת, הרבה פחות מהדחף לסיים בגרות. לסבתי, זיכרונה לברכה, היה חשוב מאוד שאסיים בגרות. אבל כבר ביום השני בכיתה י"ב הרגשתי שזה לא מקומי, והחלטתי שאעשה את הבגרויות בעצמי. נרשמתי במשרד החינוך כתלמיד אקסטרני ובסופו של דבר עשית בגרות מינימלית, עם חמש יחידות באנגלית ובמחשבים ושלוש יחידות במתמטיקה. הוצאתי ציונים 'בסדר', בעיקר כדי להניח את דעתה של סבתא... מובן שהמשכתי לעבוד עד היום שלפני הגיוס, ובכיתה י"ב כבר במשרה מלאה".
בצבא עבר מיונים לממר"ם, היה מצטיין מחלקה בקורס והפך למדריך. אחרי שנתיים וחצי יצא לקורס קצינים, שגם אותו סיים בהצטיינות, ואז שב להיות ראש צוות פיתוח בממר"ם. "כמו כמה חברים, גם אני ניסיתי לעשות תואר תוך כדי השירות בקבע ונרשמתי לניהול ולמדעי המחשב באוניברסיטה הפתוחה, אבל גם כאן נשברתי. התפקיד בצבא היה קשוח ואינטנסיבי והשילוב היה קשה מדי, אז כבר בשנת הלימודים הראשונה ויתרתי".
בגיל 26 השתחרר והקים עם שלושה שותפים סטארט־אפ בתחום התשלומים באינטרנט. כעבור שנה וחצי הם מכרו את הזיכיון לחברה הישראלית "יוניסל" ("זה רק כיסה לנו את עלויות ההקמה, לא היה אקזיט"). בגיל 28 נישא לדונה, שעסקה אז בתחום יחסי ישראל־אירופה, והתחיל דרך חדשה גם בחייו הפרטיים וגם בקריירה.
"חברה הכי טובה של דונה הכירה את מייסדי 'דאטורמה', אפי כהן ורן שריג, והם ביקשו ממנה המלצה למישהו שיהיה בצוות המייסד של החברה, כמתכנת ראשון", מספר רז, "כשנפגשנו היה בינינו קליק מיידי, למרות שתהליך החיזור שלהם אחריי היה ארוך, כי כבר ידעתי מה צריך לבקש גם בתחום האופציות וגם במשכורות ודרשתי את מה שאני חושב שאני שווה. האמנתי מאוד במייסדים, עובדה שהוכחה כנכונה כשהחברה נמכרה לפני שלושה חודשים ב־850 מיליון דולר".
מכירה שבטח סידרה אותך בחיים, לא?
"המכירה השאירה אותי במצב כלכלי 'בסדר גמור'... הכסף התחלק יפה בין העובדים, וכמובן היו גם קרנות שקיבלו נתח משמעותי. אחרי המכירה הפכנו להיות יחידה בתוך החברה שרכשה אותנו, ואנחנו רוצים ליצור בישראל מרכז פיתוח ענק של החברה האמריקנית ולהגיע ל־1,000 עובדים".
"גאה שאין לי בגרות"
כשעמית סרפר, יליד רמת גן, היה בכיתה י"א, אמרה לו מנהלת בית הספר התיכון באמצע המסע לפולין ובנוכחות כל התלמידים והוריהם, כולל אביו, שלא ייצא ממנו כלום. אם תהיה לו תעודת בגרות, הוסיפה, הוא יוכל לתלות אותה בשירותים.
היום, בגיל 31, נחשב סרפר לאחד מחוקרי אבטחת המידע המובילים בעולם ומשמש בתפקיד בכיר ב"סייבריזן", חברת סייבר ישראלית־אמריקנית שגייסה 200 מיליון דולר מחברת "סופטבנק" היפנית. במסגרת תפקידו הוא מתגורר בשנתיים האחרונות בבוסטון. "לפני כמה חודשים, בביקור בארץ, פגשתי במסעדה ברמת החייל את אותה מנהלת, והיא אמרה לי בזלזול, 'מה איתך? אתה ממלצר?'" הוא מספר, "יכולתי לענות לה בציניות או להתעמת איתה, אבל במקום שבו אני נמצא היום העדפתי פשוט לשתוק ולחייך. אני לא צריך להוכיח לה כלום.
"אף פעם לא היו לי ציונים טובים, ובכל שנה היו קוראים להורים שלי כי רצו להעיף אותי מבית הספר. הייתי ליצן הכיתה, כי אף פעם לא עניין אותי מה שלימדו", הוא נזכר, "אובחנתי כסובל מהפרעת קשב וריכוז, והמורים רצו כמובן לתת לי ריטלין, כדי שיהיה להם יותר נוח, אבל לשמחתי הוריי לא הסכימו. בנוסף, יש לי לקות שנקראת דיסקלקוליה, שדומה לדיסלקציה, אבל במקום באותיות אני מתקשה במספרים, בחישובים ובתפיסה מרחבית. עד היום אני לא מצליח לתפוס מה זה משולש שווה שוקיים... האמת? עוד לא הבנתי למה חשוב להבין את זה".
להוריו, בעל משרד חקירות ומזכירה רפואית, לא הסב סרפר הרבה נחת בצעירותו. "להוריי יש ארבעה ילדים מבוגרים ממני, שניים לכל אחד מנישואים קודמים, ואני הילד המשותף היחיד שלהם. המשפחה שלנו לא היתה במצב כלכלי טוב, אבל למרות זאת הם הוציאו סכומי עתק על מורים פרטיים וכבר היה עדיף אם היו זורקים את הכסף הזה לפח. אין לי בגרות מלאה וזה משהו שאני מאוד גאה בו, כי אני לא חושב שהמידע הזה שימושי".
"לא צריך להוכיח למורה ההיא כלום". עמית סרפר
כשהיה בן 17 קרו שני דברים משמעותיים בחייו. "הראשון היה שניסיתי בכל הכוח להיות טוב במתמטיקה, למרות שהיתה לי מורה כל כך נוראית שהיום יש בפייסבוק קבוצת נפגעים ממנה. היא היתה מתעללת מנטלית בי ובאחרים, פשוט משפילה תלמידים בפני כל הכיתה. יום אחד היא אמרה משהו פוגע, בסגנון של 'השיעורים היו כל כך קלים, שאפילו עמית הצליח להכין אותם', ואני החלטתי לצאת מהכיתה ולא לחזור לשיעורים איתה. הוריי הבינו אותי ותמכו בי, ולמעשה מהרגע הזה הם ירדו ממני בכל מה שקשור ללימודים, מה שהיה מכונן מבחינתי.
"האירוע השני היה הזימון לצבא. היה דיסוננס עצום בין התוצאות שלי במבחני המיון לצה"ל לבין היעדר הבגרות, כך שקיבלתי זימונים לממר"ם מצד אחד, ולנהג משאית מצד שני. בסופו של דבר, לאחר הרבה מיונים התקבלתי לשרת בארגון מודיעין שמסונף למשרד ראש הממשלה. עשיתי דברים שקשורים למחקר אבטחת מידע במחשבים, שאני חושב שהייתי הראשון בארץ שעשה אותם. זה היה שירות מאוד מעניין ומשמעותי, והמשכתי לעבוד באותו מקום כאזרח עובד מדינה במשך כתשע שנים.
"לפני ארבע שנים הזמינו אותי חברים שהכרתי בשירות הצבאי להצטרף לחברה שהקימו שנתיים לפני כן, 'סייבריזן', שמפתחת פלטפורמת אבטחה עבור ארגונים וחברות מובילים בכלכלה האמריקנית. הפלטפורמה מאפשרת לפקח באופן רציף אחרי המערכות השונות בארגון וכן לזהות, לחקור, לבודד ולעצור התקפות סייבר בזמן אמת. בגיל 27, קצת אחרי שנישאתי לאשתי מאיה, התחלתי לעבוד בחברה כחוקר אבטחה בכיר. היא מנתה אז 20 עובדים - היום יש בה 400 עובדים ומשרדים בבוסטון, בטוקיו, בסידני ובלונדון".
"נס שסיימתי בית ספר"
גם זוהר בבין (31), שגדל באשדוד ומתגורר היום עם אשתו ושני בניו, בני 3 ו־7, ברמת אביב, מכיר מקרוב את חוויות השעמום והקושי בלימודים. "נס שסיימתי בית ספר בכלל", הוא מגחך, "יש לי בעיות בקבלת מרות, במיוחד ממורות שלימדו אותי דברים שהרגשתי שהם מיושנים וחסרי משמעות לחיים. מתמטיקה פשוט לא סבלתי, והרעיון לשבת ולפתור תרגילים נראה לי מגוחך.
"כל המסלול המתוכנן מראש של בגרות־צבא־אוניברסיטה־עבודה בחברה טובה לא דיבר אלי, כי כל מה שהוא סטנדרטי לא משך אותי ולא ראיתי ערך לציונים. אני אדם של עשייה, ומה שעניין אותי תמיד זה לבנות יש מאין. בתיכון בניתי עם ארבעה חברים מין סטארט־אפ ללימוד סטטיסטיקה באינטרנט ופיתחנו תוכנה שתאפשר לסטודנטים ללמוד באינטרנט, אבל לא היינו מספיק מנוסים מבחינה עסקית וזה לא צמח. גם באקדמיה לא ביליתי כסטודנט מעולם, אבל היום אני נמצא שם לא מעט, בארץ ובחו"ל, כדי למכור משהו או להרצות".
בניגוד לאחרים, בבין נולד לתוך עולם המחשבים. "אבי היה מורה לחשמל בבית הספר הולץ בתל אביב ואמי היתה אחות", הוא מספר, "היינו במעמד בינוני־נמוך, ואבי החליט לרכוש במעט הכסף שהיה לו מחשב, כדי שאני ושני אחיי ניחשף אליו ונתעניין בתחום. במקביל, הוא שיחק איתנו במחשב ולמד על הדרך באופן עצמאי דברים רבים, עד שפתח עסק שנותן שירותי מחשוב לחברות - מהקמת רשתות לארגונים וניהול שרתים והתקנות ועד פיתוח תוכנות.
"בתקופת התיכון אני ואחי הגדול התחלנו לעבוד עם אבא בעסק שפתח, ולמעשה כבר מגיל 14 התחלתי לעבוד בכל סוגי העבודות כדי להרוויח כסף ולא להסתמך על הוריי. עבדתי כבייביסטר, הייתי מדריך בקייטנות, מדריך קראטה, מנקה חצרות, צבָּע, מה לא. אף פעם לא היה חסר לי כסף, ובגיל 17 כבר הרווחתי בעיקר מהדרכת אנשים בעבודה על מחשב, וגם מכתיבת קוד לאתרים ולאפליקציות.
"כשהשתחררתי מהצבא היה לי ברור שאני לא הולך לעבוד אצל אף אחד, והרעיון היה להקים סטארט־אפ משלי. לא עניין אותי לחסוך כסף לטיול בחו"ל, אלא להגשים את עצמי. הצעתי שירותי אאוטסורסינג בתחום המחשוב לכל מיני חברות ומישהו שהתראיינתי אצלו העביר את הפרטים שלי לערן איתן, שהקים אז סטארט־אפ חדש בשם 'קלטורה' ליצירה ולשיתוף תוכני וידאו.
"לא נמשך לסטנדרטי". זוהר בבין // צילום: יהושע יוסף
"ערן רצה שאעבוד אצלו כמתכנת והצטרפתי כשהיו רק ארבעת המייסדים השותפים ושני עובדים. הייתי בן 21, וידעתי רק שבעוד עשור אני לא רוצה לעבוד עוד בשביל כסף. היום, 12 שנים מאוחר יותר, החברה מונה 450 איש ומקנה לארגונים יכולות לנהל ספריית וידאו עם יכולות מדיה מתקדמות של חיפוש תכנים, יבוא, עריכה ושיתוף קבצים.
"חברות כמו דיסני, האחים וורנר, HBO ותאגידי ענק דוגמת אינטל, בנק אוף אמריקה ו־IBM כבר משתמשים בפלטפורמה, שמספקת גם שיעורים מקוונים בווידאו אינטרנטי לאוניברסיטאות מובילות כמו הרווארד, סטנפורד, אוניברסיטת ניו יורק וקולומביה. החברה מוערכת בסכום גבוה מאוד, ואני כבר לא עובד בשביל הכסף... התחלתי כמתכנת והיום אני סמנכ"ל פלטפורמה וצמיחה. מיליארדר לא אהיה מזה, אבל אני במקום טוב כלכלית".
"שעמם לי באקדמיה"
עוד ילד שגדל כ"פריק מחשבים" ותיעב את רוב המקצועות בבית הספר, מתמטיקה ופיזיקה בפרט, הוא גיא מזרחי (45), נשוי פלוס שתי בנות בגילי 9 ו־7, שנולד ומתגורר גם היום בחולון.
"עשיתי רק חצי בגרות, כי זה לא עניין אותי", הוא מספר, "ההורים ניסו לגרום לי ללמוד ולהיות תלמיד טוב, זה היה להם חשוב מאוד, אבל אני אדם קשה והחלטתי לא ללמוד מה שלא עניין אותי. כן למדתי מחשבים, אנגלית ואלקטרוניקה, שעליהם גם נבחנתי בבגרות. בסופו של דבר, השלמתי בגרות אחרי שירותי הצבאי, אבל רק כי אשתי, שאותה הכרתי בגיל 19, לחצה עלי".
מזרחי דווקא כן פנה לאקדמיה והתחיל תואר במדעי המחשב במכון הטכנולוגי בחולון, אך החזיק מעמד שנתיים בלבד. "שוב היה לי משעמם, כי למדנו המון מתמטיקה ואני לא סובל מתמטיקה", הוא מספר, "כל הזמן הבטיחו שעוד מעט יהיה לי מעניין, אבל העוד מעט הזה אף פעם לא הגיע. בסוף השנה השנייה פרשתי והתחלתי לעבוד כיועץ ביחידה 8200. עבדתי שם כשנתיים וחצי, וזו היתה תקופה מדהימה, מעניינת ומאתגרת. עבודה עם האנשים הכי חכמים שפגשתי אי פעם. פרשתי כי הרגשתי שהגיע הזמן להתקדם הלאה וקיבלתי הצעה להקים צוות מחקר סייבר ב'אלביט מערכות'. צירפתי לצוות את אמיר טטלבאום (33), שהכרתי ביחידה, גם הוא בלי תואר אקדמי, אגב, ואחרי שנה עזבנו יחד ופתחנו כשותפים את 'סייבריה' - חברה שפעלה בשלושה תחומים בעולם הסייבר: מודיעין, פיתוח כלים מודיעיניים ובדיקות חדירה".
החברה נפתחה ב־2011 ולאחר כשנה עשתה שת"פ אסטרטגי עם תע"ש והוגדרה כמעבדת הסייבר שלה. "אני מִנכלתי, אמיר היה סמנ"כל מחקר ופיתוח, וכבר בהתחלה מכרנו באמצעות תע"ש את המוצר העיקרי שלנו בתחום המודיעין המדיני, מוצר סייבר התקפי", מספר מזרחי, "אחרי ארבע שנים החלטנו לסיים את השת"פ, מתוך רצון לייצר משהו חדש. מהתקופה הזאת אמנם לא נהיינו מיליארדרים, אבל זה אפשר לנו לחיות ברווחה ולהסתדר כלכלית.
"היום אנחנו סמנכ"לים בקבוצת 'רייזון' - קבוצה של חברות שעוסקת בתחום הסייבר והמודיעין - וביחד איתם הקמנו מיזם חדש בתחום הסייבר שאנחנו מנועים מלהרחיב עליו ואני משמש בו סמנכ"ל סייבר וחדשנות. הכלים שאנחנו מייצרים עוזרים למנוע פשעים וחטיפות וממש מצילים חיי אדם, כך שהסיפוק הוא בכל התחומים".
"אבא רוצה שאעשה תואר"
מי שסבל פחות בבית הספר הוא אור שני (38), מנכ"ל חברת "אלברט", המציעה טכנולוגיה מבוססת אינטליגנציה מלאכותית המאפשרת לחברות לנהל קמפיינים בפלטפורמות דיגיטליות ללא מגע יד אדם. בשלוש השנים האחרונות הוא מתגורר עם אשתו ושתי בנותיו, בנות 5 ו־3, בניו יורק, שם נמצא מטה החברה. לארץ הגיע לרגל כנס שנתי של העובדים מכל העולם.
"גדלתי בנהריה, לאב שהיה נהג אגד ולאם שהיתה מזכירה רפואית בבית החולים רמב"ם", הוא מספר, "מכיתה ט' למדתי בפנימייה הצבאית של בית הספר הריאלי בחיפה והייתי תלמיד טוב מאוד, מאלה שלא לומדים הרבה אבל מוציאים ציונים טובים. מצד שני - בתיכון כמעט לא הגעתי לבית הספר מטעמי שעמום, ולמרות שבכל המבחנים הוצאתי ציונים גבוהים, גם במבחני המגן ובבגרויות, כמעט כל ציוני ההגשה שלי היו 35, בגלל היעדרויות".
עם סיום לימודיו עבר את הגיבוש לקורס טיִס, ובתום שנתיים סיים את קורס הטיס ושירת כטייס אפצ'י במשך שש וחצי שנים. "אז גם פגשתי טייס מילואימניק שהיה איש עסקים, ויום אחד התלוויתי אליו לפגישות והרגשתי שנפתח לי העולם, שיש אינסוף אפשרויות בחוץ. זה היה השלב שבו החלטתי לצאת לחיים האזרחיים, למרות שלא היה לי מושג מה אני רוצה לעשות. כשהשתחררתי בגיל 27 הציע לי חבר טוב מהטייסת להיכנס לעולם הפרסום הדיגיטלי, שהיה אז בחיתוליו ולא דרש תואר אקדמי, והחלטתי לעשות כעצתו.
"בגיל 30, אחרי שנתיים וחצי של עבודה כשכיר בשתי חברות, הבנתי שאני רוצה להקים חברה משלי ואת כל הניסיון שרכשתי בניתוח נתונים ובעבודה מול מערכות מורכבות של אתרים וחברות הפכתי לתוכנה.
"לפני שמונה שנים הקמתי את החברה, 'אלברט', ובשנה הראשונה הייינו רק ארבעה ועבדנו בדירה השכורה שלי בתל אביב. חברה שלי אז, היום אשתי, עזרה לנו כמעט בהתנדבות. את שלוש השנים הראשונות עשינו ללא דולר השקעה, רק מתקציבי פרסום של לקוחות ראשונים שגייסנו כדי לבדוק את המתודולוגיה".
"הרגשתי שנפתח לי העולם". אור שני // צילום: יהושע יוסף
ב־2015 הונפקה החברה בבורסה הלונדונית ועד היום גייסה 60 מיליון דולר. היום היא מונה 110 עובדים - 80 בישראל ו־30 בניו יורק - ועובדת עם הלקוחות הגדולים בעולם. "למרות ההצלחה הגדולה והכסף הגדול שבא איתה", מספר שני בחיוך, "אבא שלי עדיין מצפה שאעשה תואר אקדמי.
"אחרי שהנפקתי את החברה, אבא שלי פתאום אמר לי, 'איך, איך לא נשארת בקבע?' ואם זה לא מספיק, לפני כמה חודשים הוא שאל, 'אז מה, לא תלך ללמוד בסוף?' סיפרתי את זה לחבר, והוא צחק ואמר שהוא יכול לסדר לי להרצות באוניברסיטת קולומביה".
"לא מעניין אותי הרווארד"
היעדר הבגרות או התואר אקדמי לא מנע מאיש מהחמישה אי פעם להשיג משרה שבה חשק. "תמיד היו לי הצעות מפתות, גם מבחינה כלכלית, למרות שאין לי בגרות", אומר סרפר, "כשהייתי בן 27 היתה לי הצעה למשכורת של 45 אלף שקלים בחודש, שלא קיבלתי אותה והעדפתי להצטרף ל'סייבריזן' כי האמנתי בחברה ובמוצר. העובדה שאין לי תואר לא עניינה אף אחד בשום שלב, כי מה שמשנה בהייטק, ובתחום אבטחת המידע בפרט, זה הניסיון שלך ואם אתה יכול להוכיח שאתה מבין. בארץ יש קונספציה שצריך לאסוף תעודות, אבל לחלק זה מתאים ולחלק לא".
תואר אקדמי הוא גם לא הפרמטר הראשון שעליו הם מסתכלים בבואם לגייס עובדים. "אני מראיין היום בוגרים של הרווארד ו־MIT היוקרתיות, וזה ממש לא מעניין או מרגש אותי שהם מהאוניברסיטאות האלה, כי מה שחשוב לי זה הניסיון הפרקטי והיכולות בפועל", קובע סרפר, "אני רוצה לשמוע על הניסיון המעשי שלהם מעבר לתואר, ולפעמים אני נותן להם בעיה ורוצה להבין איך הם ניגשים לפרק אותה".
רז: "אצלנו יש תפקידים שהתואר נדרש בהם, כי הם מחייבים ידע תיאורטי, אבל בתפקידים רבים, כמעט בכל נדבכי ההנדסה כמו ביג דאטה, פרונט אנד ובק אנד, לתואר אין משמעות".
מזרחי: "אני אישית לא מסתכל על תואר אקדמי כשאני בא להעסיק אנשים, אלא על המקצועיות שלהם. מבחינתי, החלופה הברורה מאוד לתואר אקדמי היא יוצאי יחידות רלוונטיות שעשו קורסים מקצועיים בצבא או שירות בממר"ם, וגם ילד ממש חכם שבילה את זמנו מול מחשב והגיע להישגים משמעותיים יכול להתאים. כן, גם בלי תואר אקדמי".
שני: "אצלנו זה תלוי לאיזה תפקיד. יכול להיות פרופסור שלא יתאים לנו ולחלופין בוגר צבא שכן, וגם להפך, כי זה לא חד־משמעי אלא תלוי אישיות ויכולות. יש לנו בחברה מתכנתים שלמדו בכלל פסיכולוגיה או תחומים אחרים, אבל עשו קורסים פרטיים בתכנות ונמצאו כבעלי יכולות מקצועיות גבוהות".
קיימים פערי שכר בין בעלי תפקיד זהה שיש או אין להם תואר אקדמי?
סרפר: "אני לא מעורב בענייני שכר בחברה, אבל לא נראה לי שיש כאלה בגלל היעדר תואר - ואם יש, אז ודאי שהם אינם משמעותיים".
רז: "בתחומים של מקצועות מנדבכי ההנדסה, המשכורות יכולות להגיע לעשרות אלפי שקלים לחודש ואין פער משמעותי בין בעלי תארים לחסרי תואר, כי מה שמשחק הוא הניסיון".
למרות התשובות החדות, כדי לגלות את דעתם האמיתית בנוגע לחשיבותו התואר אין מנוס מלשאול אם חשוב להם שלילדיהם יהיו אחד או שניים כאלה. "לאשתי יש שני תארים, בממשל וביחסים בינלאומיים, אז סביר להניח שיהיה לה חשוב שגם הילדים ילמדו", צוחק רז, "לי זה לא ממש משנה, כי זה תלוי במה הם יבחרו לעסוק. גם אחותי רננה (הרקדנית והשחקנית רננה רז; ס"ס) מסתדרת יפה בלי תואר אקדמי". סרפר מהנהן ומוסיף כי "אשתי מאיה היא בעלת תואר שני בטכניון והגאונה מבינינו, אז יכול להיות שלה זה יהיה חשוב. אני בעד שיעשו מה שטוב להם".
שני אומר בחיוך כי "הבנות יעשו מה שהן רוצות ומה שמתאים לאישיות שלהן", מזרחי קובע כי "לי אישית זה לא מאוד מפריע, אבל אני מניח שאשתי לא תאפשר לבנות שלנו לדלג על לימודים. אני גם מבין שהסיכוי היום להצליח ללא תואר אקדמי ירד משמעותית, ובתקופה שלי זה לא היה כך". ואילו לדברי בבין, "ההורים שלי מעולם לא לחצו או דחפו אותי לעשות תואר ותמיד תמכו בבחירות שלי ושל אחיי ורק דרשו שנתמיד בהן. אני מאמין בדרך הזו ומאמין שגם את ילדיי אחנך על פיה".
smadarsbz@walla.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו