באו מאהבה

חזונו של בן־גוריון להפריח את השממה בנגב חי וקיים, אלא שהוא עבר לא מעט שינויים. הציונים החדשים רואים בנגב קרקע פורייה לפיתוח, לשיפור ולתרומה לחיי הקהילה. הם אנשי חינוך שהוסבו לכבאים באופן זמני עקב השריפות בעוטף עזה, הם מנהלי קהילה ביישובים ואפילו פתחו מגמה ללימודי קרקס. מקיבוץ נחל עוז ועד מצפה רמון - הם פה כדי להישאר.

שי ונהור אלקין הצטרפו ל"סיירת החינוך של ערד", יוזמה של תנועת אור ועיריית ערד שמטרתה לגייס עתודה חינוכית כדי לחזק את מערכת החינוך בעיר. בעודם פורקים קרטונים, החלו השניים ללמד בפעם הראשונה כמורים מחנכים בבתי ספר יסודיים בעיר. נדב פרץ ובן זוגו אלי דודאי עברו לפני שנה לקיבוץ נחל עוז, ובזמן הקצר שהם נמצאים בו הספיקו להפוך לכבאים בהתנדבות בגלל טרור ההצתות, אימצו תלמידי מכינה ולפני שבועיים החל אלי לעבוד בתוכנית "תוצרת הארץ", שבמסגרתה מוקמות קהילות סטודנטים אקטיביסטים שעוברים להתגורר בקהילות בפריפריה הגיאו־חברתית ופועלים במשימות חברתיות העונות על צרכים שהוגדרו עם הרשות המקומית. ואילו אדם דה לנגה, שמתמחה באקרו־באלאנס ועולם הקרקס הפך לחלק בלתי נפרד מחייו, עומל בימים אלה על פתיחת לימודי קרקס במצפה רמון, שם עבר להתגורר לפני חצי שנה. 

"ניצחון על הטרור"

נדב פרץ (37) ובן זוגו אלי דודאי (37) חוגגים שנה בקיבוץ נחל עוז, הממוקם במערב הנגב הצפוני ונושק לגבול רצועת עזה. בני הזוג, שעברו מתל אביב כדי להגשים חזון ציוני, הספיקו להטביע את חותמם בקיבוץ בעזרת עשייה קהילתית רבה ורצון לפתח את המקום שאליו הגיעו. 

"אנחנו כבר ארבע שנים ביחד ומעוניינים להקים משפחה, אז התחלנו לחשוב על מכלול הערכים שאנחנו רוצים לחיות בתוכם", הם אומרים, "חשבנו איך אנחנו יכולים להשפיע על החיים שלנו ואיזה סוג של חיים אנחנו רוצים, ובמחשבה לעבור לנגב - ובטח שלנחל עוז - יש גם חלוציות וגם ציונות. היה לנו רצון לחזק את הפריפריה ולגור באזור שלא כל אחד מוכן לגור בו. הרי בתל אביב אתה לא יכול לבוא ולהשפיע על העיר". 

"חששנו איך ניטמע ונשתלב, אבל בכל יום נפלו עוד ועוד חומות". נדב פרץ ואלי דודאי בנחל עוז

קיבוץ נחל עוז עבר בשנים האחרונות מהפכה של ממש. המקום, שהיה מזוהה עם רקטות, צבע אדום ומנהרות ותושבים ברחו ממנו, הפך לאחרונה למבוקש. 

"התאהבתי בקיבוץ ממבט ראשון", אומר אלי, "יש כאן איכות חיים שאין בעיר. היום אני כבר לא יכול לישון בעיר, זה ממש קשה לי". 

עבור נדב, החיים כאן הם הסמל לניצחון התושבים ולחוזק שלהם. "הקיבוץ הוא כמו חממה שעוטפת אותך, ועוטף עזה בכלל הוא חבל ארץ יפהפה עם אנשים מסבירי פנים וחייכנים", הוא מספר, "צריך לבוא, לראות ולהתנתק מהסיפור שהטלוויזיה מספרת. הניצחון הכי גדול על הטרור הוא שבשנה האחרונה נולדו בקיבוץ 14 תינוקות ומנופים פרקו חמישה מבנים לקליטת משפחות נוספות. הניצחון על הטרור הוא קיום השגרה שלנו, אז למרות הקונוטציה השלילית לאזור הזה יש כל כך הרבה טוב שעולה על החששות שפשוט צריך לראות את זה. מבחינתי זה לבוא לאזור שזקוק לאנשים טובים שידחפו אותו קדימה. באנו לממש את החזון העצמי שלנו, שמשתלב עם חזון גדול יותר של אזור שרוצים לפתח אותו".

אלי, שעד לפני שבועיים עוד עבד במשרד פרסום בתל אביב, החל לעבוד בתוכנית "תוצרת הארץ" כמנהל קהילת סטודנטים בקיבוץ נחל עוז. במסגרת תפקידו ילווה את הסטודנטים בתוכנית ויתווה להם את הדרך.

 "ככל שעבר הזמן התחזקה בי התחושה שאני רוצה להשאיר חותם, וגם להגשים גם חלום ישן ולעסוק בחינוך", הוא אומר, "בתוכנית תוצרת הארץ שאליה נחשפתי בקיבוץ התפנתה משרה והשנה אני מתכנן לעשות הסבה להוראה ולחולל שינוי בתחום הזה". 

בנחל עוז יש קהילת סטודנטים גדולה, שבתמורה למלגה עליהם לקחת חלק פעיל בקהילה ולבצע פרויקטים ייחודיים במטרה לחזק את הפריפריה ולהשתקע בה. "בסוף, המטרה היא לגרום לסטודנטים להתאהב ולהישאר בקיבוץ או במרחב עוטף עזה, וזה גם הסלוגן של 'תוצרת הארץ' - 'באתי, אהבתי, נשארתי', זה חלק מהחינוך", מסביר אלי.

בקיבוץ הוסיפו לעצמם אלי ונדב, אח במקצועו העובד בהנהלת הסיעוד בקופ"ח מכבי, גם את התואר "כבאים". הם לא תיארו לעצמם שכמה חודשים לאחר שיתמקמו בביתם החדש יאלצו לעזור בכיבוי שריפות בשדות הקיבוץ, אך מהר מאוד נרתמו למשימה ויצאו להגן על ביתם החדש. 

נדב מספר על תקופה לא קלה, שבמהלכה התלכדו חברי הקיבוץ יחד להילחם בלהבות. "באפריל היתה טבילת האש הראשונה, גם של סבבי הבטיחות וגם של השריפות, ופתאום אתה מבין שהמונח להילחם על הבית הוא לא סתם איזה מושג", הוא מספר, "בכל יום היינו רואים את נזקי ההצתות ואת השריפות לנגד עינינו. שדות שלמים של חיטה נשרפים ברגע, אז כמובן שלא יכולנו להישאר אדישים. 

"בהתחלה היינו יחידת מתנדבים מאוד לא מאורגנת, של חברי קיבוץ שיצאו עם טרקטורים וגרר לכבות את השריפות. היתה בקיבוץ קבוצת ווטסאפ עם דיווחים על שריפות ופשוט היינו יוצאים ומתחילים לכבות. יום אחד אלי הגיע מהעבודה, עם החליפה המכופתרת שלו, ופשוט נלחם בלהבות עם מחבט כיבוי". 

ככל שעבר הזמן והשריפות נמשכו, החליטו בקיבוץ שתוקם יחידת מתנדבים. "מהר מאוד הבינו שצריך להכשיר את זה למשהו יותר מסודר, אז פשוט עברנו קורס כיבוי אש מזורז, מספר נדב, "לפני שלושה שבועות עשינו ביחד עם עוד 15 חבר'ה מהקיבוץ מבחן ועכשיו תוצב פה כבאית ונתפעל יחידת הזנקה, כך שנוכל להגיב בצורה יעילה יותר". 

בתקופת שהייתם הקצרה הספיקו נדב ואלי להפוך למשפחה מאמצת עבור שלושה בני נוער מהמכינה הקדם צבאית "מיתרים לכיש", שנמצאת בקיבוץ. "אימצנו שלושה חבר'ה מקסימים ומדהימים, שני בנים ובת", מתאר נדב, "זאת הפכה להיות אחת החוויות הכי משמעותיות שהיו לנו השנה, כי פתאום יש חבר'ה שצריכים אותך ומתייעצים אתך וזאת תחושת אחריות וחיבור". חניכי המכינה התגייסו בינתיים, ונדב ואלי מתכננים לאמץ חניכים גם השנה.

השניים לא חששו מהמצב הביטחוני, אלא דווקא מהאופן שבו יתקבלו בקיבוץ. "באנו עם שק של חששות בקטע החברתי", אומר נדב, "חששנו איך ניטמע ונשתלב, כי בכל זאת יש דימוי מסוים לאוכלוסיות סגורות ולקיבוצים, אבל בכל יום נפלו עוד ועוד חומות. מהרגע הראשון הקבלה היתה כל כך עוטפת ומחבקת, ואנחנו עדיין לומדים את ההוויה הקיבוצית".

עכשיו הוא כבר מתבדח על החסרונות, ואומר בחיוך כי "אנחנו שני תל־אביבים גרגרנים, שמתבאסים שלא תמיד יש משלוחי אוכל. אבל יכולות הבישול שלנו השתפרו פלאים". המעבר מהעיר לקיבוץ הביא גם שינוי תפיסתי. "הרחוב הסואן הוחלף במדשאות ובציוץ ציפורים, וזה פשוט גן עדן", אומר נדב, "למדנו להכיר קהילה חדשה ומושגים חדשים כמו ערבות הדדית ושכנות, ואלה דברים שבתל אביב היו פחות מובהקים ופחות נוכחים בחיים שלנו, ופה הם מקבלים משמעות חדשה. זה העתיד שאני רוצה". 

"זמן ערד" 

שי (26) ונהור (30) אלקין התחתנו לפני שמונה חודשים. השנה סיימו את לימודיהם, והתפנו להגשים את חזונם - לעבור לערד ולקדם את החינוך. בתחילת שנת הלימודים החלו גם הם את השנה הראשונה שלהם כמחנכי כיתות, וההתרגשות היתה רבה. 

עד לפני כחודשיים עוד התגוררו באשדוד, וחיפשו דרך שבה יוכלו להתחיל את חייהם יחד כזוג מורים צעיר ולהשפיע על החינוך בקהילה שבה יחיו. במכללת "אחוה" נחשפו דרך תנועת אור לתוכנית התנועה "סיירת החינוך של ערד", הפועלת בשיתוף עיריית ערד ומרכז הצעירים בעיר. מטרת התוכנית היא לפתח ולהקים קהילות של מחנכים ומורים צעירים, שיהוו את עמוד השדרה של מערכת החינוך העתידית. 

בתהליך הקליטה עוזרים למורים בדמי שכר הדירה ומעניקים להם תמריצים כלכליים ללימודי ההוראה. השנה, שי החלה ללמד בבית הספר לתקשורת "חלמיש" כמחנכת כיתה ו', ונהור התחיל לחנך כיתה ה' בבית הספר "אבישור". 

"רק באוגוסט קיבלנו תשובה חיובית שהתקבלנו לתוכנית, הכל קרה נורא מהר והיינו צריכים למצוא דירה ולהתכונן לקראת שנת הלימודים", מספר נהור, "אנחנו עדיין ישנים על הספה המתקפלת, כי המיטה עוד לא הגיעה, אבל מצאתי צוות שאפשר להתייעץ אתו ואווירה טובה, וכמו שאמרו לנו פה זה 'זמן ערד' - אין לחץ אין בלאגן אין פקקים הכל רגוע" . 

עד לפני כ־15 שנה נחשבה ערד ל"פנינת הנגב". מערכת החינוך שבה היתה מהמובילות בארץ ועדיין נחשבת ליציבה ואיכותית, אך בשנים האחרונות נקלעה למציאות מורכבת. מתוך 300 מורים ומחנכים בבתי הספר בעיר, מעל 30% מגיעים מחוץ לערד. בתנועת אור זיהו את הצורך לחזק את העיר באנשי ונשות חינוך איכותיים, שרואים בערד את ביתם ואת עתידם, וכך קמה התוכנית שאליה הצטרפו שי ונהור. "עברנו את ההכנות כל אחד בבית ספר שלו, והצוות תמך ונתן לנו רעיונות עם יצירתיות מדהימה", הם מספרים, "היום הראשון התעלה מעל הציפיות, ולמרות שנחזור עליו בשנים הבאות - זאת פעם יחידה שזה היום הראשון בשנה הראשונה. פעם אחת בחיים". 

שי ונהור רצו להגשים את הדרך החינוכית שבה הם מאמינים, ולעשות זאת דווקא במקום מרוחק מהערים הגדולות. "יש בערד הרבה בתי ספר ביחס לאוכלוסייה, מה שיוצר כיתות קטנות", הם מסבירים, "יש כאן המון דאגה לפרט כבר מגיל צעיר, וזה מאוד מתאים למה שאנחנו מאמינים בו. ההגעה לכאן במסגרת הפרויקט הרגישה לנו כמו משהו שקרה בזמן הנכון ובמקום הנכון, כי זה התלבש בדיוק על מה שרצינו. 

"בשנייה שנכנסנו לעיר הרגשנו שהאסימון נפל. באנו בתחושת שליחות לעשות למען הקהילה, ויצא שאנחנו מקבלים כל כך הרבה החל מראש העיר, ממרכז הצעירים בעיר וכמובן מהצוות שעובד אתנו בבית הספר. כולם נותנים לנו את התחושה הכי טובה". 

לדברי שי, "ברור שלא הכל קל והולך חלק, אבל אני באמת מאמינה שעם הכלים הנכונים אפשר לעשות דברים אחרים. יש הרבה בתי ספר והכיתות קטנות, מה שמאפשר לעשות תהליכים עם תלמידים. החינוך בערד מביא תוצאות ויש הרבה מקום לכל ילד בפני עצמו. לא מסתכלים רק על מה נכון לכיתה שלמה, אלא גם על האינדיבידואל". 

ההורים והמשפחה תומכים בשי ונהור, למרות שתחילה חששו מהרעיון. כעת, אחרי שהגיעו לבקר וראו את העיר מקרוב, שי מקווה שבבוא היום יבואו בעקבותיהם. "הרצון שלי הוא להגיד שהם מאוד בעד ומאוד מבינים, אבל כמו כל הורה הם היו רוצים שנישאר קצת יותר קרובים", היא אומרת, "עם הזמן, כשהם ראו שאנחנו מקבלים מקומות עבודה טובים ושטוב לנו, הם באו לכאן בשביל לראות ולהבין ממה אנחנו מתלהבים. גם מבחינה כלכלית, לחיות עם שתי משכורות של מורים זה לא קל. הרצון הוא לא לחיות בחנק כלכלי, ופה יש לנו אפשרות לעשות את זה".

לדברי נהור, "אני מאמין שכל ילד יכול להצליח, למקסם את היכולות שלו ולהגיע למלוא הפוטנציאל, הרבה פעמים זה תלוי בבית הספר ובמורים, כי אם מכבים את המחשבה של הילד גם המוטיבציה שלו להצליח יורדת, אבל אם נותנים לו חיזוקים חיוביים ומעודדים אותו להצליח במה שהוא באמת טוב בו, המוטיבציה תהיה גבוהה. אני חושב שכל ילד יכול להצליח במערכת החינוך.

"באנו בתחושת שליחות לעשות למען הקהילה, ויצא שאנחנו מקבלים כל כך הרבה". נהור ושי אלקין בערד

"יש כאן יש הזדמנות טובה, כי יש פה כל כך הרבה סוגים של בתי ספר וכולם עובדים בשיתוף פעולה, כל בית ספר עם ההתמחות שלו. יש גם מגוון אוכלוסייה רחב של דתיים, חילונים וחרדים, ואף אחד לא כופה אחד על השני. כולם עובדים בשיתוף פעולה ובית הספר הדתי מארח את בתי הספר החילוניים. בפסח, למשל, הכינו מצות ביחד ועשו סעודת פסח. יש שיתוף פעולה בין כולם, וכשרוצים לדבר על סובלנות מהי זאת דוגמה מאוד טובה". 

שי מאחלת לעצמה להפוך למורה שתמיד רצתה להיות, ושיחד עם נהור ישתקעו בעיר ויקימו בה משפחה. "אני מאמינה בהזדמנות לתת לילד להצליח, כמו שהרב שלמה קרליבך אמר 'כל מה שילד צריך זה מבוגר אחד שיאמין בו'. אני הגעתי לחינוך לא כי הייתי תלמידה סוררת או כי היה איזה מורה שהאמין בי, אלא כי היו לי הרבה מורים טובים לאורך הדרך וזה מה שגרם לי לרצות להגיע להוראה. אני מקווה שאצליח להיות מורה שמאמינה בתלמידים שלה. ערד זה מקום טוב לגדל בו ילדים, ואחרי שעבר חודש ובאמת הכרנו איך עובדת פה מערכת החינוך וראינו שהדגש פה הוא על חינוך ועל הרצון לשמר את האנשים, אנחנו מקווים שנצליח לעזור להמשיך לעשות את זה, נקים כאן משפחה ונצליח במשימה שלנו".

מקרקס את הנגב

לאחר שנה וחצי שבהן למד בבית ספר לקרקס CAU שבספרד ונדד בקרקסים מגוונים ברחבי אירופה, החליט אדם דה לנגה (36) לעבור ליישוב המדברי מצפה רמון ולהקים בו את "קרקס מדבר" - מסלול ללימודי קרקס וקיימות שצפוי להיפתח באמצע אוקטובר. אדם התוודע לעולם הקרקס לפני שמונה שנים, כשהיה סטודנט באוניברסיטה העברית ונרשם לסדנת אקרובאלאנס במצפה רמון. "מצפה רמון דומה קצת לאשראם", הוא מספר, "מקום קצת מנותק שאתה יכול לעבור בו תהליך לנפש. לעמוד על במה זה לא פשוט, אלא תהליך נפשי מורכב. ככה זה גם כשעובדים עם הגוף, אפשר להיכשל אלף פעמים ובפעם ה־1,001 להצליח. כמו בג'אגלינג ובעמידות ידיים - אתה נופל וקם".

עולם הקרקס כבש את דה לנגה, וככל שחלף הזמן החליט שזה התחום בו הוא מעוניין לעסוק. "אנשים מתחילים את התחום הזה בגיל צעיר", הוא מספר, "אבל אני פגשתי את העולם הזה באקרו־באלאנס לפני שמונה שנים ולא החלטתי מייד שזה מה שאני רוצה לעשות... זה היה תהליך הדרגתי של הבנה. גדלתי על חוגי סיירות של קק"ל, שהן עולם של טיולים והדרכה בשטח, בתקופת האוניברסיטה פגשתי את עולם הגינות קהילתיות שעליו עשיתי את התזה שלי, ועדיין היה חסר לי איזשהו אלמנט בחיים. את כל הדברים האלה פגשתי בקרקס, גם עבודה עם הגוף, גם עבודה עם הנפש וגם עבודת צוות - ואז הבנתי שזה משהו שאני רוצה לקדם". 

אדם גדל בצפון הארץ, בתואר הראשון (מזרח תיכון בתוכנית של מדיניות ציבורית) והשני (מדיניות ציבורית עם התמחות בתכנון עירוני), התגורר בירושלים, ולאחר מכן עבר לצפה רמון למשך שלוש שנים. לאחר שסיים את לימודי הקרקס החליט לחזור ליישוב, הפעם עם תוכנית הלימוד הייחודית שתאפשר לתלמידים להיחשף לעולם עשיר שטומן בחובו דיסציפלינות שונות. 

"תהיתי לאן אני ממשיך והחלטתי לחזור למצפה רמון" הוא מספר, "אני מטייל המון בארץ והנגב מבחינתי הוא איזושהי ריאה לנשום בה. המרחב העצום הזה מרגיע ומאפשר, ומצפה רמון הוא יישוב שאין כדוגמתו הן מבחינת הריחוק, והן מבחינת מגוון האוכלוסייה, שמורכבת מהרבה מאוד קהילות. יש כאן עולים מרוסיה, צברים ותיקים וחבר'ה חדשים שמגיעים בגלל השקט והמדבר. יש עכשיו נהירה של צעירים לכאן, ולפני חצי שנה כשהתחלתי להניע את הרעיון ולעניין בו את האנשים כאן. עשינו כבר שלושה ימים פתוחים שהגיעו אליהם לא מעט תלמידים, לכל המסלולים, ועכשיו היו לנו שבועיים של אטרף לקראת היום הפתוח אחרון. זה מסלול של שמונה חודשים עם ארבעה ימי לימוד בשבוע, ויש לנו מקבץ יפה של מורים בצוות". 

מי ששימש השראה לאדם הם ליאת דרור וניר בן גל, שייסדו את בית הספר של "אדמה" במצפה רמון ואת הסטודיו למחול האנגר "אדמה". לפני כשנתיים, לאחר 17 שנים במצפה רמון, עברו השניים לשדרות וייסדו את מסלול הלימודים לתואר ראשון בכוריאוגרפיה ותנועה למסך ובמה. לאחר שאנשי "אדמה" עזבו, המבנה הנטוש הוסב למרכז האמנויות והיצירה "מעבר". ב־2016 נפתח במקום מסלול חדש של לימודי מחול ותנועה בשם "פאטה מורגנה", שבו מלמדים רבים מהמורים שלימדו בסטודיו למחול של "אדמה". כעת, מלבד לימודי המחול, ייפתחו בו שני מסלולים נוספים - מסלול "פעימה" ללימודי תיאטרון והמסלול ללימודי קרקס וקיימות שהקים אדם. "מה שיפה בלימודי קרקס הוא שיש בהם תחומי לימוד רבים", הוא מסביר, "במהלך הלימודים שמים דגש גם על תיאטרון, כדי לדעת איך לעמוד מול קהל, ולומדים גם ריקוד כי האקרובטיקה היא מאוד טכנית וחדה והריקוד מעדן את זה. בגלל זה אני כל כך אוהב קרקס, כי הוא מכיל את כל האלמנטים האלה וזה פשוט מדהים".

הסטודנטים ילמדו גם קורסים בקיימות ובקיימות כלכלית, וישתתפו בקורס פרמקלצ'ר - חקלאות בת קיימא. "אנחנו מנסים לקדם אלמנטים של קיימות וקהילה, כי זה הייחוד שלנו", אומר אדם, "קיימות הוא מושג רחב, זאת הגישה שבה אתה בוחר לחיות והאופן שבו אתה שומר על הכוחות שלך ומסתכל קדימה לעתיד. זה מתחיל מהאלמנטים הכי פשוטים, כמו מה אדם מכניס לגוף שלו, וזה חשוב במיוחד כשהוא משתמש בו הרבה. ללא תזונה נכונה והיכרות עם הפיזיולוגיה של הגוף לא ניתן להגיע רחוק וזה יכול לגרום לפציעות". 

אדם מתכוון להעביר לתלמידים במצפה רמון את חשיבות האחדות והעזרה ההדדית, שמייחדים גם את עולם הקרקס. "לימודי הקרקס הם כלי מטורף, שהתכלית שלו היא לעשות שמח ולעורר רגשית קהל כלשהו", הוא מספר בהתלהבות, "זו יצירת אינטראקציה עם אחרים שהיא לא תחרותית, וזה אחד הדברים היפים שראיתי בחו"ל. עברתי ממקום למקום וראיתי כל מיני מקומות וחללים של קרקס, והאנשים בהם מפרגנים ועוזרים גם אם אתה זר לחלוטין. מין אווירה עצומה של פרגון, שהיתה חדשה לי ולא פגשתי אותה קודם".

במהלך השנים אדם הדריך שיעורים וחוגי אקרו־באלאנס במסגרות שונות, והשנה יעביר שיעורי קרקס בבית הספר היסודי "רותם" במצפה רמון. "לימדתי בעבר אקרו־באלאנס ושיעורי תנועה בגני ילדים, במכינות קדם צבאיות ובמסגרות נוספות, ויש בזה פוטנציאל לגעת בכל כך הרבה אנשים, שזה פשוט דבק" הוא אומר, "זאת עבודת גוף מפרגנת ולא תחרותית, ואת זה אני רוצה לדחוף כי אני מרגיש שזאת השליחות שלי - משהו שמוביל טוב ושמחה". 

בימים אלה הוא נמצא בשיא העשייה לקראת פתיחת שנת הלימודים, אבל כבר מקווה שבשנה הבאה תיפתח תוכנית שנה ב', כשהפתיחה תלויה במספר תלמידי שנה א' שירצו להמשיך. בשנה ב' יושם דגש על פיתוח היכולות האמנותיות האישית ועל התמחות בתחום קרקס מסוים. תחום מרכזי נוסף יהיה פיתוח כישורי הוראת קרקס למגוון אוכלוסיות וגילים, כשתלמידי שנה ב' יעברו התנסות מעשית בהוראה בקהילות השונות במצפה רמון. 

"השאיפה היא שנפתח שנה שנייה שבה תהיה התמקצעות בתוך אחד מענפי הקרקס, ונלמד גם איך להנגיש את הקרקס לאחרים מהמקום הסוציאלי", מבהיר אדם, שמקווה להיצליח למנף את לימודי הקרקס בארץ. "החלום ואחת המטרות ארוכות הטווח הם שלימודי הקרקס יזכו להרבה יותר יוקרה וכבוד", הוא אומר, "אתה יכול ללמוד תואר בריקוד או במוזיקה או משחק, אבל בקרקס אין לימודים לתואר ראשון, בעוד שבאירופה יש ארצות בהן ניתן לעשות גם תואר שני. מדובר בעולם מורכב שמשלב אמנות, במה וספורט, אך אין בו תחרותיות וזה באמת שילוב קסום".

הנגב אמנם פורח, מאות משפחות מצטרפות בכל שנה למושבים, לקיבוצים ולערים בגלל ציונות, אך אלפי צעירים עוזבים למרכז הארץ, כך שההגירה השלילית מאזנת את החיובית. לדברי רוני פלמר, מנכ"ל תנועת אור, התנועה מסייעת לכ־3,000 תושבים להגיע לנגב ולגליל בכל שנה. "לצד יצירת חזון ואסטרטגיה ברמת המאקרו לנגב, תנועת אור משקיעה בשנים האחרונות באיתור ובסיוע למובילים שיכולים להצמיח יוזמות ברמת המיקרו", הוא מסביר, "יהיו הרבה התחלות בשטח של אנשים מיוחדים, שעושים פרויקטים מיוחדים ומייצרים פריצות דרך בחינוך, בתרבות, בכלכלה ובחברה - בדרך לנגב של מצוינות". 

צילומים: דודו גרינשפן וצפריר אביוב

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו