איגוף מימין

המהפך האישי בחייו של רוברט טים אירע, לדבריו, בעקבות חוויה שעבר בבית ספרו בברלין, לפני כעשור. ניצול השואה שלמה פרל, יליד גרמניה וכיום ישראלי, בא לנאום בפני התיכוניסטים על התקופה הנוראה.

כ־60 אחוזים מהתלמידים בבית ספרו של טים, ברובע קרויצברג, היו "בעלי רקע הגירתי", כהגדרתם על ידי הממסד - ילדים של מהגרים ערבים ומוסלמים. ההרצאה נקבעה סמוך למבצע עופרת יצוקה, וטים מספר שתיכוניסטים ממוצא פלשתיני החלו להפריע לדבריו של פרל, השתלחו בו מילולית, והיתה גם אלימות פיזית. ההרצאה הופסקה. 

"הם תקפו אותו בגלל שהוא יהודי, למרות שהוא הדגיש את תמיכתו בפתרון של שתי מדינות", נזכר טים. "למיטב ידיעתי, הוא פעיל בישראל בארגונים למען זכויות הפלשתינים. זה לא שינה להם.

"מאוחר יותר השתתפתי כנציג התלמידים בדיון של מועצת המורים. לא היה ברור לי על מה בכלל יש לדבר. הייתי בטוח שיעיפו את המפריעים מבית הספר, אבל זה לא קרה. המורים הביעו הבנה לעמדת התלמידים. חלק אמרו שלא צריך להגיב, כדי למנוע הקצנה בעמדותיהם. אחד המורים, בעצמו ממוצא הגירתי, טען שצריך לתת לתלמידים יותר הזדמנויות לדבר על הסכסוך במזרח התיכון, כי הם צריכים לבטא את דעותיהם.

"ההתנהגות של המתפרעים הוצגה כקריאה לעזרה, למרות שזו היתה אלימות טהורה. הייתי בהלם. אם תלמיד גרמני היה מתנהג כך מסיבות אנטישמיות, לא היה מתקיים שום דיון. אף אחד לא היה טוען שהוא מבטא טראומה שקשורה למלחמה, היו זורקים אותו מבית הספר. במקרה הזה הפכו את הפושע לקורבן".

•  •  •

טים, כיום בן 27, סטודנט לארכיטקטורה, נולד בברלין שאחרי איחוד גרמניה להורים שחיו במזרח גרמניה הקומוניסטית. נטייתו הפוליטית כמתבגר היתה, באופן כמעט מובן מאליו, שמאלה. אבל החוויות שעברו עליו בבית הספר בקרויצברג, מעוז הרב־תרבותיות של בירת גרמניה, גרמו לו לחשב מסלול מחדש.

"פעם הכריזו על מצב חירום בבית הספר, כי מישהו בא עם נשק. בת דודה של האיש הזה קבעה להיפגש עם אחד התלמידים, וזה לא התאים לו בגלל איזשהו עניין של כבוד, שמקובל בתרבות שלו. אז הוא בא לבית הספר עם נשק ואיים על הנער. הזעיקו יחידות ללוחמה בטרור. אלה מצבים שאנחנו לא זקוקים להם בגרמניה. אלו בעיות שיצרנו לעצמנו".

היום עומד טים בראש הסניף הברלינאי של תנועה ימנית חדשה, שגדלה בקצב מהיר במדינות שונות באירופה, בעיקר בקרב ציבורים צעירים, וגורמת לרשויות לדאגה גוברת. שמה "התנועה האידנטיטרית" (הזהותית), והיא הפכה לחוד החנית של ההתנגדות להמשך ההגירה ההמונית ממדינות האסלאם לאירופה.

האידנטיטרים מתמחים בפעולות מחאה ראוותניות, שזוכות לסיקור נרחב בתקשורת, וגם באינדוקטרינציה רעיונית המשלבת אינטלקטואליות עם "פופ קולטור". ממשלת אוסטריה הגדירה אותם כ"התארגנות פשע" וניסתה לכלוא את ראשיהם. בגרמניה הם מוגדרים בדו"ח "הלשכה לביטחון החוקה" (השב"כ הגרמני) כ"חשודים" בהשתייכות לימין הקיצוני, מאחר שכמה מבכירי התנועה היו בעבר פעילים בארגונים ניאו־נאציים או קשורים להתארגנויות ולגופים לאומניים־רדיקליים.

האידנטיטרים מכחישים מכל וכל קרבה רעיונית כלשהי לנאציזם או לפשיזם, וטוענים שמדובר בהשמצות מאורגנות של הממסד הפוליטי והתקשורתי, שהושפע מרעיונות השמאל של מרי הסטודנטים ב־68'. הם רואים בעצמם מורדים נגד מורשת הדור ההוא, שלדעתם הרס את הזהות הלאומית של עמי אירופה - זהות שהם מבקשים לבנות מחדש.

לתנועה, שהוקמה כתנועת צעירים בצרפת לפני שש שנים, יש היום סניפים בגרמניה, באוסטריה, באיטליה, בצ'כיה, בסלובניה, בהונגריה, בפולין, בהולנד, בבלגיה, בספרד, בבריטניה ובאירלנד. מספר חבריה גדל בכל רגע, בעיקר באמצעות הרשתות החברתיות.

קבלת פנים לארדואן בעיר קלן, בחודש שעבר // צילום: GettyImages

בקיץ 2017 משכה התנועה את אור הזרקורים לאחר ששכרה אונייה, ופעילים מכל אירופה נשלחו לאסוף מהגרים לא חוקיים שהושלכו למימי הים התיכון על ידי כנופיות מבריחים ולהחזיר אותם ללוב, לפני שיצליחו להגיע לחופי אירופה. שם המבצע היה "מגינים על אירופה", ורוברט טים היה הנציג הגרמני על האונייה. המימון לפעילות האונייה הגיע מגיוס המונים, אבל הכסף אזל אחרי כמה חודשים, לאחר שפייפאל עצרה את המשך העברת הכספים לחשבונות של התנועה.

"המבצע הזה הוכיח משהו ליריבים הפוליטיים שלנו", אומר לי טים כשאנחנו נפגשים בכנס האירופי של האידנטיטרים בדרזדן. "חשבו שאנחנו תנועת אינטרנט שמדי פעם יוצאת לרחובות ותולה כרזות. הראינו שאנחנו רציניים, שאנחנו יכולים לארגן פעולות שהן מעבר למעשי קונדס. הפנינו אצבע משולשת למתנגדים שלנו.

"אנחנו יודעים שאנחנו מייצגים הרבה מאוד אנשים. בפעולות מסוימות שלנו יש תחושה מסוימת של פחד, בעיקר מפני תגובות של העוברים ושבים. אבל תחושת השליחות גוברת. אפשר לעצור את ההגירה ההמונית, אם כי חלון הזמן הולך ונסגר. אני לא יודע כמה זמן עוד נשאר לנו".

•  •  •

שורשיה של התנועה האידנטיטרית נעוצים בימין הקיצוני האנטי־ציוני והאנטישמי בצרפת. ליתר דיוק, ב"אחדות רדיקלית", ארגון בולשביקי לאומני ואנטי־ציוני שהוקם ב־1998, ושאחת מסיסמאותיו היתה: "בפריז או בעזה, אינתיפאדה!" בשורותיו היו חברים גם כמה ממקימי ומפורשי החזית הלאומית של לה פן. פעילות הארגון נאסרה על ידי הרשויות בצרפת בעקבות תוכנית של אחד מחבריו להתנקש בחייו של הנשיא דאז, ז'אק שיראק.

היורש הפוליטי של "אחדות רדיקלית" נקרא "בלוק הזהות", ותנועת הצעירים שלו היתה Génération Identitaire ("דור זהות"). המצע הרעיוני של שני הגופים נוצר משילוב של אידיאולוגיות פוליטיות שונות: סוציאליזם, קתוליות חברתית, דמוקרטיה ישירה, אתנו־פלורליזם (אמונה בצורך לשמר את זהותם הלאומית של העמים במקום לייצר זהות רב־תרבותית חוצת גבולות), אנטי־אמריקניוּת ואנטי־אסלאמיוּת. ארה"ב והאסלאם נתפסו בידי אבות האידנטיטרים כשני כוחות אימפריאליסטיים, המהווים איום על אירופה.

הסמל של "בלוק הזהות" היה חזיר בר, ולא במקרה. פעילי הארגון חילקו לעניי צרפת בחינם מרק שכלל חתיכות חזיר, כך שמוסלמים ויהודים לא יוכלו ליהנות מהשירות החברתי הזה. ב־2010 ארגנו אנשי ה"בלוק" בשער הניצחון בפריז אירוע "התנגדות לאסלאמיזציה של צרפת", שבמהלכו חילקו מנות בשר חזיר ויין למשתתפים. מסיבות נקניק ויין אורגנו גם במקומות אחרים, בין השאר כמחאה על תפילות רחוב שמוסלמים עורכים בימי שישי בחוצות ערים בצרפת. 

תנועת הצעירים האידנטיטרית צמחה מ"בלוק הזהות". עם הקמתה השתלטו פעיליה על מסגד בעיר פואטייה, לא הרחק מהמקום שבו הדף שארל מרטל פלישה מוסלמית מספרד בשנת 732, בקרב שסימל את עצירת ההתפשטות המוסלמית באירופה והדיפתה לאחור.

"כובשי המסגד" הצעירים דרשו לקיים משאל עם על עצירת ההגירה האסלאמית. הרשויות לא היו מודעות כלל להתארגנות למבצע ונתפסו לא מוכנות. בד בבד פרסמו האידנטיטרים ביוטיוב "הצהרת מלחמה" על מורשת דור 68' והשמאל הקיצוני, ש"החדיר לממסד ולמערכות החברה השונות גזענות נגד לבנים וביצע הרס מכוון של המסורות הלאומיות הצרפתיות באמצעות רב־תרבותיות". הווידאו הקצר, שארך שתי דקות וחצי, הוסר בינתיים מהרשת. 

התפשטותם המהירה של האידנטיטרים באירופה התאפשרה בזכות הרשתות החברתיות. הפעילים יוצרים קהילות משלהם ומתארגנים במהירות לפעולות פרובוקטיביות, לא אלימות, תוך העתקת שיטות הפעולה של ארגוני שמאל קיצוני, שנגדם הם פועלים.

בברלין הם השתלטו על שער ברנדנבורג והניפו שלט ענק, שעליו נכתב: "גבולות בטוחים, עתיד בטוח". בווינה הם השתלטו על תיאטרון ה"בורג" המפורסם בעת העלאת מחזה של כלת פרס נובל, אלפרידה ילינק, יריבה מושבעת של הלאומנות האוסטרית. כמו ארגוני השמאל, הם גם ממסחרים מוצרים משלהם - אוכל, בירות, ספרים, פריטי לבוש.

סמל התנועה הוא האות היוונית למדא, המופיעה בתוך עיגול. למדא צוירה על מגיניהם של לוחמי ספרטה, והיתה כנראה הסמל של לוחמי ספרטה בקרבותיהם הנואשים נגד הפולשים הפרסים. בדרך כלל הסמל צהוב על רקע שחור ומזכיר מעט טלאי צהוב - גם זה, לא במקרה: האידנטיטרים רואים בעצמם את הנרדפים של היום.

בפרסומים של האידנטיטרים נכתב: "נכון שהיום אנחנו לא מתמודדים עם עימות צבאי מיידי. אבל יש איום של הרס עצמי באמצעות רוח זמן של רב־תרבותיות. לכן המאבק שלנו הוא מלחמה במילים, ברעיונות ובפוליטיקה. אנחנו רוצים לכבוש מחדש מרחבים חברתיים של דיבור, שנשלטו בידי הגמוניה של השמאל. אנחנו קול פטריוטי חזק, שמראה את פניו וסולל דרכים לערכי מסורת ולגאווה לאומית".

•  •  •

האידנטיטרים בגרמניה הם מרכיב חשוב למדי ב"מהפכה השמרנית", שלה שותפים חלקים גדלים והולכים באוכלוסייה, ואשר מהווה איום פוליטי על שלטונה של הקנצלרית אנגלה מרקל. במשך 13 שנות כהונתה משכה מרקל את השמרנים יותר ויותר לכיוון מרכז המפה הפוליטית. יריביה מימין מאשימים אותה שהיא הפכה את מפלגת השמרנים למפלגת מרכז־שמאל נוספת.

החלטתה של מרקל מ־2015 לפתוח את גבולות גרמניה בפני קרוב לשני מיליון פליטים, ששינו את פניה של המדינה, נתנה דחיפה עצומה ל"יציאתו מהארון" של ימין לאומי גרמני, שמאז 1945 נטה להסתתר ולקבל בעל כורחו את מחיקת סימני הזהות הלאומית. כעת, כשהם מרגישים שהכיבוש של בעלות הברית, שנכפה על גרמניה, מתחלף בכיבוש הגירתי, בעיקר של מוסלמים - נערכים הפטריוטים לקרב על המולדת.

רוברט טים רחוק מלהיראות פעיל ניאו־נאצי. הוא שימר הופעה של אקטיביסט שמאלני: זקן ארוך, תסרוקת לא מטופחת, בגדים פשוטים. שפתו נעימה, רכה, לא חותכת וצורמת. מדי פעם הוא עוצר כדי לחשוב על תשובותיו, לא יורה סיסמאות מוכנות מראש. לא לשווא מונה לאיש הקשר לנציגי התקשורת הלא רבים, שהגיעו לכנס האידנטיטרים.

"החלטות נוראות". מרקל // צילום: GettyImages

בכניסה לכנס התנועה בדרזדן מבקשים ממני הפקחים להימנע מלצלם את המשתתפים. מותר לצלם רק את הדוברים והמרואיינים. האידנטיטרים נמצאים במעקב של זרועות ביטחון הפנים. מדי פעם מבוצעות פשיטות על בתיהם ועל משרדיהם. הם גם משמשים יעד לתקיפות של אנשי שמאל קיצוני.

הבחירה בדרזדן אינה מקרית. העיר, שנפגעה קשות מהפצצות בעלות הברית שלושה חודשים לפני סיום מלחמת העולם השנייה, הפכה לסמל של המחנה הלאומי בגרמניה. כאן נערכות לעיתים קרובות "צעדות זיכרון" של ימנים קיצוניים מכל רחבי אירופה. כאן נכנסה לראשונה המפלגה הניאו־נאצית (ה־NPD) לפרלמנט מחוזי, לפני 13 שנה. כאן החלו לפני ארבע שנים ההפגנות ההמוניות של תנועת הימין "פגידה", המתנגדת לאסלאם, להגירה ולשלטון אנגלה מרקל, עוד לפני משבר הפליטים של קיץ 2015.

"חלק מהבעיות שאנחנו מדברים עליהן היה קיים כבר אז, והוא רק התחזק בעקבות גל המהגרים של 2015 והפך לנראה יותר", מדגיש טים. "לגרמנים עדיין יש בעיות עם עצמם, הם לא יודעים מי הם ומה הם רוצים להיות. זו כמובן שאלה קשה לנוכח ההיסטוריה שלנו.

"אבל אני חושב שהתשובה שדור 68' נתן - הכחשה עצמית והתרחקות מרעיון מדינת הלאום - לא יכולה להיות המענה. ברור גם שהמענה לא יכול להיות לאומנות שחצנית. כגרמנים, אנחנו צריכים לפתח יותר מודעות עצמית, כדי שנוכל לשמש מודל לאינטגרציה.

"למהגרים זה כלל לא אטרקטיבי להיחשב גרמנים או להתאמץ כדי שיתייחסו אליהם כאל גרמנים. רובם לא רוצים להיות גרמנים, והגרמנים עצמם בונים להם 'רקע הגירתי': 'אני חצי פולני ורבע איטלקי', העיקר שלא ייתפסו כגרמנים טיפוסיים.

"האם מספיק לדעת גרמנית ולמצוא תעסוקה כלשהי כדי להפוך לגרמני? מבחינתי לא. הייתי רוצה שהאנשים יעברו הטמעה. 

"קח לדוגמה את הקהילה הטורקית בגרמניה. לרבים מחבריה יש בינתיים אזרחות גרמנית. כשמדברים איתם על נושאים מסוימים, הם אומרים 'אנחנו טורקים', ועל נושאים אחרים 'אנחנו גרמנים'. כשמדובר בקבלת זכויות, הם אומרים 'אנחנו גרמנים בדיוק כמוכם'. אבל כששואלים אותם: 'איך אתם יכולים להצביע לארדואן, ובגרמניה לסוציאל־דמוקרטים?' הם עונים: 'אתה לא טורקי, אל תתערב'. זה יוצר קשיים רבים לדו־קיום מוצלח".

מה צריך בשביל דו־קיום מוצלח?

"להיטמע בחברה הגרמנית. אני לא אומר שעליהם לוותר מהיום למחר על התרבות שלהם. מדובר בתהליך הדרגתי, אורגני, שיימשך דורות. צעיר בן 20 שמהגר היום מאפגניסטן יישאר אפגני גם בגיל 60, גם אם ידבר גרמנית מצוינת ויצטט מכתבי גתה. הוא לא יוכל למחוק את ההשפעה התרבותית שקיבל בארץ מוצאו.

"זה יימשך דורות. אנחנו יכולים להתאזר בסבלנות, אבל ההגירה חייבת להיות בהיקף מסוים. זה לא יעבוד עם הגירה של 200 עד 500 אלף מדי שנה, כמו היום".

איך היית מגדיר את האידנטיטרים?

"תנועה ימנית שמרנית, לאומית שמרנית. באופן כללי, תפיסת העולם שלנו מציבה אותנו בקרבת 'אלטרנטיבה לגרמניה' ו'פגידה', למרות שאנחנו לא עוסקים בנושאים רבים. אין זהות רעיונית מוחלטת, אבל יש קִרבה. אנחנו לא נמצאים ימינה יותר מהמקום שבו היתה המפלגה הנוצרית־דמוקרטית של מרקל לפני 20 שנה. ימינה מאיתנו יש חלל גדול, ואז באים ארגונים כמו ה־NPD".

•  •  •

הכנס בדרזדן מתקיים תחת כיפת השמיים, אך מאחורי גדרות ביטחון גבוהות. בעת שהנוכחים עוברים מהרצאה אחת לאחרת, רוכשים ספרים בדוכנים של הוצאות לאור משלהם, שרים שירי עם ורוקדים ריקודי עם, נאספים מול מאות פעילי שמאל, שעורכים הפגנה קולנית, משמיעים קריאות נאצה ומניפים כרזות נגד "התעמולה הנאצית", כהגדרתם. כוחות משטרה גדולים מונעים מגע ישיר בין הצדדים. 

"יש לנו תדמית של ניאו־נאצים, אבל היא לא תואמת את המציאות", אומר לי טים. "זה נוצר בעיקר בגלל התקשורת, שם יושבים אנשים עם עמדות פוליטיות, שלא מדווחים עלינו באופן אובייקטיבי.

"הרב־תרבותיות הפכה לחלק מהמרכז הפוליטי, ולמרות שאנשים מתקשים יותר ויותר להשלים עם המונח הזה, כל מי שמתנגד לו חושף את עצמו להתקפה. אנחנו, כמובן, יוצרים פרובוקציות ופוגעים בעצבים רגישים. משתמשים נגדנו מהר מדי במונחים כמו פשיזם וימין קיצוני, ולא בצדק. 

"מדי שבוע אלפים בגרמניה יוצאים לרחובות ומוחים נגד מדיניות ההגירה ההמונית. ההפגנות התפשטו בכל רחבי המדינה. הנושא קיים בתודעה, גם התקשורתית. מובן שלא מדווחים על הבעיות באופן אובייקטיבי. על פני השטח, אנשים מבטאים את הביקורת שלהם באופן מתון מאוד, וכמובן אנשים שומרים על מרחק מ'אלטרנטיבה' ומארגונים דומים. אבל מתחת לפני השטח, האדמה רועדת.

"אנשים מרגישים שהמצב הנוכחי לא יכול להימשך. הרחבנו בהצלחה את מרחב הביטוי. תרמנו גם לנרמול של עמדות מסוימות. היחס למדינת לאום, לפטריוטיות. בגרמניה היה דיון מלאכותי על סוגיית ההגירה, שטען כי הגירה היא דבר נהדר, שמגיעים אלינו אנשים עם יכולות. אנחנו אומרים: למה צריך לדבר על התועלת של אנשים מסוימים ולא להציג את השאלה אם אנחנו באמת זקוקים להגירה, ואם כן - למה?

"העובדה שישראל עסקה בנושא הלאום ומצאה תשובה ברורה מהווה עבורנו דוגמה טובה והשראה. אמנם בכל הקשור להגנה, הנסיבות הגיאו־פוליטיות של ישראל שונות מאוד; ישראל חשופה מאוד וצריכה להתמודד עם שאלות שנחסכות מאיתנו באירופה.

"אבל מובן שגרעין הקמתה של מדינת ישראל היה מיזם זהותי. כל קצוות הקשת הפוליטית יודו שישראל היא מדינה יהודית ונוסדה כדי להישאר מדינה יהודית. לכן העלאת ספק בעניין היא אבסורדית.

"ישראל היא ההתגשמות של ההבנה האנושית הבריאה: 'אנחנו מדינה יהודית, אנחנו רוצים להישאר מדינה יהודית, ואנחנו עושים הכל כדי שזה יהיה כך'. אם משמעו של דבר לצמצם הגירה או להפסיק אותה לחלוטין, יש לעשות זאת".

השאלה אם גרמניה צריכה לשמור על קשר מיוחד עם ישראל בגלל העבר היא נושא רגיש מבחינת האידנטיטרים. טים משתהה בתשובתו. לבסוף הוא אומר: "כן, אך מדוע? האם היחס המיוחד הזה נובע מההיסטוריה שלנו, או מפני שישראל היא מדינה שיכולה לתרום לנו הרבה - למשל, איך מטפחים גישה בריאה לזהות הלאומית, ואיך מדינה מופיעה עם ביטחון עצמי בזירה הבינלאומית.

"בצד הגרמני, סוגיית ההיסטוריה טעונה ברגשות אשמה. קשה לשלהב אנשים עם רגשות אשמה. לי אישית אין בעיה עם יצירת קשר בין העבר להווה, אבל אני רואה שאנשים בגרמניה מגיבים לעניין באופן אוטומטי, כי הם חשים שלא בנוח. אם רוצים להביע ביקורת על ישראל, מגיעים מהר מאוד למצב שבו מרגישים שאי אפשר לעשות זאת, בגלל העבר". 

אתה באמת חושב שאין בגרמניה ביקורת על ישראל?

"מובן שיש, והיא בדרך כלל לא הוגנת. רבים בגרמניה משליכים על ישראל את הרצונות והעמדות שלהם כלפי גרמניה, ואומרים: 'ישראל נוסדה אחרי מלחמת העולם השנייה כדי ליצור עולם חדש, שבו הכל צריך להיות טוב יותר ולהתנהל אחרת'. עם גישה כזו שוכחים מהר מאוד מהם האינטרסים של העם היהודי עצמו, ושבישראל לא שוררים תמיד שלום ואהבה".

טים טרם ביקר בישראל, אם כי היה רוצה לעשות זאת מתישהו, "בגלל המורשת התרבותית והדתית שבה". הוא רואה באנטישמיות בעיה אמיתית בגרמניה, אבל לא בהכרח יותר מאשר במדינות אירופיות אחרות.

"אין ספק שבגרמניה יש היום יותר אנטישמיות מבעבר, בגלל היחס של הפליטים ליהודים. יש גם אנטישמיות מצד גרמנים. אבל בהשוואה למדינות אחרות באירופה, גרמניה רגישה יותר לנושא, בגלל השואה. בצרפת המצב קשה יותר. יהודים רבים עוזבים אותה לישראל". 

אתה מאמין שגרמניה תשתנה בכיוון שאתם מציעים, או שמאוחר מדי?

"אם הייתי בטוח שהכל כבר גמור, לא הייתי יושב כאן. הייתי מהגר, אולי לסקנדינביה. המצב שם לא בהכרח טוב יותר, אבל הנוף יפה. או שהייתי יושב בדירה שלי ומשחק משחקי מחשב.

"אני חושב שהכל עדיין פתוח. לפני חמש שנים לא הייתי מאמין שתנועת צעירים עם העמדות שלנו תוכל לקיים אירועים מול כל כך מעט הפגנות מחאה נגדנו. והנה, אנחנו יושבים כאן". 

בהרצאות שמשמיעים אצלכם, בכל פעם שמוזכר השם מרקל, הקהל יוצא מכליו מרוב זעם. מה אתה חושב עליה?

"אני לא מכיר אותה אישית, אבל לא מחזיק ממנה במיוחד. אני יכול לתאר לעצמי שבחייה הפרטיים היא אדם נעים מאוד, אבל יש לי ספק גדול בנוגע ליכולות החשיבה שלה. את ההחלטות הנוראות שהיא קיבלה אפשר לתאר רק כאגו טריפ.

"הדרך שבה התקשורת שלנו מתארת אותה, כמגינה על אירופה מפני הימין הפופוליסטי, היא היבריס גרמני טיפוסי, הערכת יתר של מקומה ותפקידה של גרמניה בחבר העמים האירופי. מרקל תיכנס לספרי ההיסטוריה של גרמניה, השאלה היא כיצד: בתור מי שהביאה את גרמניה אל סף קריסה כלכלית וחברתית אבל הצליחו לעצור אותה - או בתור מי שהביאה לקריסה מוחלטת של גרמניה".

שעות ספורות לאחר המפגש הזה בדרזדן, נרצח גרמני בידי שני מבקשי מקלט ערבים בעיר קמניץ, לא הרחק מדרזדן. פעילי ימין לאומני, ובהם חוליגנים ניאו־נאצים, הפתיעו את המשטרה המקומית בארגון הפגנות מחאה ספונטניות המוניות, שבמהלכן הותקפו זרים, עיתונאים ושוטרים.

ההפגנות נמשכו בימים שלאחר מכן בסיסמה "זו ארצנו" ובקריאה של מפלגת "אלטרנטיבה לגרמניה" לקחת את החוק לידיים, לנוכח כישלון הרשויות במאבק נגד האלימות המתמשכת מצד פליטים ומהגרים. לפי הדיווחים בתקשורת הגרמנית, פעילי התנועה האידנטיטרית היו בין המארגנים והמשתתפים בהפגנות.

eldadbeck@yahoo.deטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו