דבר המכרסם

מהיום שבו אחד השכנים יצא לרגע מהבית ופגש עכברוש בוגר בגודל טבעי, אין עוד נושא אחר לשיחה בשכונה שלנו. בהמשך נצפו חולדות ועכברים בכל מיני מקומות, חלקם סבירים וחלקם פחות. כמעט כל תושב ברחוב זכה לראות במו עיניו לפחות חולדה או שתיים, ומי שלא ראה, פשוט מדמיין אותן מאחורי כל רשרוש או צל חולף.

העכברושים נצפו מטפסים על חוטי חשמל, על עצים ועל קירות חשופים. אפילו על מטפסים הם מטפסים. הם מתרוצצים בין השיחים, בחצרות העזובה האחוריות, בגינות מטופחות או סתם מסביב לפחי האשפה הירושלמיים המתפקעים החוצה - במקרים של מכרסמים עם קצת פחות יצירתיות.

וזהו. אין עוד נושא לדבר עליו. לא אצלנו. לא המצב הביטחוני, ולא פיזור הכנסת. לא המאבק על הרשויות המקומיות, ולא העובדה שצופי הטלוויזיה בישראל מבזבזים את רוב שעות הפנאי שלהם בצפייה באנשים מבשלים. כלום ושום דבר. חוץ מדבר המכרסם (אם נרשה לעצמנו לגנוב הברקה ישנה של אורי אורבך ז"ל).

הניחו לאנגלה מרקל לבקר כאן וללכת. תנו לאמריקנים להתחבט בתלונות על בכירים שהטרידו או לא לפני טביעת הטיטאניק. את מי זה מעניין למען ה'? לנו יש שכנה שראתה זנב ארוך ודק, שחמק ונעלם בין מכלי הגז, וקבוצת הווטסאפ השכונתית, שהולכת ומתחרפנת לנו, מגויסת יומם ולילה למשימה הזואולוגית לזהות באיזה בעל חיים מדובר. כי עם כל הכבוד, עכברוש זאת חיה אחרת.

עכברוש הוא כמו כינים, רק ברמה שכונתית. הוא לא סתם מכרסם, כמו שסרטן הוא לא סתם מחלה. היצור הזה נוגע במעמקים רגשיים שקשורים בבושה גדולה ובחרדה אפלה ועתיקה, מגיפות ימי־ביניימיות, דבר, גוג ומגוג ואחרית הימים. הסיבה היחידה שמשה רבנו לא הנחית על פרעה גם מכת חולדות היא שיש דברים שגם אלוהים לא מוכן לשתף איתם פעולה.

בניגוד לבעלי חיים עירוניים אחרים, אף אחד לא אוהב את העכברוש. כולם אוהבים קיפודים. כל ילד רוצה לגדל צב או תולעי משי בקופסת נעליים. לחתולים יש מועדון אוהדים נאמן ויציב. העכברוש הוא סיפור אחר. כשאומרים תנו לחיות לחיות, לא מתכוונים אליו בכלל.

היו, למשל, סרטי קולנוע ששינו מציאות, עיצבו אופנה והפכו שנאות לאהבות. "חשמלית ושמה תשוקה" עם מרלון ברנדו הפכה את הגופייה הלבנה - גופיית סבא - לפריט לבוש סקסי שמותר גם לצאת ולהצטלם איתו.

"לשחרר את ווילי" הפך את הלווייתן לידידו הטוב של האדם. מיותר לציין מה עשו פדינגטון וגארפילד למעמדם החברתי של דובים וחתולים. מיקי מאוס הפך את העכברון לחמוד, ולכאורה "רטטוי" היה אמור לעשות דבר דומה עם העכברושים, ואם זה לא קרה, סימן שיחצנות זה לא הכל ויש לקוחות שפשוט אי אפשר לשווק.

לא פעם תוהה אחד ממשתתפי קבוצת הווטסאפ השכונתית אם הוא ראה חולדה או עכברוש. אני מבין אותו. הוא מאמין בתמימותו שיש פה מקרה דומה לסיפור הישן עם השפן והארנבת. הוא טועה. מדובר באותו יצור עצמו. עכברוש הוא פשוט השם הפוליטיקלי־נון־קורקט של החולדה.

חולדה היא מונח אובייקטיבי. אמנם גם אותה מתעבים, אבל בקור רוח. עכברוש הוא חולדה שהפכה להיות הבעיה האישית שלך, והוא יוציא ממך רגשות אפלים והרהורים איומים, שגם האבולוציה וגם הציביליזציה לא הצליחו להכחיד.

• • •

מכיוון שהחולדה היא כמו כינים, לא נעים לשוחח על זה, אבל מי באמת מסוגל לדבר על משהו אחר? הדחף העמוק ביותר שמקנן בנו במצבים כאלה, וזה לא כבוד גדול, הוא להוכיח שמישהו הביא את המכה הזאת ישר לפתחנו, והמישהו הזה הוא לא אנחנו.

כמו שכל ילד יודע, כינים זה משהו שילד אחר הביא לגן. מכיוון שהוא אחר, הוא חייב להיות אחר מאוד. ברגעי השיא של האנטישמיות האירופית נהגו להאשים את היהודים שהם מביאים חולדות, וכשזה מיצה את עצמו, עברו לטיעון המרתק שהיהודים עצמם הם־הם חולדות.

רשימת האשמים שאספתי עד לרגע זה היא ארוכה ומעניינת. למשל, החולדות הגיעו כי מישהו בונה בסביבה. אלה החפירות שמוציאות אותן ממחילותיהן. אבל החולדות מגיעות גם בגלל תשתיות ישנות בבניינים. כלומר, התחדשות עירונית מביאה חולדות, ואילו חוסר בהתחדשות עירונית... מביא חולדות.

כמו כן, אשמים מי שמטפח גינה (המכרסמים מסתתרים בין הצמחים) וגם מי שלא מטפח אותה (עזובה היא גן עדן לעכברושים). בזמן החגים הוזמנו לשכונה אינספור מדבירים ויועצים, ובעקבותיהם לא מעט גינות גולחו וחושפו עד עפר. והמראה עצוב ומכמיר לב, אבל מה שעוד יותר גרוע הוא שפתאום אחד היועצים אמר שהחולדות זקוקות לצמחייה כדי להסתתר וברגע שלוקחים להן את הגינה, המוצא היחיד שלהן הוא לנסות להיכנס לבתים.

• • •

כבר בשלבים המוקדמים של הפרשה היו כמה אנשים טובים בשכונתנו שלא אהבו את הדיבורים על רעל, מלכודות ועקירת גינות. מה עם האפשרות של הידברות, או לפחות הדברה ירוקה? האם אין מוצא הומני ואקולוגי יותר? שאלנו כולנו.

תחקיר קצר גילה שיש פתרון טבעי אחד והוא הסמור. הסמור הוא טורף עכברושים רעבתן ונמרץ, שחי ומתפתח יפה בתנאים ביתיים. אם כל משפחה ברחוב תאמץ סמור, ולא תמלא לו את הבטן בפינוקים ובשאריות של קובה, אפשר לומר שהחולדות הן כבר אירוע מן העבר.

הבעיה היחידה היא שסמורים שבעים ושמחים בחלקם נוהגים להתאהב בסמוריות ולהביא לעולם סמורצ'יקים קטנים ורעבתנים, ולכן די סביר להניח שבעוד שנתיים־שלוש כולנו נזעק לשמיים ונשאל מה הפתרון האקולוגי לסמור.

מכיוון שיש לנו שכנה שהיא בת קיבוץ שדה אליהו, שהוא מעצמה של הדברה חקלאית טבעית, ביקשנו ממנה לאסוף עבורנו פרטים. היא חזרה עם מילת קסם אחת - "התנשמת". העוף הלילי חיוור הפנים הזה מסוגל לחסל כ־2,000 חולדות בשנה (קלנדרית ולא מעוברת). בשדות העמק התנשמות הללו עושות עבודה מעולה ומחליפות בהצלחה את חומרי ההדברה, שבסוף עלולים להגיע למי השתייה שלנו.

הבעיה עם התנשמת היא שבניגוד לקיבוצניקים אחרים, היא לא מצליחה למצוא את עצמה בעיר הגדולה. חסרים לה עצים, היא לא יודעת לחצות כביש ומתמודדת גרוע עם כספומטים, פקחי חניה ורעשים עירוניים כמו צפירות, באסים של פופ ים־תיכוני ושביעיסטיות בדרך החוצה מבית הספר.

בשכונתנו הנחמדה לא מדברים כרגע על שום דבר אחר חוץ מאשר על הגאון שיצליח לפתח תנשמת עירונית. אם אנשים כמו אהוד ברק - ולהבדיל, שלום חנוך וירדנה ארזי - התרגלו לעיר הגדולה, אולי אפשר לבודד את הגן ולשתול אותו טוב־טוב באיזו תנשמת. אם זה לא יעבוד, תמיד אפשר לנסות לשדך תנשמת לסמור ולקוות שהם לא יחליטו ללכת על צמחונות. ראיתי כבר זוגות מוזרים יותר בחיים שלי.