אביהוא מעיר את חזי בעדינות. "חזי מותק, קום, בוא, צא החוצה", הוא קורא־לוחש - וכעבור כמה שניות האף מציץ החוצה. לא פשוט לנער את שעות השינה, ועוד ביום כל כך חם... חולפות עוד כמה שניות והנה העיניים טרוטות השינה, ואז הגוף מדדה מהיקיצה הלא פשוטה, הנובעת בעיקר בגלל בעיה נירולוגית מולדת קשה. סוף סוף חזי בחוץ והוא רץ לאביהוא שילטף את קוציו. חזי הוא דורבן, ואילו אביהוא שרווד בן ה־38 הוא תופעה נדירה בארצנו, אחד מאותם אנשים שעושים לילות כימים ומשקיעים את נשמתם, כספם, זמנם והנוחות שלהם - הכל למען בעלי החיים.
"מאז שאני זוכר את עצמי אני מאוהב בבעלי חיים", הוא מספר, "כל חיה שהצלחתי לשים עליה יד היתה מגיעה אלי הביתה". המפגש המשמעותי הראשון עם חיות גדולות היה בילדותו, בחווה של רוחל'ה ז"ל באילניה, שגידלה סוסים, קופים, נחשים, חמורים, כבשים, עיזים, תרנגולות, שפנים ועוד.
"עזרתי לה לטפל בכולם", מספר אביהוא, "וכשמשפחתי עברה לפרדס חנה עזבתי את החווה והתחלתי לגדל חיות אצלנו בבית. היו לי נחשים, עקרבים, אפילו רקון, והייתי אחד מבעלי האוספים הכי גדולים ומעניינים של זוחלים כנער. בגיל 14 התקבלתי להתנדבות בגן הזואולוגי בתל אביב, ששימש בית חולים לחיות בר ושם למדתי לטפל בהן".
כך התגלגל מחווה לחווה, מפינת חי לפינת ליטוף, עד שהחליט לעשות משהו בעצמו. הקסם התחיל במרפאה פיצפונת בשכונת הארגזים בדרום תל אביב, שם החליט שיטפל בכל בעל חיים פצוע ונזקק שיקרה בדרכו, ישקם אותו וישחרר אותו לחופשי.
מה שייחד את בית המחסה המאולתר הוא שאביהוא אסף אליו חיות שווטרינרים או רשות הטבע והגנים לא מטפלים בהן, כמו ציפורים, תנים ושועלים. תוך כדי עבד בכל מיני עבודות, כדי לפרנס את עצמו ואת בעלי החיים, ומהר מאוד נפוצה השמועה על דוקטור דוליטל גרסת המאה ה־21 ואנשים החלו להביא אליו את כל החיות הנזקקות שנקרו בדרכם.
מהר מאוד היה צריך לחפש מקום שיתאים לכל בעלי החיים הנזקקים, ואביהוא קיבל הצעה שלא היה יכול לסרב לה - להקים מקלט על שטח גדול בתמורה לטיפול בבעלי החיים של "ארץ הצבי". הוא ארז את חפציו וחיותיו ועבר למושב אלישמע בשרון, שם נמצא פארק "ארץ הצבי", מעין פינת חי שרוב החיות שבה עברו שיקום וטיפול ואינן יכולות להשתחרר בחזרה לטבע. מדובר, בין היתר, בבעלי כנף שכבר אינם יכולים לעוף, בלוטרה אומללה שהגיעה מהצפארי, בעיזים וביעלים שהוחרמו וכמובן בחזי הדורבן. בקיצור, פינת חי וליטוף מיוחדת במינה.
מהסלון - לקיפודייה
את פני האורחים במרפאה של שרווד מקבלים שלושה חברים בצוות הקבוע, שלושתם הולכים על ארבע ומכשכשים שעות נוספות בזנבם. הגדול שבחבורה, קלייד, הוא גוש של מתיקות הדורש תשומת לב תמידית, שברגע שתפסיקו ללטף אותו - אפילו לשנייה - יונח אף רטוב וחמוד על הברך שלכם ועיניים גדולות וטובות יתחננו שתמשיכו.
גם קלייד, כלב אם תהיתם, הגיע לשרווד במצב נורא אחרי שחי כל חייו בכלוב ברזל קטן וניסה לכרסם אותו באופן יומיומי. הוא איבד חלק גדול משיניו ונשאר עם צליעה וצלקות, פיזיות ונפשיות. אבל, וזה אבל גדול, היום הוא כלב שמח שנותן ומקבל המון אהבה. זוהי תמצית סיפורו של שרווד, הענקת חיים טובים לכל בעלי החיים באשר הם. יעידו על כך גם לא פחות מ־19(!) הכשות הנחש, שאותן ספג כשעזר לזוחלים או לאנשים שקיבלו ביקור ביתי מצפע סורר, גם במחיר הקרבת גופו.
"אין יום שדומה לשני". אביהוא שרווד ובעלי החיים המטופלים // צילום: יהושע יוסף
רגע אחרי שאנחנו נפגשים נכנס בשערי המרפאה דן מקיבוץ עברון ובידיו קופסה. הוא כבר סיפק לשרווד כמה וכמה קיפודים נזקקים, והיום ניצל את ההזדמנות והגיע כדי לפגוש את הלוחש לחיות. הפעם הביא קיפוד הסובל מסקביאס, מחלת עור מגרדת הגורמת לנשירת הקוצים ואף למוות. ה"פציינט" נלקח מייד לקיפודייה, שם הוא מקבל משרווד זריקות אנטיביוטיקה.
הקיפוד הוא חיה לילית חמודה כל כך, שאינה מסוכנת לבני אדם. ברגע שהם חשים מצוקה, הקיפודים מתגלגלים לכדור קוצים קטן, אולם בשלב המחלה נושרים כל הקוצים והקיפוד נשאר עירום ללא הגנה. הקיפודייה, אגב, היא מה שהיה בעבר הסלון של שרווד. כיום, השריד האחרון שיכול להעיד שמישהו מתגורר במתחם הוא חדר השינה, הממוקם בקצה של חדר הניתוח. את בת הזוג של שרווד, ענת אברמצ'יק מהוד השרון, לא תמצאו מנמנמת שם... מבקרת ועוזרת? בהחלט. אבל שם זה נגמר.
"לפעמים אין ברירה..."
יש בארץ עוד כמה גופים שמטפלים בחיות הבר, הגדולים והמוכרים שבהם הם רשות הטבע והגנים ובית החולים בספארי, אבל הללו לא מקבלים אליהם מינים "פולשים", קרי זנים שחרגו מתחום תפוצתם הטבעי, גורמים להשפעה אקולוגית בעייתית בסביבה החדשה ומעמידים את המגוון והאיזון הביולוגי בארץ.
מינים מזיקים, כשמם כן הם, הם בעלי חיים המזיקים לחקלאות, לתברואה ולבעלי חיים אחרים. יש הרבה מינים כאלה בארץ, למשל התנים שהם טורפי על ולא נשקפת להם סכנה מטורפים אחרים, מה שאומר שאין להם דילול טבעי ולכן הם מהווים בעיה לבעלי חיים אחרים. למרות ההפרדה הברורה בין הגופים, לכולם אותו אינטרס - לעזור לבעלי החיים.
לכן, שיתוף הפעולה בין הגופים הוא הכרחי ומצוין, בין שהוא מתבטא ביידוע הגורמים הרלוונטיים על פציעות או שחרור בעלי חיים ובין שזה ייעוץ מקצועי או שינוע חיות בחיבולנס מהספארי ואליו, העיקר לעזור.
שרווד אוסף אליו את כולם, ללא הבדל מין, צבע וגזע, וכמי שמטפל בכל בעלי החיים שאין להם כתובת אחרת, הוא עסוק במיוחד. "רבות מהחיות מגיעות אלי אחרי החרמות של רשות הטבע והגנים, שפקחיה מאתרים בעלי חיים במצוקה המוחזקים בשבי ללא טיפול נאות, ולעיתים אף עוברים התעללות קשה", הוא מספר, "בנוסף, יש המון חיות בר שהגיעו אלי בזכות אנשים טובים שמצאו קיפוד מיובש, עורב שבור־כנף או תן שנדרס. יש בלי סוף סיפורים. רוב מי שמביא אלי בעלי חיים, גם אם מדובר ביונה פצועה שנמצאה ברחוב, יתקשר לברר מה המצב ואיך מתקדם הטיפול. לאנשים באמת אכפת".
למרבה הצער, חלק גדול מבעלי החיים לא מחזיקים מעמד בגלל חומרת הפציעות ואת חלקם חייבים להמית. "זה הדבר שאני הכי שונא לעשות, למרות שזה חלק מהעבודה שלי", אומר שרווד, "כשבעל חיים מגיע מפורק ושבור דווקא קל להמית אותו, כי רואים עד כמה הוא סובל. הקושי האדיר הוא להמית חיה שעל פניו חומרת הפציעה שלה לא נראית קשה. יש לי פה, למשל, עורב עיוור שמחכה כבר הרבה זמן להמתה ואני פשוט לא מסוגל לעשות את זה. הוא בריא, אבל הוא עיוור ואי אפשר לשחרר אותו כי הוא לא יסתדר בטבע. אי אפשר גם לשים אותו עם שאר העורבים, כי הם יהרגו אותו, אז החיים שלו זה כלוב קטן והוא אפילו לא יכול לאכול בלי שאקרב לו את הקערה ממש לפנים.
"אלה ממש לא תנאים לחיות, הוא רוצה למות ואני האיש הרע שלא ממית אותו. פעם, בדיוק מהסיבה הזו, הייתי משאיר את כל החיות בחיים גם אם היה מגיע עוף דורס עם כנף שבורה שלא ניתנת לתיקון. הייתי בטוח שאני מציל אותו, אבל זה לא באמת ככה וגם את העורב אצטרך להרדים בקרוב כי החיים בכלוב הקטן הם לא חיים עבורו".
"בגיל 14 התקבלתי להתנדבות בגן הזואולוגי בת"א, ששימש בית חולים לחיות בר, ושם למדתי לטפל בהן" // צילום: יהושע יוסף
גם לקלהרי הסוריקטה, שמסתובב במרפאה כאילו הוא בעל הבית, יש עבר לא פשוט. "הגענו לפינת חי שעליה דווח כי שוררת בה הזנחה קשה", נזכר שרווד, "בעלי החיים שם שהו רוב הזמן בתוך האנגר חשוך ובתנאים קשים, וכדי לשחרר את הסוריקטה הזה נאלץ צבי אדיב, הבעלים של 'ארץ הצבי', לשלם מכספו - פשוט כי ריחמנו עליו. הוא שילם בידיעה שהסוריקטה לא ישרוד עוד זמן רב, אבל הנה - בינתיים הוא עוד איתנו ונראה שעוד יישאר". קלהרי כמו עוד כמה מבעלי החיים במקום, הוא דייר קבע ומסתובב בין הכלבים, הציפורים והברווזים כאילו היו בני מינו.
עונת הגוזלים
עונת הגוזלים היא אחת העמוסות בבית החולים, כשמספר המאושפזים מגיע לכמה מאות ולעיתים אפילו לכמה אלפים והטיפול בהם הוא סביב השעון. "רק בעונה האחרונה, שהסתיימה ביולי, כרתו עץ שהיו עליו כ־500 גוזלי מגלן", מספר שרווד, "ביום הראשון הביאו לי 200 גוזלים בגודל של אצבע, ולמחרת עוד 200, חלק כמובן מתו מכריתת העץ עד שהגיעו לפה. רק הכנת האוכל שלהם היא משימה מפרכת בפני עצמה, ארבע שעות וחצי של חיתוך בשר לחתיכות קטנטנות... כל סבב האכלה לקח שלוש שעות לפחות, ועד שמסיימים צריך להתחיל סבב נוסף.
"המזל הוא שבדרך כלל הגוזלים מגיעים בהדרגה. הירגזים מגיעים ראשונים, בחודש מארס, ואלה ציפורים קטנטנות שההאכלה שלהן היא לעבור גוזל גוזל ולתת לו את התולעת שלו. אם הם היו מגיעים עם האנפות, למשל, הצוות לא היה מצליח לעמוד בזה. שבוע אחר כך כבר מגיעים הבולבולים והדרורים, שבוע אחר כך העורבים, לאחר מכן העורבנים, וכן הלאה".
עונת הגוזלים הסתיימה השנה במאורע מרגש - שחרור של כ־80 בעלי כנף. שרווד, כשהוא מצויד בכמה עשרות כלובים, יצא באחד מבוקרי שישי לכפר האקולוגי בהוד השרון, ולאחר כמה מילות פרידה קצרות נפתחו הכלובים והציפורים שבו לטבע במעוף מרגש במיוחד. כדי ליהנות מהקסם הזה מזמין שרווד את הציבור להגיע ולצפות, ובאמת אין מרגש מלראות בעל חיים משוקם לחלוטין שב הביתה, למקומו הטבעי.
"היו לי נחשים, עקרבים, אפילו רקון, והייתי אחד מבעלי האוספים הכי גדולים ומעניינים של זוחלים כנער" // צילום: יהושע יוסף
מי שעוזרים בעבודת הקודש הם המתנדבים המסורים עד אין קץ, שחלקם מעבירים במקום לילות כימים, שבעה ימים בשבוע. אחד מהם הוא אייל סנדרובץ', שמתנדב כבר שנה וחצי ומבלה ב"ארץ הצבי" כל דקה פנויה מזמנו בניקוי הכלובים, האכלת הנוכחים או טיפול בבעלי החיים האהובים עליו, העורבים. גם הווטרינרית ד"ר אפרת כורש מגיעה למקום אחת לשבוע כבר יותר משנה, על חשבון זמנה הפרטי, כדי לתרום ממקצועיותה. גם היא, כמו רוב המתנדבים, כלל לא מעוניינת בפרסום והכל היא עושה מהלב ולמען בעלי החיים.
ואילו ליה בכר המתוקה היא לא רק מתנדבת בכל רמ"ח איבריה, אלא גם "מנהלת" את שרווד. בת 23, והרומן שלה עם המתחם החל בגוזל שהביאה למרפאה לפני כשנתיים. כשהגענו למקום, בשעות הצהריים המאוחרות של יום שישי, ליה עדיין היתה שם, ממאנת ללכת וחוזרת ומוודאת ששרווד זוכר מי צריך לקבל איזו תרופה ואת מי אמורים להאכיל ומתי. כשמסתכלים מהצד ניתן להניח שהיא בכלל מנהלת את המקום ושרווד הוא זה שמתנדב. "מי שאוהב את זה, מתמכר", מספר שרווד בגאווה, "מגיעים לכאן בעלי חיים עם פציעות שונות והמתנדבים נקשרים אליהם מאוד. אין יום שדומה לשני".
לא רק כוח האדם הוא כולו בהתנדבות. המקום כולו מתבסס על תרומות, החל מחומרי ניקוי כמו אקונומיקה ומגבים שהכרחיים לתחזוק, ועד לתרופות ולאוכל. רק לאחרונה סיים שרווד לשפץ את מתחם כלובי התעופה, בעלות של 150 אלף שקלים שהגיעו מתרומות עד האגורה האחרונה.
החלום הבא שלו, שממש בקרוב ייצא לפועל, הוא לעשות קמפיין גיוס המונים כדי לפנק את הקיפודים הקטנים בקיפודייה חדשה. גם התחזוקה השוטפת, קניית האוכל והתרופות ושינוע החיות נעשים בעזרת התרומות, כשהעלות החודשית של קיום המרפאה עומדת על כ־10,000 שקלים בחודש.
האכלה לפני שבת
כשמתקרבת שעת כניסת השבת, אני שואלת את אביהוא אם יש לו ארוחה איפשהו, ובכלל מה הוא עושה בחגים. "יש לי עוד האכלת ערב שאסיים באזור שמונה בערב", הוא עונה בחיוך, "מקלחת והתארגנות לא אסיים לפני תשע, אז מזל שיש לי במקרר פיצה מאתמול. את יום כיפור אני הכי אוהב, כי אז זה רק אני ויש לי שקט. אמנם גם בכיפור מגיעות חיות לטיפול, אבל הרבה פחות, כי אנשים מביאים אותן ברגל. הפעם האחרונה שבה הייתי בחופש היתה דווקא לא מזמן, בתחילת אוגוסט. יש לי צוות שאני סומך עליו בעיניים עצומות, אבל בגדול אני רוצה להיות במרפאה ולראות מה עם החיות. לראות את ההתקדמות שלהן".
"את הטלפון הוא משאיר אצלי כשהוא לא נמצא, אבל הראש שלו פה", אומרת ליה בשמו של אביהוא, "לפני שבוע הוא חלה מאוד, לא היה עם מי לדבר והוא שכב כל היום במיטה ולא תקשר. פתחתי את המקרר, ראיתי שאין לי במה להאכיל את החיות למחרת ולא היה לי מושג מה עושים או למי מתקשרים. התחננתי לבת הזוג שלו שתעיר אותו, כדי שיגיד לי מה לעשות, ובסוף, בקושי, הוא הדריך אותי מה לעשות".
ושוב מציץ לו ראש בכניסה למרפאה, הפעם עוד נשמה טובה שמכינה סלי מזון כתרומה לאנשים, אבל מכירה היטב את שרווד וחיותיו ולכן את התבואה הלא יפה היא מעבירה לו ישירות, כדי שיהיה לחזי הדורבן מה לנשנש. כמה דקות לאחר מכן עוד טלפון, אחד מעשרות, והפעם מישהו שתורם כלוב נירוסטה גדול ורוצה לוודא שיהיה מישהו במרפאה כדי לקבלו. אומרים שצריך כפר בשביל לגדל ילד, והמשפט הזה נכון גם כדי להקים ולתחזק מקום שכזה.
לא פשוט להקים ולתחזק מרכז רפואי לחיות, כלכלית וביורוקרטית. נשמח אם תרצו לתרום כדי שנוכל להמשיך לשמור על בעלי החיים. לפרטים נוספים ולתרומות חפשו "למען חיות הבר" בפייסבוק, או בטלפון: 054-5203071
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו