ברומן השלישי שלה חוזרת אילת שמיר אל כמה מהנושאים שהעסיקו אותה בשני הרומנים הקודמים שלה - "פסנתר בחורף" ו"המיטה שאתה מציע בעצמך" - וממשיכה לפתח את האווירה המתוחה והקודרת שאפיינה אותם. גם כאן מופיעה גבריות קשוחה שסוגרת בתוכה פצע מן העבר, וגם כאן צל קבוע של אלימות משליך בסופו של דבר גם על איזו הבנה יסודית של "המצב הישראלי", ועל מעמדם של הערבים בתוכו. אלא שבספר הנוכחי נראה שצל האלימות, שהתרחשה אי אז או עדיין מתרחשת, פותח גם אפשרות לברית גברית, שותקת ואמיצה, שמסמנת - מעבר למציאות הפוליטית המייאשת - גם תקווה קלושה לריפוי.
שני גברים עומדים במרכז הספר, יהודי וערבי. היהודי, שמו מורנו, הוא עורך דין כמעט בן 60 שנחלץ להגנתו של נגר ערבי בשם איסמעיל שבנה לאורך שנים רבות את השולחנות והארונות בביתו. איסמעיל נעצר בעקבות תקרית אלימה שנסיבותיה מעורפלות (אבל אפשר לנחש אותן בשלב מוקדם מאוד) ועו"ד מורנו מגן עליו "פרו בונו", כלומר בחינם, אולי מתוך הידידות ארוכת השנים ביניהם ואולי משום שאיסמעיל מעלה בזיכרונו של מורנו את ביתו שאותו עזב שנתיים קודם לכן, כשנפרד מאשתו.
אין שוויון במעמדם של שני הגברים: עורך הדין ולקוחו כלל לא נפגשים לכל אורך הרומן, שנמשך כשבוע מאז המעצר, ועו"ד מורנו לא שומע מפי איסמעיל עצמו מה בעצם התרחש באותה תקרית אלימה שבגללה נעצר (וגם הקוראים לא). היחסים ביניהם מתפתחים מתוך הפרדה גמורה ומסופרים באופן חד־צדדי כמעט לגמרי. הקוראים נחשפים אמנם למה שעובר על עו"ד מורנו ולתהליך האיטי של התוודעותו לעברו של איסמעיל - מה שיפתח פתח להבנה חדשה ביניהם, לפחות מצידו של מורנו - אך אין להם כל גישה למה שעובר על איסמעיל בהווה, וקולו נשמע רק באמצעות קטעים קצרים מתוך מחברת יומן שכתב לפני שנים, המפוזרים לאורך פרקי הרומן.
כריכת הספר (עם עובד)
מצב הדברים הזה בין עורך הדין היהודי ולקוחו הערבי - המתאפיין בהפרדה, קיפאון וחד־צדדיות - ככל שיש לו משמעויות פוליטיות ברורות, הן ביחס לזכויות העצורים בישראל והן כסמל ליחסי יהודים וערבים בכלל, מגביל את הדינמיקה של היחסים בין הדמויות, שנותרים סטטיים למדי. ככל שהן כשלעצמן מוסיפות נפח ומורכבות, ואנחנו לומדים לאט־לאט על עברן ועל ההקשרים המעצבים את ההווה שלהן, לא מתרחש ביניהן שום קונפליקט או מהפך, ואף אחת מהן לא פועלת על האחרת באופן שמשנה מהותית את היחסים ביניהן. במובן הזה זהו רומן ללא דרמה, במובן המילולי של המילה ("דרמה" ביוונית היא "פעולה").
הנוכחות המורגשת ביותר בספר - יותר מכל דמות או עלילה - היא זו של הסגנון האפלולי, הפילם־נוארי, על כל המאפיינים המוכרים שלו: החל מדמותו של עו"ד מורנו המעוצבת על דרך הבלש הקשוח המוכר מהז'אנר (תמים ועם זה יצרי מאוד, מבריק וישר דרך ועם זה עוקצני ומורגל בהפסדים), ועד לשחיתות המוסרית שמופיעה כקצה קרחון של ריקבון שורשי בהרבה שגם הממונים על שמירת הסדר (שוטרים, אנשי ביטחון, סוהרים) נגועים בו. אפילו האוויר כאן - הסיפור מתרחש בחיפה "היפה, המורעלת" - הוא אפל ועכור ומבשר רעות.
הנה כך מתואר האוויר כמה שורות מפתיחת הרומן: "שמיים תחתונים של ערפל סרוח; אבק רעיל שריחף והעפיל כל היום בפתותי פיח קלים מתוך הארובות, דאה מעל רציפי הנמל, חיתל את מסוף המכולות, נכרך סביב לעגורנים, כיתר את בניין הממגורות, חתר עכשיו במעלה ההר, זחל בגנים, בסמטאות, במדרגות, טשטש לגמרי את הצי הדמום של ספינות המשא העצומות, האפלות, המרחפות במרחק, בנמל, ללא תנועה. היה מזג אוויר של אמצע אוקטובר. מזג רע".
שמיר מכוונת בבירור לקריאה פוליטית־מכלילה של הספר במוטו שלו, הלקוח מתוך "הדֶבֶר" של אלבר קאמי: "הדֶבֶר כבר השתלט על הכול. שוב לא היו גורלות אישיים כי אם פרשה קיבוצית" - מוטו שמזמין אותנו לקריאה מיטונימית של הסיפור, כקו של ריקבון המייצג מכלול. אלא שקריאה כזו, שיפה לטקסט אניגמטי ואחוז דיבוק כמו זה שממנו הוא לקוח, נבלמת לנוכח הדידקטיות של ההתייחסויות הפוליטיות בספר - על המצב הישראלי כמצב קולוניאלי, על המתחולל במעצרים וחקירות של עצורים פלשתיניים, על מבחני הנאמנות למדינה, על ערכי הילודה בישראל ועוד ועוד.
הכתיבה של שמיר, שנעה בין שפה המתענגת על הספרותיות שלה לבין התייחסויות פוליטיות מייבשות, משנה את צורתה בקטעים הקצרים שלקוחים כביכול מתוך יומנו של איסמעיל הערבי. דווקא שם, בקטעים הכתובים בעברית עילגת ומרוסקת, מקבלת הכתיבה שלה חיות, גם אם אפשר לתמוה על הבחירה - דווקא בספר פוליטי כל כך - לייצג את קול הערבי בצורה כה נחותה (מדוע על הערבי לכתוב יומן דווקא בעברית שאינה שפת אמו? האם הבחירה הזאת, הממשיכה במידה מסוימת את מסורת הערבי כרות־הלשון מהסיפור "מול היערות" של א"ב יהושע, חושפת איזו רתיעה - או מעצור של הדמיון - מפני האפשרות לייצג בעברית דיבור ערבי רהוט, תרגום של מה שנכתב במקור בערבית שוטפת?).
דמותו של איסמעיל - איש משפחה שקול ומיושב - רחוקה מהדימוי האוריינטליסטי של הערבי בעל היצרים הגועשים שנפוץ בחלקים גדולים מהספרות העברית. ויחד עם זה, נראה ש"יומנו" של איסמעיל כתוב בתנופה ואפילו בהתענגות על "האחרוּת" של הערבי - כביכול "מחוץ לעברית", או "מחוץ לספרות העברית" - שרק בחסותה מצליחה שמיר להתפרק מסרבולים ספרותיים ואידיאולוגיים. כאילו "אחרוּתו" של הערבי משמשת כאן עוגן לכתיבה שפוטרת את עצמה ממחויבויות מעונבות, ומשתחררת לעבר מרחב ראשוני ופתוח יותר מכפי ששמיר מתירה לעצמה כשהיא כותבת מבעד לעיניו של היהודי.
נטל ההוכחה / אילת שמיר; עם עובד, 218 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו