"בזכותה אני חי"

סמ"ר הילה ישראלי מסתובבת בתאג"ד של גדוד עשת בנחל עוז, ולא יודעת את נפשה מרוב התרגשות.

סמ"ר הילה ישראלי ורס"ן יהודה. "הרגע שבו הבנתי שהצלתי חיים היה הכי מספק בחיי" // צילום: יהושע יוסף

היא עוברת מחדר לחדר, מסדרת עוד קצת את השולחן, מיישרת את החלוק הלבן שלה הפרוס על משענת הכיסא. מעיפה עוד מבט במראה וממשיכה להדק את הקוקו, לפני שהיא לוקחת את רובה ה־M-16 המקוצר שלה. על הרצועה שלו מתנוססת בגאון המילה "פרמדיקית", שנתפרה מאותיות גזורות מעור.

"היום זאת הפעם הראשונה שבה הסמג"ד יחזור איתי אל מקום האירוע מאז שהוא נפצע", היא אומרת ועיניה הכחולות נוצצות. "תצטרכי לשים אפוד קרמי, כי אנחנו נהיה ממש צמוד לחומה".

"האירוע" הוא הרימון שנזרק לעבר כוח צה"ל ב־13 ביולי במהלך מהומות ליד הגדר, ושממנו נפצע קשה רס"ן יהודה, סגן מפקד גדוד 9 של חטיבת השריון 401. אלמלא פעולתה המהירה של הילה, הפרמדיקית של הגדוד, שהחדירה לחזהו מחט דקה באלתור של רגע, ספק אם הוא היה היום בין החיים. בשבוע שעבר היא קיבלה תעודת הערכה ממפקד פיקוד הדרום, האלוף הרצי הלוי. בחיל הרפואה הוחלט לשנות את הנהלים ולהשתמש גם במחט דקה לצורך ניקוז אוויר, במקרים הדורשים זאת.

"שלא תחשבי שלהיות פרמדיקית בגדוד זה תמיד זוהר", היא מחייכת. "פה באמת חוויתי רגע של שיא, אבל יש גם אינספור שעות של עבודה סיזיפית בשטח, בחום כבד או בגשם שוטף. הרבה מאוד מסדרי כוננות, בדיקה של כשירות ציוד, אימונים. הכל התנקז לרגע המכונן הזה. כל מה שעשיתי עד עכשיו הוביל אותי הכי מוכנה לרגע שבו הצלתי חיים. ולא סתם חיים - החיים של הסמג"ד שלי".

• • •

הבחירה של הילה ישראלי (21) להיות פרמדיקית בצבא נראית כמעט טבעית. אמא שלה, ד"ר ורד ישראלי, שירתה כרופאה מוטסת ביחידת החילוץ 669 והיום היא רופאת משפחה בקופת חולים כללית במזכרת בתיה. אביה, פרופ' ערן ישראלי, שירת כרופא גדודי וכראש ענף במיפקדת קצין רפואה ראשי, והיום הוא מנהל מחלקת הגסטרו בבית החולים הדסה עין כרם. הילה היא הצעירה מארבעה ילדים, ושניים מאחיה בחרו גם הם לעסוק בתחום.

אבל את ההחלטה ללכת לקורס פרמדיקיות היא קיבלה דווקא בהשפעת חברה שהכירה במכינה הקדם־ צבאית במעלה אדומים. "הפעם הראשונה שבה ממש נחשפתי לתכנים של הקורס היתה כשבוגרת של המכינה סיפרה לי עליו. הבנתי שזה קורס קשה מאוד, שמתוך 50 חבר'ה שמתקבלים אליו, רק 30 זוכים לסיים אותו, ו־20 מתוכם בנים. ידעתי שמדובר במסלול הכשרה של לוחמת טירונות 03, ושבצוק איתן הפרמדיקיות היו צריכות להיכנס לרצועה עם הלוחמים".

ההורים שלך נתנו את ברכתם, או העדיפו שתבחרי תפקיד עורפי יותר?

"ברור שהיו להם חששות. היה להם גם את הרקע שהם מכירים אישית בתפקידים האלה, והם ידעו שכרוכה בהם סכנה מסוימת. אבל בשורה התחתונה הם פרגנו מאוד".

בדצמבר 2016 התגייסה הילה לצה"ל, לאחר קורס קד"צ של חמישה חודשים, ואז החלה את קורס הפרמדיקים, שאורך שנה וחודשיים, ושבמסגרתו מוכשרים החיילים לטיפול באירועי טראומה. חלק מההכשרה כולל עבודה בבית חולים, שם הם מתנסים באינספור מצבים רפואיים אמיתיים, ובהם ביצוע הנשמה בנפגעי ראש, הנשמות בטיפול נמרץ ויילוד במצב חירום.

הילה סיימה את הקורס בהצטיינות ונשלחה לגדוד 9. "ההתחלה לא היתה פשוטה. פרמדיקית בתאג"ד מבצעת תפקיד פיקודי, למעשה אני הסמכות הפיקודית מתחת לרופא. לרוב החובשים בגדוד היה פז"מ גדול משלי, ואני הייתי צריכה לפקד עליהם. למרות זאת, רכשתי את האמון שלהם. את הסמכות הפיקודית שלי בניתי באמצעות הרבה מערכי שיעור ותרגולים, שהוכיחו להם שאני יודעת על מה אני מדברת. היה חשוב לי להראות שאני מקצועית".

"הילה היא מפקדת שהעוצמה שלה היא בשקט שלה", אומר אחד החובשים בתאג"ד. "היא רגועה מאוד ויודעת לגרום לדברים לקרות בלי לחץ ובלי צעקות. הרגשנו את זה מצוין באירוע שבו הסמג"ד נפצע והיא תפעלה אותו כמו רופאה מקצועית, ולא כמו פרמדיקית בת 21. אין לי ספק שהאירוע הזה רק ליכד אותנו, והוא גורם לנו היום לעבוד יחד כצוות חזק ומגובש".

• • •

רס"ן יהודה (28) נשוי לנעמה, כדורסלנית בקבוצת רמת חן בליגת העל. הילה פגשה אותו לראשונה כשהגיעה לגדוד. הרצון שלו לטפח את התאג"ד ולהכין אותו ליום שבו יזדקקו לו למצבים מצילי חיים, גרם לקשר ביניהם להתהדק.

"בכל פעם שהייתי נשארת שבת בבסיס זה היה בסבב של הסמג"ד, כך שפעלנו תמיד יחד. הוא רק לא ידע שכל ההכשרות וחידוד הנהלים של חילוץ תחת אש ישרתו אותו ברגע הכי קריטי שלו בחיים. למעשה, יום לפני התקרית העברנו יחד לחובשים תרגול של חילוץ תחת אש, איך לפנות פצועים, וחידדנו נהלים. כשאני חושבת על זה היום בדיעבד, זה נראה כאילו הוא הכין אותנו לפינוי של עצמו".

אנחנו נפגשים בבסיס של הגדוד, כשהוא מגיע לפגוש את הילה ומתקבל בחום. המבוכה הראשונית של מפקד ופקודה מתפוגגת במהירות.

"אני חייב לה בענק", אומר לי יהודה, "אבל אני לא יודע איך מחזירים חוב כזה". הילה צוחקת ועונה: "זה לא חוב שצריך לפרוע, אתה יכול להיות רגוע".

נסיעה קצרה של כמה דקות מביאה אותנו אל גדר המערכת. ממול שכונת סג'עייה הידועה לשמצה. השער של גדר המערכת נפתח, ואנחנו בתוך האזור שחוצץ בין עזה לבין היישובים בעוטף. כמה מאות מטרים בודדים, שמפרידים בין הבתים של סג'עייה לבתים של קיבוץ נחל עוז.

"זאת תחושה מוזרה לחזור לכאן", הוא אומר. "אני מוכרח להודות שזה עושה קצת פרפרים בבטן. עכשיו שקט ורגוע כאן, אבל דמייני שאלפי פלשתינים נמצאים מעבר לגדר ולא מפסיקים לזרוק אבנים לכיוון שלך, ואת לא יודעת מה הדבר הבא שתפגשי. האם זה יהיה מטען, או שפתאום הם יפרצו את החומה ויסתערו?

"המהומות של הפלשתינים על הגדר התחילו חודש לפני שהגענו לתפוס קו ברצועה. מאז, בכל יום שישי מהשעה אחת בצהריים עד תשע בערב אנחנו נמצאים בחוץ ליד הגדר, מנסים למנוע מהפלשתינים להפיל את הגדר ואת החומה שבמעבר קרני ולחדור לשטח ישראל.

"אחרי כל כך הרבה ימי שישי כאלה, חלוקת התפקידים כבר ברורה לשני הצדדים. הפלשתינים מנסים להגיע כמה שיותר קרוב לגדר, אנחנו מנסים להרחיק אותם. המג"ד הוא הסמכות שמאשרת אם להניע כוחות לכיוון הגדר או לבצע ירי לכיוון מפגינים שמותחים את הקו ומתקרבים יותר מדי. ככה זה מתנהל בכל שבוע. זה יום מאוד אינטנסיבי ומתיש".

ביום שישי ההוא יצא יהודה עם חייליו לעבר הגזרה שבה מתחוללות המהומות. הילה והתאג"ד המתינו בכוננות מדרום למעבר קרני.

"בסביבות שבע בערב התחילה נהירה של המון מפגינים לעבר החומה במעבר קרני", אומר יהודה. "החומה היא נקודה שבה אנחנו פחות רואים מה קורה, והם יודעים את זה. מהר מאוד הבנו שאתגר ההפגנה זז לשם, ושעכשיו אלפי מפגינים שצמודים לחומה עשויים להניח מטענים או לנסות לפרוץ את החומה.

"כדי לשפר את שדה הראייה החלטנו לטפס על הסולם שצמוד לחומה. אני טיפסתי ראשון, מאחוריי דור, הקשר שלי, ואחרון טיפס קובי המ"פ. מסביב היה ירי בלתי פוסק ואבנים הושלכו לכיוון שלנו".

בשעה 19:37, רגע לפני שיהודה הגיע לראש הסולם כדי להציץ ולבדוק מה קורה מעברה של החומה, נשמע פיצוץ אדיר מעל ראשו.

"אני לא זוכר שהרגשתי כאב, אבל שלחתי יד לכיוון בית השחי השמאלי וראיתי שיש שם הרבה דם. הבנתי שנפצעתי. תמיד אמרו לנו שהדבר הכי גרוע זה להיפצע כשנמצאים בגובה, ואני הייתי על סולם בגובה שמונה מטרים. כל מה שרץ לי בראש באותו הרגע זה לרדת מהר למטה. אמרתי לקשר שלי שאני פצוע, בלי שאני מבין בכלל מה חומרת הפציעה.

"כשהגעתי למטה הרגשתי כאילו מישהו לוחץ לי על הגרון, ואני לא מצליח לנשום. אני זוכר שעוד פניתי לקובי ושאלתי אותו מה יש לי שם בבית השחי. הייתי בטוח שיש שם בור ענקי, שבגללו אני מתקשה לנשום".

הילה: "באותו יום החלטתי לחכות עם האמבולנס הממוגן של התאג"ד בנקודה קרובה יותר למקום ההתרחשות, בניגוד למה שיהודה ביקש, כדי לשמור על הביטחון שלנו. אני תמיד מעדיפה להיות כמה שיותר קרוב למקום שבו הדברים קורים, כדי לצמצם זמן הגעה אם נצטרך לפעול. איתי ברכב היו שני חובשים של הגדוד, 'מנהל אירוע', שאחראי לניווט ולקשר עם המבצעים, ונהג.

"במקום שבו המתנו שמענו את הפיצוץ, הוא היה חזק מאוד. חשבנו שזה מטען חבלה, ושיהיו פצועים. לכן ישבנו דרוכים וחיכינו שיעלו מולנו בקשר לעדכן. אחרי דקה המג"ד עלה מולנו בקשר וביקש שנגיע אליהם מהר. בשלב הזה הוא עדיין לא אמר שיש פצוע. כשביקשתי לדעת תמונת מצב, אמרו לנו שיש פצוע מרסיס בחזה. הודעתי מייד לקצין הרפואה החטיבתי שיהיה צורך במסוק כדי לפנות את הפצוע במהירות".

בשעה 19:39, שתי דקות בלבד לאחר הפיצוץ, הועברה ליחידה 669 הבקשה להקפיץ מסוק. כעבור שלוש דקות הגיע רכב התאג"ד לנקודת האירוע.

"במרחק של 50 מטרים מהסולם ראיתי חייל שבקושי הולך, מכוּוץ כולו עם יד על החזה, נתמך על ידי שני חיילים נוספים. מסביב היה ירי בלתי פוסק, ואבנים לא הפסיקו לעוף לכיוון שלנו. כשפתחנו את האלונקה, הפצוע קרס לתוכה. רק אז זיהיתי שזה יהודה. לרגע החסרתי פעימה, אבל מייד התעשתי והבנתי שאין לי זמן להתעסק עכשיו במה שאני מרגישה. יש לי פצוע שמידרדר, ואני חייבת לטפל בו, כי כל דקה היא קריטית. מעבר לכך, ירו עלינו כל הזמן, וידעתי שכל שנייה מחוץ לרכב מסכנת את יהודה ואותנו. הרמנו את האלונקה לתוך הרכב ועפנו משם".

הדרך אל מנחת המסוקים עוברת בשבילי עפר מלאים במהמורות. בתנאים האלה החלה הילה לייצב את מצבו של הסמג"ד. "אני מתחילה לבדוק אותו ורואה שהוא חיוור מאוד ומזיע, כנראה במצב של הלם. יש לו קושי נשימה רציני, ואני לא מצליחה לזהות דופק לא בצוואר ולא בפרק היד. לא שמעתי כניסת אוויר בכלל, והוא לא מפסיק להגיד שהוא לא מצליח לנשום. הבנתי שהרסיס חדר לריאה ויצר כיס אוויר, שלחץ על הלב ולא אפשר לו לפעום. דיברתי איתו כל הזמן וניסיתי להרגיע אותו שתכף אני פותרת לו את זה. ידעתי שזה עניין של דקות עד שאני מאבדת אותו".

יהודה: "לאורך כל האירוע הייתי בהכרה, ואני זוכר איך היא חילקה הוראות לחובשים והרגיעה אותי. לרגע אחד לא זיהיתי אצלה לחץ, וזה עזר לי להישאר רגוע. היה אפילו רגע שחשבתי שיש מאחוריה רופא שאומר לה מה לעשות, ושאני פשוט לא מצליח לראות אותו".

הילה החליטה לבצע במפקד הפצוע ניקוז חזה זמני ("נידל"), על ידי ביצוע חתך בין הצלעות והחדרת מחט, שתשחרר את האוויר הכלוא.

"ביצוע נידל הוא לא פעולה שעושים ביומיום. למדתי עליה בתיאוריה ועשיתי אותה במהלך הקורס בחדר מיון, בתנאים מבוקרים, עם מנתח צמוד אלי שפיקח על התהליך והדריך אותי. הפעם הייתי צריכה לעשות את זה לבד, תוך כדי טלטולים של הנסיעה. היה ברור לי שבתנאים כאלה אני לא יכולה לבצע חתך כמו שצריך, ולכן החלטתי לקחת את המחט ולנסות להחדיר אותה בין שתי הצלעות בכל הכוח. הבעיה היא שהמחט הזאת היא עבה ולא חדה. היא אמורה להיות מוחדרת אחרי שמתבצע חתך. יהודה השתולל ברכב עם הידיים והרגליים, גם בגלל הכאב, וגם כי הוא נאבק על כל נשימה.

"לא הצלחתי להחדיר את המחט. אמרתי 'שיט', ואז החלטתי לאלתר עם מחט שאיתה בדרך כלל פותחים וריד להכנסת עירוי. זאת מחט דקה וחדה, שאמורה להיות בווסט מאחור, אבל אני שמתי אותה מקדימה, לא יודעת למה החלטתי שאני צריכה אותה קרוב אלי.

"הבנתי שזאת האופציה היחידה שיש לי, ושאם אני לא עושה את זה, אני מאבדת את הפצוע. הרגשתי שהוא מתחיל לשקוע לי. תוך כדי שאני לוקחת את המחט, אני עוד מדברת איתו ומבקשת ממנו להישאר בהכרה, אומרת לו כל הזמן, 'יהודה, תישאר איתי, תסתכל עלי, תישאר איתי'. הוא הביט בי בעיניים שלו והיה חסר אונים. הידיים שלי עבדו מהר, ופשוט תקעתי לו את המחט בין הצלעות והוצאתי. המיקום לפעולה הזו מתבצע בין הצלע השנייה לשלישית, במרכז עצם הבריח.

"בדרך כלל, לפני שמבצעים בפעם הראשונה פרוצדורות כאלה, רועדות הידיים. שלי רעדו רגע אחרי, כשיהודה התחיל לנשום. הוא לקח נשימה, וכבר היה אפשר לראות קריאה של דופק. רק אז כל המתח בגוף שלי התחיל לצאת, והרגשתי בהיי מטורף. הרגע הזה, שבו הבנתי שהצלתי חיים, היה הרגע הכי מספק בחיי. תחושה מטורפת. באותו רגע החלטתי שזה מה שאני רוצה לעשות כל החיים. להציל חיים".

יהודה: "אני זוכר שכאב לי מאוד, גם מהרסיס וגם מהדקירה של הילה. היא רצתה לתת לי מורפיום, וחשבתי שהיא רוצה לדקור אותי שוב, אז ביקשתי שלא תיתן. בסוף החובש הזריק לי מורפיום לשריר ברגל".

הילה: "באותו רגע לא עניין אותי הכאב שלו, קודם כל רציתי שיחיה. חובש אחד שם לו חמצן, השני נותן לו את המורפיום. ויהודה, למרות שהוא בקושי נושם, ממשיך לתת לנו פקודות ומבקש מאיתנו לנסוע לאט ולוודא שהמסוק מחכה לנו במנחת".

• • •

בשעה 20:02, אחרי 20 דקות של טלטלה בין חיים למוות, הגיע רכב התאג"ד אל המנחת, שנמצא בקרבת היישובים בעוטף עזה. בינתיים השתפר מצבו של יהודה, והוא הצליח לנשום בצורה סדירה. כעבור שבע דקות נחת במקום המסוק. הילה מסרה את יהודה לידי הצוות הרפואי במסוק, והוא הוטס מייד לבית החולים סורוקה. היא נשארה מאחור, עדיין לא מעכלת שהתושייה וקור הרוח שלה הצילו את חייו של הסמג"ד.

"כשהגענו בחזרה לגדוד, אחד החובשים אמר, 'אתם קולטים שאשכרה הצלנו עכשיו את החיים של הסמג"ד'. אני חושבת שעדיין לא ממש קלטתי.

"שיחת הטלפון הראשונה שעשיתי אחרי התחקור הראשוני היתה להורים שלי. מעבר לזה שרציתי לשתף אותם בחוויה, ידעתי שהם, יותר מכולם, יבינו על מה אני מדברת. שניהם רופאים ושניהם שירתו כרופאים גם בצבא, אז ידעתי שהם יוכלו לתת לי פידבק".

האם ורד מספרת שהילה התקשרה באמצע ארוחת ערב שבת. "היא נשמעה מרוגשת מאוד, הכי מרוגשת שאי פעם שמעתי. ערן ואני יודעים מה זה להכניס נידל לשחרור אוויר בלחץ. זה מילא אותנו בגאווה עצומה. רק בהמשך התברר לנו שהיא היתה תחת אש בעצמה, וזה רק מעצים את כל החוויה שהיא עברה. את השימוש במחט דקה לצורך ניקוז אוויר לא הכרתי".

הופתעת ממנה?

"לא ממש. היא תמיד היתה בולדוזר. אחת שלא נבהלת משום קושי. בגיל שנה וחצי היא רצתה לפתוח דלת כדי להיכנס לחצר, אבל לא הצליחה להגיע לידית. בתושייה שלא אופיינית לילדה קטנה כל כך, היא גררה פחית צבע שהיתה בחוץ, טיפסה עליה ופתחה את הדלת. זה סיפור שאין טוב ממנו כדי להסביר מי זאת הילה. בגיל 4 היא לימדה את עצמה קרוא וכתוב, ואני זוכרת שהיתה יושבת וכותבת סיפורים שלמים בכתב ראי. במכינה הקדם־צבאית היא רצה חצי מרתון, בלי שיהיה לה בכלל ניסיון בריצה למרחקים. והיופי בה הוא שכל דבר היא עושה בשקט ובצניעות".

• • •

הילה נותרה בבסיס ככוננית במהלך סוף השבוע ההוא. "הייתי במתח עצום ובתחושה של חוסר ודאות", היא מספרת. "מצד אחד, היתה בתאג"ד תחושה של אופוריה, ומצד שני, לא היה לי מושג מה קורה עם יהודה. מהעדכונים שקיבלתי הבנתי שבבית החולים הכניסו לו עוד נקז, ושהוא בסדר. אבל היה לי קשה עם זה שלא ראיתי בעיניים שהוא בסדר. חיכיתי ליום ראשון, שאוכל לנסוע ולראות אותו.

"ביום ראשון פגשתי אותו בבית החולים. ההורים שלו חיבקו אותי והודו לי שהחזרתי להם את הבן שלהם. בהמשך קיבלתי גם טלפונים מאלוף פיקוד הדרום ומראש ענף רפואה מבצעית, ששיבחו אותי על מה שעשיתי. אני חושבת שרק אז באמת התחלתי לקלוט".

מצבו של יהודה השתפר במהירות, וארבעה ימים אחרי האירוע הוא כבר שוחרר לביתו. הרופאים החליטו לא להוציא את הרסיס, שהתמקם מילימטר מהלב. "הם אמרו לי שכל עוד הרסיס לא יושב על כלי דם משמעותי, אין סיבה להוציא אותו", הוא מספר. "למעשה, הוא לא מפריע לי ולא גורם לי לשום מגבלה".

הפציעה התרחשה שבועיים לפני המועד שבו הוא היה אמור לצאת ללימודי משפטים מטעם הצבא בקריה האקדמית אונו. הוא יתחיל את הלימודים אחרי החג.

"אין לי ספק שאם אפצע שוב בעתיד, ארצה שרק הילה תטפל בי", הוא אומר. "אין גאה ממני. רק בדיעבד גיליתי עד כמה התאג"ד שלנו מדהים. אין לי ספק שאת הקרדיט הזה הייתי צריך לתת להם הרבה קודם".

הילה נשארה עם הגדוד בגזרה של נחל עוז. היא ממשיכה בשגרה היומית של טיפול בחיילים פצועים, באזרחים שזקוקים לסיוע רפואי ביישובי העוטף, וגם בפלשתינים פצועים. "לפני שבוע טיפלתי בחייל שנפצע מרסיס של רימון בכתף. למזלו, המיקום לא היה מסוכן והוא כבר בסדר גמור. כמעט בכל יום אני מטפלת בפלשתינים שנתפסים בזמן ניסיון לעבור את הגדר. הם צריכים לעבור בדיקה רפואית לפני שמעבירים אותם למעצר. לפני חודשיים יצא לי לטפל בפלשתיני שנורה ברגל וסבל מפגיעה בעורק הראשי. המ"פ שם לו חוסם עורקים, ואני המשכתי את הטיפול".

כשאת מטפלת בהם, הם מכירים לך תודה? מתפתח ביניכם שיח?

"אני הפנים הידידותיות הראשונות שהם רואים, וזה מרגיע אותם. כשאני מתחקרת אותם רפואית, אני לפעמים מקבלת מידע שהוא טיפה יותר אישי, כמו אם הוא נשוי, אם יש לו ילדים ובמה הוא עובד. השיח הזה, למרות שהוא מורכב ברובו משאלות אינפורמטיביות, יוצר יחס של כבוד וקרבה. לצערי, אני עוד לא שולטת לגמרי בערבית, למרות שכבר למדתי הרבה מילים, אז תמיד יש איתנו מישהו שמתרגם".

יש דילמות מוסריות? הרי לפעמים מדובר באנשים שניסו רגע לפני כן להרוג אותך.

"אין ספק שהמטען הרגשי הוא גדול, אני לא רובוט. אבל אני פה קודם כל כדי להציל חיים. זה התפקיד שלי, ואני מקווה שאני מצליחה לעשות אותו בצורה הטובה ביותר. לשמחתי עוד לא נתקלתי במצב שבו אני מקבלת חייל פצוע ומחבל בו בזמן, ואני מקווה שגם לא אתקל בסיטואציה הזאת. אבל גם אם כן, נוהלי הטיפול הם ברורים מאוד ופותרים כל דילמה: צריך להעניק טיפול רפואי לפי מצב הפציעה. אני רוצה להאמין שברגע האמת לא אסתכל על הפרצוף של הבן אדם ומאיפה הוא הגיע, ופשוט אעניק את העזרה לפי הצורך. לכך הוכשרתי".