ישראל לא לבדה בעולם

אני לא מפסיק לקבל תלונות מקוראים", סיפר לי שלשום עיתונאי צרפתי שעימו אני מיודד זה שנים, ושמוצב בישראל. "אני מקבל מכתבים נזעמים מקוראים פלשתינים, שכועסים על הדיווחים הלא מאוזנים שלי. הם אומרים לי כי אין בכלל מה להשוות בין הסבל של תושבי ישראל ובין זה של תושבי עזה. הם טוענים כי דיווחים כמו שלי רק מצדיקים את התוקפנות הישראלית". מעניין, עד תחילת המבצע הוא ספג תלונות אך ורק מהקוראים הישראלים.

מבצע "עמוד ענן" לא הבטיח לשנות את המציאות בעזה. הוא לא הבטיח למגר את שלטון חמאס. מטרות המבצע היו מוגבלות ובעיקר ריאליות, בהתחשב במציאות ובעיתוי הנוכחי. אולי בגלל זה זכינו בלגיטימציה בינלאומית גדולה למבצע שנתפס מתחילתו כהגנתי. המבצע שאף, בסך הכל, להשיב את השקט לתושבי הדרום. מה שלא נאמר לאזרחי ישראל הוא שבתור בונוס תשתפר גם תדמיתה של ישראל בתקשורת המערבית באופן ניכר.

בארה"ב, שבה יחס התמיכה בישראל לעומת הפלשתינים היה השבוע ארבע לאחת לטובת ישראל, פירסם העיתון "ניו יורק טיימס" מאמר מערכת, שכותרתו היתה: "חוסר הלגיטימיות של חמאס". עורכי העיתון התייחסו לחאלד משעל כמי ש"התגרה בישראל כדי שתפתח במבצע קרקעי".

העיתון האמריקני החשוב, שלא חסך ביקורת מממשלת נתניהו בשנים האחרונות, פסק באופן חד-משמעי כי "חמאס כל כך אובססיבי בשנאתו לישראל, עד שהוא נוקט שוב ושוב אלימות ללא קשר למחיר שזה יגבה מבני עמו. הגישה הזו לעולם לא תוביל את הפלשתינים למדינה העצמאית שהם כמהים לה - אבל זה כל מה שחמאס יכול להציע".

בנוסף, זכתה ישראל לסידרה של הצהרות חיוביות מצד שורה של מנהיגים חשובים, ובראשם הנשיא האמריקני ברק אובאמה, שאמר כי "לישראל הזכות להגן על עצמה". בעידן של דה-לגיטימציה שידעה ישראל מצד מדינות כה רבות, אין ספק כי מדובר בהישג לא קטן. מצד שני אסור לשכוח שהעימות הוא בכל זאת עם ארגון טרור, חמאס, וגם לצביעות העולם בדיווח הבלתי מאוזן שלו במזרח התיכון - חייב להיות גבול.

הסבב הנוכחי בין ישראל לבין הארגון הפלשתיני הקיצוני נכפה על ממשלת נתניהו, שרק רצתה להגיע לבחירות בינואר בשלום. העולם, הטרוד באינספור בעיות חברתיות-כלכליות משל עצמו, כבר התרגל למעגלי האלימות הבלתי פוסקים בין ישראלים לפלשתינים - אלא שהפעם היה מדובר בעימות עם משתנה חדש - מצרים של מורסי. מכאן אולי החשיבות של תגובת המערב.

המערב, בראשות אובאמה, ניצב מול מבחן חדש: כיצד לתמוך בישראל ולחבר אליה את מורסי? כיצד להפוך את נציג האחים המוסלמים, היושב בארמון הנשיאות במצרים, למבוגר האחראי? כיצד לגרום לנשיא מצרי להתחבר לאינטרסים ישראליים? בתום כעשרה ימים של מבצע אפשר בינתיים להגיד כי המערב עבר את המבחן. בהצלחה? קשה להגיד, אבל עבר. גם זה משהו במציאות של 2012.

הבחירה של אובאמה

לא רק למורסי בא המבחן הזה בהפתעה או בעיתוי מוקדם, גם אובאמה לא ציפה כי המזרח התיכון יוציא אותו מהריכוז ואולי אפילו מהשלווה של פוסט בחירות במהלך ביקור היסטורי במיאנמר. מה לא אמרו על אובאמה של אחרי הבחירות ועל הנקמה המתוקה שהוא מכין לראש הממשלה הישראלי, שתמך, כפי שדיווחה התקשורת האמריקנית, במיט רומני?

אובאמה ניצל את מבצע "עמוד ענן" כדי לעשות רהביליטציה ליחסיו עם נתניהו בפרט ועם דעת הקהל הישראלית בכלל, כפי שמעלה העיתון "ניו יורק טיימס" שלשום. נשיא ארה"ב שיגר את מזכירת המדינה שלו, הילארי קלינטון, לאזור כדי להשיג הסכם הפסקת אש שבו היתה מעוניינת גם ישראל.

אובאמה, מהיום הראשון, ציין את זכותה של ישראל להגן על עצמה ולא דרש כל איפוק מישראל במהלך ההפצצות מהאוויר. נכון, אובאמה הבהיר היטב כי פלישה קרקעית אינה תואמת את ציפיותיו מישראל, אבל ירושלים גם כך לא ששה לבצע כניסה קרקעית לעזה. ישראל בסבב הזה רצתה להשיב את השקט בלי לאבד חיילים. אגב, לנוכח הגישה של אובאמה, לא פלא שלונדון, פאריס וברלין יישרו קו עם האמריקנים לצד ישראל.

ה"ניו יורק טיימס" אפילו טען כי "אובאמה נקט עמדה מאוד פרו-ישראלית, בדיוק כמו זו שנקט הנשיא ג'ורג' בוש שנאלץ להתמודד עם עימותים דומים במהלך הסכסוך בין ישראל לחיזבאללה ב-2006 ובפלישה האחרונה לעזה ב-2008".

אובאמה שוחח לפחות פעם ביום עם ראש הממשלה נתניהו ועם נשיא מצרים מורסי. עם מורסי שוחח אובאמה אפילו יותר מפעם אחת, מאחר שמהיום הראשון של המבצע נתפס הנשיא המצרי כמי שירסן את חמאס ויביא להפסקת האש המיוחלת. ירושלים גם דאגה להשיב לאובאמה על תמיכתו הבלתי מסויגת: שר הביטחון, אהוד ברק, היה הראשון שעשה זאת בנוכחות השגריר האמריקני בישראל כשהודה לאובאמה על מימון כיפת ברזל, גיבורת המבצע. גם נתניהו חזר על מילות התודה במהלך ביקורה של קלינטון.

אבל בירושלים לא תמימים. הם יודעים היטב שעל התמיכה יהיה צריך לשלם. אובאמה בינתיים לא מבקש דבר, אבל בהמשך ירושלים תתבקש אולי לשחרר מעט את הלחץ המופעל על תושבי עזה. הסגר על הרצועה וסוגיית המעברים יעלו בשלב זה או אחר. חשוב מזה, כמובן, נושא המו"מ עם הרשות הפלשתינית.

אובאמה אינו היחיד המאמין כי אי אפשר להחליש את חמאס בלי לחזק את אבו מאזן. מבצע "עמוד ענן" לא שם לו למטרה למוטט את משטר חמאס, אבל הוא כן יכול להצליח לחזק את אבו מאזן. בד בבד, בירושלים לא אוהבים את הצעדים החד-צדדיים של אבו מאזן, בעיקר באו"ם - למשל זה הצפוי בסוף החודש.

יו"ר הרשות הפלשתינית הודיע באופן רשמי עוד לפני תחילת המבצע, כי ב-29 בנובמבר תפנה הרשות הפלשתינית לאו"ם בבקשה לשדרג את מעמדה מישות משקיפה למדינה משקיפה במוסדות האו"ם. אולם ייתכן כי ויתור של אבו מאזן על צעד חד-צדדי, שרק מרחיק ממנו את ישראל, יוביל את הצדדים לשוב לשולחן המו"מ.

אובאמה, שהחל זה לא כבר את הקדנציה השנייה שלו, מן הסתם מצפה לזה, אלא שבבית הלבן יודעים היטב כי לא מדובר בסיפור פשוט. מימשל אובאמה השני מפוכח יותר מהראשון. וושינגטון אינה מקיימת דיאלוג עם חמאס, אלא שארגון הטרור מייצג יותר ויותר פלשתינים. אובאמה הפעם לא צפוי להתחייב להצלחת המו"מ בין ישראל לפלשתינים.

הבעיה של מורסי

המשתנה הגדול של הסבב הנוכחי בין ישראל לחמאס היה מצרים של מורסי, שאינה אוהדת, בלשון המעטה, את הסכם השלום עם ישראל.

יום לפני תחילת המבצע, בזמן שחמאס ירה לעבר ישראל, הועלו טענות קשות מצד תנועת האחים המוסלמים בקהיר, שדרשה לפתוח את הסכם השלום. כמעט באותו זמן האימאם של מסגד אל-אזהאר בקהיר השתמש ברטוריקה איראנית, כשהתייחס לישות הציונית ולא לישראל. מצד שני, גם מורסי מתקשה להגיד את המילה "ישראל".

מצרים האיסלאמית שיגרה את ראש הממשלה שלה, הישאם קנדיל, לעזה ביום שישי לפני שבוע. למחרת הממשלה האיסלאמית של תוניסיה שלחה את שר החוץ שלה, ומייד אחר כך גם טורקיה, ומפלגת השלטון האיסלאמית שלה, שלחה אף היא את שר החוץ. מציאות חדשה כבר אמרנו.

קצת קשה להשוות את השכונה שלנו לזו של עופרת יצוקה ב-2008. גם קטאר בינתיים שינתה את פניה ועברה סופית לצד השני. בשל כך כשמדברים על תגובת העולם זה לא מדויק: יש מערב וערב ותהום מפרידה ביניהם. העובדה שההבדלים היו בולטים ומורסי היה צריך להישמע לאובאמה יכולה לגרום לקורת רוח בירושלים. השאלה הגדולה היא אם המדובר היה בהמלצות אמריקניות למורסי או בתכתיבים.

ובינתיים, התקשורת המצרית כמובן בחרה צד, בדיוק כמו התקשורת כולה במדינות ערב. אלא, שהפעם, להוציא את הירי על בניין המגורים בעזה, שגבה קורבנות של נשים וילדים, לא היו לפלשתינים הרבה צילומים להעניק לתקשורת הערבית. מדהים היה לגלות מאמרים אובייקטיביים למדי, אפילו בתקשורת המצרית.

עם זאת, רצוי לשים לב שהפעם העיתונאי המצרי כתב כי הדברים התרחשו בתנאים שונים מאלו שהיו במהלך מבצע "עופרת יצוקה". "הרקטות של חמאס, שהיו פרימיטיביות לפני שלוש שנים", נכתב, "צמחו לארסנל שלם והן הרבה יותר מתקדמות. היום הרקטות האלה יכולות להגיע לתל אביב, לאשדוד, לאשקלון ולבאר שבע ומסוגלות להרוס בית מגורים עם שלושה דיירים בפנים (קריית מלאכי)". אי אפשר, כך מצוין בכתבה, להפריד את הארסנל של חמאס מאיראן ומכמויות הנשק הגדולות המצויות היום בלוב.

בתקשורת המצרית צוין כי גם למורסי היתה בעיה: מצד אחד "השלום הקר עם ישראל קפא עוד יותר, ומצד אחר הפעילות הג'יהאדיסטית בסיני נגד כוחות הביטחון המצריים לא תרמה ליחסים שבין קבוצות הפעילים הקיצוניות בעזה לבין משטר האחים המוסלמים בקהיר". הדברים מעניינים, אך גם צריך לשים לב לדרך שבה מסיים הפובליציסט, עבדל מונהיים סעיד, את מאמרו השבוע ב"אל-אהראם": "הדאגה הגדולה ביותר שלנו היום היא מצרים שנכוותה מהאירועים בסיני, אלא שהאירועים בעזה הביאו מיליון איש להפגין לעומת 100 בלבד שבאו למחות על הפגיעה בכוחות הביטחון של מצרים המגינים על מולדתם".

כל זה לא מבטיח לנו שקט בעתיד מהרחוב המצרי, המשפיע מן הסתם על המדיניות של הנשיא מוחמד מורסי.

כשטורקיה ברקע

בעוד מצרים משתנה, ותהפוך או למובילת התנועה האיסלאמית באזור או למבוגר האחראי, כפי שמצפה המערב, עוד מדינות נכנסו לתמונת התיווך בין חמאס לישראל: קטאר, שב-2009, ניתקה קשריה עם ירושלים ולאחרונה ערכה ביקור היסטורי בעזה של החמאס, וטורקיה.

ראש ממשלת טורקיה, ארדואן, לפחות כלפי חוץ, הבהיר שהוא דוחה על הסף את אפשרות התיווך, אלא שיש גבול עד כמה אנקרה מוכנה להעניק לקהיר את כל הבמה בניסיון הבינלאומי למצוא מוצא לסכסוך, כפי שאפשר ללמוד מחלק מחברי מפלגתו של ארדואן, שלא אהבו לשמוע אותו מכנה את ישראל - "מדינת טרור".

כך, באופן אירוני, מורסי מתעמת עם מפלגתו כדי לצנן עוד יותר את יחסיו עם ישראל, ואילו בטורקיה מתרחש תהליך הפוך: בתקשורת ובמפלגת השלטון יש כאלה שהיו רוצים לראות את אנקרה מתקרבת לירושלים. שלא תטעו, אין מדובר באהבת ישראל, אלא ברצון לחדש את השפעתה הגדולה של אנקרה באזור.

הסבב הנוכחי בין חמאס לישראל התקיים במציאות מזרח-תיכונית חדשה. מאזן הכוחות משתנה לנגד עינינו, במערכה שבה הדימויים חשובים יותר מהכדורים. וושינגטון, קהיר, אנקרה, דוחא ואפילו פאריס, לונדון וברלין ניסו כל אחת לשדרג את מעמדן במזרח התיכון, להוציא את אבו מאזן הטרוד ביוזמות חד-צדדיות. אפילו האו"ם, עם הגעתו של המזכ"ל באן קי-מון, החתים דרכון.

לצערנו, המציאות הזו של המזרח התיכון לא מבטיחה לנו שהסבב שהיה יהיה האחרון - אבל טוב לגלות, פעם נוספת, כי למרות התחזיות האפוקליפטיות שניבאו לנו רבים רק לפני קצת יותר משנה: ישראל אינה לבדה בעולם.

* * *

הפיגוע בלב תל אביב | בועז ביסמוט

טרור עד הבית

500 עיתונאים זרים הגיעו השבוע לישראל והצטרפו לכתבים שכבר מוצבים כאן. הרוב היו בעזה או בדרך לשם. אלה שנשארו דיווחו על הטילים ששוגרו לעבר יישובי הדרום.

ביום רביעי בצהריים הוזנקו חלק מאלה שנותרו לתל אביב. פיגוע ראשון בעיר ללא הפסקה מאז אפריל 2006, והתקשורת הבינלאומית מיהרה לשאול את האזרחים במקום לגבי תחושותיהם.

הפיגוע בתל אביב אירע בשכונה שלי. מיהרתי למקום. העיתונאים השונים ביקשו לדעת מה חושב כותב שורות אלה על הפיגוע. לאחר הראיון המצולם ביקשתי אני לדעת מה הם חושבים. אני חייב להודות כי הפעם הטון של הכתבים היה שונה. לא עוד ביקורת עיוורת כלפי ישראל.

מתחילת המבצע ישראל הוצגה כקורבן, לא כתוקף. שינוי מרענן. חבל שהוא בא על חשבון אזעקות ופיצוצים בתל אביב, בראשון לציון וביישובי הדרום, עד תחילת הפסקת האש.

העיתונאים הזרים ביקשו לצלם את בסיס הקריה השכן, אך השוטרים הרחיקו אותם. כתב בריטי, שרק הגיע באותו יום, ביקש לשאול את השוטרים מה יש מאחורי החומה. "זה משרד הביטחון", אמר לו כתב אחר. "גם תל אביב בחזית", שידר עיתונאי אירופאי.

העיתון הצרפתי "לה פיגארו" העלה לאתר שלו צילום של האוטובוס הפגוע תחת הכותרת: "פיגוע בתל אביב פגע במאמצים הדיפלומטיים להפסקת אש". העיתון גם פירסם את צילום ההוצאות להורג בעזה. אין ספק, חמאס לא יצא טוב בעיתון הצרפתי.

ביום רביעי בצהריים התבוננתי מסביב, לא הרחק ממסעדת מיתוס הכשרה, שאליה אני נוהג ללכת עם משפחתי. רק יום קודם נשאלתי הכיצד אני לא נמצא במקום מסוכן בזמן פעילות צבאית? פתאום הסכנה היא ליד הבית.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו