אני שונאת לשבת מאחורה, אבל אספו אותי אחרונה וזה מה שנשאר. נסענו לצפון, לנחם אבלים. מאזדה אפורה ובתוכה חמש נשים בקיפול אמצע של ציר הזמן שלהן. לא בדיוק חברות ולא בדיוק זרות, כשהדבק המחבר בינינו הוא האישה השישית שאליה נסענו.
רוק ישראלי ברדיו. עצירה לפיפי וקפה ועוד עצירה לפיפי. שתי דתיות, שתי חילוניות, אחת מסורתית. לא נעים להגיד, כי היינו בדרך לשבעה, אבל הנסיעה היתה קורעת מצחוק.
שש שעות משותפות במכונית קטנה הפכו אותנו לחבורה. שנתיים אחרי, קבוצת הווטסאפ שהוקמה לרגל תיאום הטרמפ ונושאת את השם הנהדר "אי הבנות", חיה ורוחשת. כשאנחנו יושבות לבירה, זה בכלל בלי האישה השישית, שאליה נסענו אז. והימים חולפים ושינויים גודשים את חיינו כמו שרק קפל האמצע מסוגל לחולל, ועכשיו הרביעית מתגרשת.
בנסיעה ההיא היינו במכונית ארבע נשים נשואות ועוד אחת שחיה עם אישה. שנתיים עברו. היום אנחנו ארבע גרושות, ומבין כולנו רק הלסבית נשארה בזוגיות היפה שלה.
האם זו מגיפה? בתים מתפרקים פה כמו דומינו. לנשואים אסור לצקצק על שיעור הגירושים המאמיר, כי הם ייתפסו כמתחסדים על חשבון האחר, ומה הם בכלל יודעים, אלה שבאור. לגרושים אסור להגיד שהחורבן מחורבן, כי הם חייבים להצדיק את הבחירה שלהם, אז החיים תותים. אף אחד לא מדבר על מה שמצפה ביום שאחרי.
התקשר אלי אריאל אחד. אשתו גלגלה אותו מתוך הבית. הוא לא רוצה לפרק. קרא את הכאב שכתבתי פה בערב שמחת תורה, על הבנים שאין מי שיישב איתם בתפילה בבית הכנסת, וביקש: תרימי טלפון למירי, תספרי לה מה זה גירושים. מירי סירבה לדבר איתי. אז אני כותבת לה.
• • •
אומרים על גרושות שהן גיבורות. אבל גם נשים שנשארות בחבילה יכולות להיות כאלה. לא פופולרי, אבל מישהו צריך להגיד: נשים שנמצאות בזוגיות בינונית, בלתי מספקת, ומחזיקות משפחה שלמה - הן לביאות שצריך לקוד להן. גברים שנמצאים בזוגיות בלתי מרגשת, לא מעצימה, ומתאמצים לשמור על הקיים - הם רבי־אלופים שצריך להצדיע להם. זוגות שנשארים יחד כפשרה, כן, רק למען הילדים - הם מודל של הורים מצוינים.
מה אנחנו עושים לילדים בשבירת הבית, לרווחה הנפשית שלהם, למושג הבית שלהם, להסתגלות הזוגית שלהם בעתיד. מותר לי להעלות את זה; אני גרושה לרווחתי. האם אני מצטערת על גירושיי? לא עניינכם. מותר לי להצביע על רקב, גם אם במקרה שלי הוא היה מחויב המציאות, או שלא בחרתי בו. מותר לי לכתוב את הקושי, כדי למנוע אותו מאחרים, גם אם הייתי חוזרת עליו בעצמי. והייתי חוזרת עליו, גם אם במועד אחר. לא היתה לי ברירה.
חוקרים מניחים על השולחן עבודות מחרידות על ילדים להורים גרושים: דימוי עצמי נמוך של הילד הנמצא בתוך קונפליקט תמידי, דיכאון, אגרסיות, חוסר אמון בעולם, ירידה ביכולות הלימודיות, רגשות אשם, פחד, זעם, דפוסי התקשרות לא בטוחים בהמשך החיים, התפקוד ההורי שלהם עצמם לקוי. מחקר קשה לקריאה (זמין ברשת) של פרופ' רחל לוי־שיף מהמחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת בר־אילן מסתיים במילים: "הגירושים מהווים גורם סיכון להתפתחות ולהסתגלות ילדים בטווח מיידי ולאורך מעגל החיים".
מה אנחנו לא עושים בשביל הילדים שלנו. את החיים ניתן עבורם. את כל האהבה שלנו, את הזמן שלנו, את הרכוש, כל אגורה שיש לנו. הם לפנינו בתור. והחדר שלהם בלב עומד לפני הצורך שלנו בריסטארט. לפעמים הצורך שלנו אקוטי, הוא בחירה בין חיים למוות; אבל לעיתים לא נדירות אפשר לדחות אותו בעשר שנים, עד שיגדלו. להשהות את הצרכים הרגשיים, הרוחניים והפיזיים שלנו כדי לשים בראש את הצרכים הרגשיים, הרוחניים והפיזיים שלהם.
• • •
הילדים שלי ישנים בכל לילה על כרית אחרת. יום פה, יום פה, אין רצף, ואני לא יודעת איך עבר עליהם המבחן ואם הפצע בברך החלים. חצי שבוע אני לבד איתם, מבוגר יחיד עם ארבעה צרכני אהבה, נקרעת, לא מצליחה לתת להם את המנות שהם צריכים, וחצי שבוע אני לבד בלעדיהם, מבוגר יחיד שהבית שלו שקט פתאום, ומפחיד, ואין אמא לידם שתשמע על המריבה בגן או תסתכל לתוך העיניים לדעת את בתה.
אני מפחדת להיות אמא שהיא דודה, ושהוא יהיה אבא שהוא דוד, ושהבית שלהם יהיה הילקוט. ראש השנה בלי הילדים, תקיעת שופר בלי הבת שלי לידי, והם טובלים תפוח בדבש בלעדיי, ואז ליל סדר לבד עם הילדים, מצות וחרוסת בלי אביהם.
כלכלית זו מכה בשאסי. הפירוק מרע את המצב בשני הבתים. רמת החיים צונחת. נשים שהן חזקות מקצועית ישלמו מחיר כבד על הכוח שלהן: מי שהעזה להשתכר היטב לפני הגירושים, היום עם הפסיקות החדשות של משמורת משותפת - היא מפרנסת יחידה בלי מזונות (אין דבר כזה "משותפת". יש אחריות אחת, שתיפול על מנהל אחד. סטטיסטית, ברוב המשפחות, זו תהיה האמא. הורה אחד שיבדוק אם חסר דבק בקלמר, ויקנה את המדים לחוג ג'ודו, ויזכור לרשום למחנה קיץ של התנועה, ולשלוח כסף למתנה למורה, ויכין משלוחי מנות. זה לא מתחלק בין שניים. ואין פיצוי על העול הזה, האנרגיה, ומאות הסעיפים הקטנטנים שההורה המנהל מוציא מכיסו).
מה מחכה לך שם בחוץ, מירי? ג'ונגל, ייאוש ובדידות גדולה. תזזית של מסיבות ושבתות פו"פ, וגיל 16 פתאומי שמכסה על צווחת הלב. על השבר. ילדים ששולחן השבת שלהם מנופץ, והחופשה המשפחתית, והשמחות. לדורות. כלות וחתנים שיקפצו לפה ולפה, נכדים שיטיילו בין כמה בתים כדי להגיד חג שמח לסבא וסבתא, נינים שינדדו, אם בכלל יטרחו, אל החללים המרוחקים.
אתרי ההיכרויות רוחשים גרושים וגרושות שצמאים לבית. פרק ב' מסובך עד אין קץ. לזוגיות שנייה יש כוח מדהים של שיקום וריפוי, הגדרה עצמית מחודשת, ולעיתים היא חוויה ראשונה של אהבה ושיח זוגי אמיתי. אבל גרושות עם מצפון יגידו לך, מירי, שעדיף לך לחיות עם הבעיה שלך מאשר לייבא אלייך בעיה של מישהי אחרת.
לא בטוח שתמצאי מישהו לנישואים שניים, כן בטוח שיהיה מסובך. הילדים שלך פה, הילדים שלו שם, הגיאוגרפיה שלכם תלויה בגרושה שלו ובגרוש שלך, הלב כבר שרוט ונעול, וגם אם יצליח לכם - איש זר יבנה לילדים שלך סוכה ויניח תפילין עם הבן שלך, ובצד השני, אישה זרה, בת הזוג של הגרוש שלך, תעשה לבת שלך צמות בבוקר. גם אם תהיה לך אהבה, אף פעם לא תהיה לך משפחה אחת. לא תחגגי את חתונת הזהב עם מישהו. ואם במקרה תספיקי יובל נישואים בפרק ב', זה כנראה לא יהיה עם אבי ילדייך. האדם היחיד שהוא עץ המשפחה שלך, שהפך אותך לאמא, שיש לכם בני־נינים משותפים, יגור תחת קורת גג נפרדת.
בקצה של המשבר הזה, מירי ואריאל, אם תשרדו את הסופה, תחכה לכם חברות טובה ומחוזקת. הנה כלל האצבע. אם את רוצה להתגרש כי יהיה לך טוב יותר בזוגיות חדשה - תישארי בבית. בחוץ אנטרקטיקה. אם את רוצה להתגרש כי גם בדידות עד סוף ימי חייך תהיה עדיפה על פני חיים איתו - תתגרשי. וזהירות על הילדים.
emilya@israelhayom.co.il(איור: ערן מנדל)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו